שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אילאיל קופלר מחזירה אהבות קודמות
    בספרה הראשון "מזוודות" מתארת הסופרת הצעירה אילאיל קופלר אהבה גדולה בין שתי נשים. תוך כדי נסיעות בעבר, בהווה ובעתיד הסיפורי ולמרות לא מעט מעידות, היא מצליחה לרגש

    כולנו זוכרים את האהבה הראשונה. ההיא שפתאום, אחרי שחלמנו עליה: התממשה. זאת שהרימה אותנו לגבהים חדשים והכניסה אותנו לחדרים אפלים, שהצילה אותנו מעצמנו, שגרמה לנו להאמין, גם אם רק לכמה שנים, חודשים, ימים או אפילו לרגעים ספורים, שהאדם הכי מדהים בעינינו ביקום, אוהב אותנו. שיש בועה סודית שבתוכה אנחנו לא לבד ושאולי, אנחנו ראויים.

     

    "מזוודות". חוויות של אהבה ראשונה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "מזוודות". חוויות של אהבה ראשונה (עטיפת הספר)

     

    רומן הביכורים של הסופרת הצעירה (27), אילאיל קופלר, מספר על אהבה כזו, הנרקמת בין וירג'יניה וניצן, נערות תל אביביות בנות שש-עשרה, שמגלות את האהבה ודרכה את עצמן, לראשונה. וירג'יניה (נקראה על שמה של הסופרת וירג'יניה וולף), היא מספרת בגוף ראשון וגם נערה שונה ואחרת, שמחבקת את הזרות שלה ומסרבת בכל תוקף להיטמע בכל קבוצה שהיא.

     

    ניצן לעומתה, משתייכת כביכול ל"זרם המרכזי", מכירה את המיומנויות, המחוות והכישורים החברתיים, אך מכילה גם את הרכיב השונה, החיוני והספציפי הזה, שקורא לוירג'יניה לקשור את נפשה בנפשה. דמותו של אלמוג, בת שיודעת שהיא בן, טרנסג'נדר בן עשר, נוכחת גם היא ברקע ו"מסייעת" לוירג'יניה להכיר ברגשותיה ולהתמודד עימם.

     

    טרמינל, ז'ה טם

    סיפור האהבה מחולק לשלושה חלקים: עבר, הווה ועתיד, שכמו בנסיעות ובחיים, משפיעים אחד על השני ומזינים זה את זה. השימוש בשדה התעופה כמוטיב בסיפור, יפה, נוגע וממחיש היטב את מצבה הנפשי ורצונה של הגיבורה. שטח אפור, הכי לא ריאליסטי שיש בתוך עולם ריאליסטי, שאפשר לאמץ בו תחושות נשגבות כמו הקלה, ציפייה, תקווה והבטחה. מקום מבודד, אליו לוקחים רק את מי שרוצים.

     

    עד לחלק השלישי, שנבדל באופן משמעותי, לדעתי, מבחינת רמת הכתיבה ביחס לשני החלקים הראשונים, חשתי שלמרות שהסיפור כתוב בצורה טובה ורהוטה והעולם הרגשי של הדמות הראשית משורטט ומוגש באופן מדויק וברור, משהו עוצר אותו מלהתרומם, ושרק בחלק האחרון הוא מצליח להיכנס פנימה ולרגש באמת. אולי מדובר באימוץ נאמן וקרוב מדי למקור, של אותו מבט ילדותי המאפיין את גיל שש עשרה, שהמתיק מידי את הדפים, ואולי זו אותה נקודת מבט של וירג'יניה המספרת, אליה ניצן מתייחסת באמרה:

     

    "יש לך תכונה כזאת, לראות מה שאת רוצה וליצור עולם ששונה קצת ממה שיש מחוץ למוח שלך. אני לא יודעת איך את עושה את זה, מצליחה להתנתק כל כך",  משפט ש"שומר" על הדמויות ולא לוקחת אותן למקומות האפלים ביותר שלהן, אל הקצה.

     

    דמותה של ניצן מהודקת פחות ביחס לזו של וירג'יניה. משהו בה לא נגיש ופגיע דיו בכדי ליצור חיבור והקשר עמה, נותר רוב הזמן חיצוני. הילד, אלמוג, דמות עם סיפור דרמטי ונוגע ללב, מאבד לעיתים מהאותנטיות שלו בתוך התפקיד שהוא נושא על כתפיו בתוך הסיפור. ללא כל קשר לתחושותיו הטבעיות והנקיות כלפי עצמו ולנושא המגדר, אלמוג מבין, יודע ומתנסח, באופן שאינו נשמע תמיד אמין ביחס למישהו או מישהי בני עשר.

