שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: דנה קופל

    בלי רגשות אשם: תנו להורים לטעות בשקט

    הורים עושים טעויות. זו עובדה שלא ניתן לשנות. אבל זה לא מפריע לחברה שלנו, ולכמה ח"כים פעילים במיוחד, לגרום להם להרגיש אשמים על כך - ולנסות להפיק הורות נטולת תקלות. הפסיכולוג גיל ונטורה מוריד לחץ ומזכיר: מטעויות לומדים

    אחת הפרסומות שנחרטה בלבי לדראון עולם התרחשה לפני עשור. נדמה לי שפרסמו שם חומר ניקוי סופני, מלא בתואמי אקונומיקה. המודעה הראתה ילד מקשקש במרץ על הקיר, ואמא שמביטה בו בשלווה סטואית ומפטירה: "נהנה, חמודי?" (תרגום לאיטיים שיווקית: אין מה להילחץ מהג'יפה, תכף נעשה שני וישים עם חומר הניקוי המהפכני והקיר יחלים וכיו"ב).

     

    זה לא שיש לי התנגדות גנטית לחומרי ניקוי (זה הסאב-טקסט). הנחת העבודה הכל כך מסוכנת של תרבות הצריכה מפעפעת אלינו כל הזמן: אין שום צורך לשאת תסכול. יש פיתרון טכנולוגי לכל מכאוב אנושי.

     

    הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים:

    כשאבא מתפקד כמו רובוט: על הדיכאון ההורי

    סביבה עשירה בגירויים? סתם מסחטת כספים

    הילד לא משתלב? כך תעזרו לו להיות חברותי יותר

    התפרצויות זעם? אולי זו בעיה בוויסות החושי

     

    אתם יודעים מה? זה חמור מכך. מישהו שם מטפטף לנו, ההורים, שאנחנו צריכים לשאוף למצב של אושר תמידי, לחיים נקיים מתקלות. אילו תקלות? קשב קופצני, למשל (יש ריטלין - הכל תקין), טלטול שמסתיים במוות, למשל.

     

    זה מה שיש - ועם זה ננצח

    תרבות הרייטינג לעולם תדגיש את החריג ותנסה להקנות לו מעמד נורמטיבי.

    זה מעניין, מושך קשב, מעורר דיון, סוחב אחוזי צפייה ומייקר זמן פירסום. לא מת על זה, אבל יכול להבין את הלוגיקה. מאידך, כאשר מחוקקינו עולים על העגלה ואשכרה מציעים לתגמל הורים לעתיד שיטלו חלק בקורס הכשרה מז'אנר "איך לא נגרום נזק בלתי הפיך לילדינו למרות שאנחנו חדשים וחסרי אחריות בפוטנציה" (כפי שהציעו כמה מהם ממש לא מזמן) - זה הרגע לזעוק חלאס (או סטופ, לחילופין). המדינה עשויה לתת רוח גבית למגמה מסוכנת שלא מסייעת להורות, אלא רק פוצעת אותה. אני מודע לכך שאני מתלהם ומדבר קצת פילוסופית, אז הבה נשחיל דוגמה להמחשת פואנטתנו.

     

    מכירים את הרגע שבו אתה קולט את הילדון שלך נוטל כוס זכוכית מלאה במיץ ומשוטט איתה ברחבי הבית? ברגעים ההיסטריים שלי עשיתי לא אחת את הטעות המתבקשת וצווחתי "חמודי... מה אתה עושה? תיזהר! תביא לי את זה מיד!!!". התוצאה? במחצית המקרים הלחץ שלי נזל אל העולל והרצפה ספגה את מנת רסיסי הזכוכית המתבקשת.