     

    והזמן עובר

    "ארצה להחזיר אותך בכל רגע, בכל ליטוף, בכל מילה שלא תאמר בינינו, ואת תעמדי לידי, קרוב, מפחדת להתרחק או לומר מרחק ממני. ואני אתאמן, אתאמן בלדמיין אותך הולכת לרגע לעבר הקרוסלה, מתרחקת עוד כמה צעדים לעבר השביל המוביל אל היציאה, ולא חוזרת. אולי אצעק, אולי ארוץ אחרייך, אשיב אותך אליי בדמיוני בעודך נמצאת".

     

    כאמור, החלק השלישי והלא ריאליסטי של הספר מעניק לו רובד ייחודי ונפלא. מדובר בסוג של דיאלוג ספק פנימי ספק חיצוני, שמנהלות דמויות המתקיימות בהווה, עם פריבילגיה של נוסעות בזמן שכבר התבגרו וחוו בחיים אחרים, אבל שכחו. התובנות מבליחות ובועטות, הכתיבה כנה ומבריקה, הכאב מוחשי והקונפליקט הזוגי הופך לאותנטי וברור.

     

    תוך כדי קריאה, נזכרתי בספר התבגרות דומה שקראתי די מזמן, "נער חלום" של ג'ים גרימזלי, שהשאיר עלי רושם עז בזמנו. סיפור התאהבותם של שני נערים בחווה חשוכה בדרום ארה"ב, האחד מופנם ועדין והשני מקובל ואהוד, הינו מרגש, מהפנט, כואב וטרגי. מעניין לשים לב לכך, שמרכז הקונפליקט שעומד בפני הגיבורות המאוהבות ב"מזוודות", אינה האהבה "השונה" והחד-מינית, אלא הרצון של אחת מהן להיטמע בתוך קהילה, קבוצה ולהגדיר את עצמה כלסבית, לעומת זוגתה, שרק מבקשת להיות נאהבת ולאהוב.

     

    נראה שתל אביב, בה מתרחש הסיפור, גם כן משחקת תפקיד חשוב, היות ומעבר לנוכחות ולאזכורים הספציפיים של הרחובות והמקומות היא מאפשרת מעצם הווייתה הייחודית, את השחרור מהקונפליקט המסורתי הישן ומציבה מול המתבגרות אתגרים חדשים.

     

    תחושתי הכללית היא, כי באופן יחסי, הרבה ספרים בז'אנר ההומו-לסבי עוסקים באהבה הראשונה ההיא, החושפת, המגלה, יותר מאשר בהווייתה הבוגרת ובקונפליקטים הזוגיים הבוגרים שהיא מביאה. אולי זה הגרעין הדרמטי של גילוי משמעותי כל כך בגיבוש זהותו המינית של אדם, שקורא לכותבים רבים לבוא ולעסוק בו, ואולי מדובר

    בחוסר בשלות חברתית מסוימת, שעדיין לא נותנת מקום וביטוי ל"דור ב'" או ג', של החיים הזוגיים "האפורים" יותר במהותם, המתרפקים פחות והמפוכחים לעתים, עד כדי עלבון.

     

    אילאיל קופלר כותבת יפה ובכישרון רב, יודעת להתבונן פנימה ובונה סיפור אהבה עם נקודת מבט שונה ומרעננת. מסקרן ומעניין יהיה לקרוא גם את הספרים הבאים שלה (שלבטח יבואו) ויכילו בתוכם ובהווייתם הבשלה והמעובדת, גם את אותו "עתיד".

     

    הספר גורם להרהר בכוחה של חוויית האהבה הראשונה ובתפקיד שהיא ממלאת בחיינו. זו שעדיין אין בה נורות אדומות או כתובות על הקיר ושאנו באמת מסוגלים ללכת בדרך שהיא פורשת לפנינו, מבלי לדעת ממה צריך לפחד. בחלוף השנים, סביר שנגלה שלאן שלא נלך ועם מי שלא נתחבר אליו - היא תמיד תהיה הסיפור שלנו. גם אם ייצבע בצבעים שונים, יילבש בגדים אחרים ויסופר לנו מפי החיים בכבודם ובעצמם, בכל כך הרבה דרכים וזוויות שונות.

     

    "מזוודות", מאת אילאיל קופלר. הוצאת פרדס, 209 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רבקה קופלר
    אילאיל קופלר. חשיפה ספרותית ראשונה
    צילום: רבקה קופלר
    לאתר ההטבות
    מומלצים