     

    הילד שלך יעשה טעויות. ההורים שלו עתידים לעשות טעויות. והרבה. חברה שפויה לא אמורה להלל ולשבח כל טעות הורית, כמובן, אבל אסור לה לשמוט את השטיח מתחת לרגליהם של אמא ואבא כל שני וחמישי. המסר המתבקש – והכל כך נדיר בימינו אלה – אמור להיות "למרות הכל ועל אף שיבושים זמניים פה ושם, אתם ההורים הכי טובים שיש לילד הזה, ואנחנו מפרגנים לתהליך הלמידה האיטי וההדרגתי שלכם, ומשלימים בהבנה ובאהבה עם עיקרון העל של 'זה מה יש ועם זה ננצח'".

     

    צאו להורים מהווריד

    מקרה ההורים המטלטלים (לכאורה,כמובן שלכאורה) דעך לאיטו מן התודעה הציבורית, אך לא מן הנמנע שיחזור אליה עם ההתקדמות בתהליך החקירה או בהליך המשפטי. אך הנושא של חיוב הוריםלעבור "קורס הכנה להורות" מרים ראש בכל פעם מחדש. כך גם היה לפני כשנה, עם הצעת החוק שמתחפרת בשם הפוליטקלי-קורקט "זכאות בגין הדרכת הורות" (שהוגשה על ידי ח"כ דני דנון). ההצעה הייתה אמורה לקומם גדודי אבות ואימהות. אבל הם לא יכולים להגיב כי הם יותר מדי עסוקים בלהתפרנס, להכין סנדביצ'ים לילד ולהרגיש אשמה על זה שהם לא בסדר.

     

    למען הסר ספק, אין לי שום התנגדות עקרונית לקיומם של קורסי הורות כאלו ואחרים. אפילו אני מתפתה לתת כאלה פה ושם ( נדמה לי שקוראים לזה "גילוי נאות" או צלילים דומים). קורסים כאלה, בדיוק כמו כל וריאציה של סיוע פסיכולוגי, אסור להם שיהיו מחייבים, ואפילו לא מומלצים קלות, על ידי הרשויות. האדם מסתייע כי הוא מרגיש שהוא צריך – ולא בגלל שרמזו לו מראש שנטל גידול הצאצאים גדול עליו מלכתחילה.

     

    והנה אני חוזר על עצמי: החברה המודרנית מסוממת בדורות האחרונים על אדי האשליה שקיים פתרון טכנולוגי או משפטי לכל מכאוב אנושי.

    התוצאה? נצמדים לווריד של ההורים, עוקבים אחריהם בשבע עיניים ומבקרים אותם ב-17 אוזניים. חוסר הביטחון של אמא ואבא באינסטינקטים הטבעיים שלהם ממילא צולל לקרשים, ומיסוד נכותם ההורית על ידי קורס ההכנה המעאפן הזה יהווה רק מסמר אחרון. מיותר, מטופש ובעיקר – היסטרי.

     

    אתם יודעים מה ניסיוני הדל מלמד אותי? שהדבר שמסייע לאמא ואבא לגדל ילדים כיאות, להתמודד עם קשיים ולצלוח משברים הינו בעיקר הזמן – אותה מילת קוד שמאחוריה מסתתר תהליך ארוך ויומיומי של ניסוי וטעיה, והוא רצוף בלילות של היסוס ותחושת כישלון. אבל רוב מכריע של ההורים עושים בדיוק את מה שהם צריכים לעשות – מחזיקים בתוכם את התחושה הזו מבלי להתפרק, ומחדשים בכל בוקר את שבועתם הסמויה שהם בחיים לא יוותרו על הניסיון לגדל ילד שמח.

     

    ואם כבר טכנולוגיה, בואו לא נשכח גם את הזווית הסטטיסטית: שיעור ההורים המטלטלים ומקמטי האיברים נמוך וזעום, ורק פנאט חובב רייטינג ירכב על הקומץ הזניח הזה. כפי שניסחו זאת היטב בספר הספרים: "האיש אחד חטא ועל כל העדה תקצוף?".

     

    שיהיה המשך שבוע עתיר פרופורציות.


    גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל 




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    אל תתנו לטעויות להפריע לכם
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים