שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    הנהר האוסטרלי קם לתחייה. בקרוב בירדן הדרומי?

    אחרי שהנהר "מארי דארלינג" התייבש, אוסטרליה השקיעה משאבים גדולים בהשבת זרימת המים. כריס האמר, שחיבר ספר על השיקום המוצלח, הגיע לאזור כדי לספר כיצד התגברו על הקשיים בתקווה שתוצאה דומה תושג גם בירדן הדרומי

    "שמעתי פה, שישראל מאוד יעילה בטכנולוגיות מים, אבל אם אתם הורסים את הסביבה שלכם - אתם לא יכולים להיות יעילים בכלום". במילים אלה מתאר החוקר והעיתונאי הסביבתי האוסטרלי כריס האמר (Chris Hammer), את התרשמותו מהביקור שהוא עורך בימים אלה בישראל.

     

     

    האמר הגיע לאזור במטרה לדון עם גורמים בצד הישראלי, הירדני והפלסטיני, כיצד ניתן ללמוד מהניסיון האוסטרלי כדי לשקם את נהר הירדן הדרומי הגווע. ניסיון זה כולל תוכנית ממשלתית רחבת היקף, לשיקום הנהר הגדול ביבשת - מארי-דארלינג, שהתייבש במהלך העשור האחרון בעקבות שאיבות יתר ובצורת ארוכה.

     

    במסגרת התוכנית, שהחלה בשנת 2008, הוקצו לא פחות מ-14 מיליארד דולר אוסטרליים ל-10 שנים, לשיקום הנהר המרכזי ויובליו. האמר, ששימש כעיתונאי סביבתי בולט בארצו במשך יותר מ-25 שנים, כתב על כך ספר בשם "The River: A Journey Through the Murray-Darling Basin" (הנהר: מסע דרך אגן מארי-דארלינג).

     

    המארי דארלינג בנובמבר 2008. תוצאה של בצורת, סכרים וחקלאות (צילום: כריס האמר) (צילום: כריס האמר)
    המארי דארלינג בנובמבר 2008. תוצאה של בצורת, סכרים וחקלאות(צילום: כריס האמר)

      

    לישראל הוא הוזמן על ידי ארגון ידידי כדור הארץ המזרח התיכון, שמנסה להחיות מזה שנים ארוכות את חלקו הדרומי של הירדן, באמצעות שיתופי פעולה אזוריים. המנכ"ל, גדעון ברומברג מספר שקרא את הספר בעת שביקר את משפחתו באוסטרליה, בעקבות המלצות רבות שקיבל. כשחזר לארץ הוא מיהר ליצור קשר עם האמר ולהזמין אותו לביקור. בסיועה של שגרירות אוסטרליה, היוזמה יצאה לדרך.

     

    במסגרת ביקורו סייר האמר על גדות הירדן משני צידי הגבול ונפגש עם מקבלי החלטות ובכירים. בראיון ל-ynet הוא מאשר שיש דמיון לא קטן בין המקרה הישראלי לאוסטרלי, שכן שני הנהרות ויובליהם השונים, נמצאים בתחומן של כמה מדינות, שכל אחת מהן רצה את משאבי המים לעצמה ומשתמשת בהן כראות עיניה. גורם זה מהווה בראש ובראשונה לדבריו, את הקושי העיקרי בשיקום הנהרות, אולם באוסטרליה מצאו דרך להתגבר על כך.

     

    היעד האוסטרלי: 50% מהזרימה

    אוסטרליה היא יבשת מדברית ברובה, שהמארי-דארלינג הוא הנהר המרכזי והגדול ביותר שבה. אורכו 2,500 ק"מ וביחד עם 23 יובליו, מדובר בתוואי של 440 ק"מ. בסך הכל, אגן ההיקוות שלו משתרע בשטחן של 4 מדינות ביבשת וכולל יותר מיליון קמ"ר - כגודלן של גרמניה וצרפת יחדיו.

     

    אגן ההיקוות של נהר מארי-דארלינג. חוצה 4 מדינות באוסטרליה ()
    אגן ההיקוות של נהר מארי-דארלינג. חוצה 4 מדינות באוסטרליה

     

    לאורך השנים היווה הנהר גורם חשוב בכלכלת היבשת. בעבר הרחוק יותר הוא שימש להעברת סחורות, בעיקר צמר, מלב המדינה אל הנמל. במהלך המאה ה-20 נבנו לאורכו ולאורך יובליו שלל סכרים ותעלות, שניתבו את המים בעיקר לשימושים חקלאיים. נכון להיום, הנהר ויובליו אחראים ל-40% מהתוצרת החקלאית של היבשת.

     

    מיעוט הגשמים שיורדים באגן ההיקוות שלו, לצד השימושים ההיסטוריים במקורות המים, גרמו למארי-דרלינג להיות במצב רדוד מאוד. את הכף הכריעה בצורת חמורה שהחלה בשנת 2002 ונמשכה כעשור, בעקבותיה פסקה הזרימה הטבעית למשך 7 שנים.

     

    כתוצאה, בחלקים רבים מהנהר נותרו רק מים עומדים, ו-800 הקילומטרים האחרונים בשבסיומם נשפך הנחל אל הים, התייבשו לחלוטין. האמר מספר שבמקום נקווו אגמים עם רמת מליחות גבוהה. "עכשיו יש לנו גם ים המלח", הוא חצי-מתבדח.

     

    אפריל 2009. שרידי מרינה סמוך למוצא של מארי דארלינג אל הים (צילום: כריס האמר) (צילום: כריס האמר)
    אפריל 2009. שרידי מרינה סמוך למוצא של מארי דארלינג אל הים(צילום: כריס האמר)
     

     

    האמר מספר שמצבו העגום של הנהר הביא לפגיעה כלכלית קשה בכל האזור, דבר שהניע את הממשלה הפדראלית לקחת את העניינים לידיים ולפצוח בתוכנית להחייאתו. כך, לראשונה בהיסטוריה של היבשת – החלו להתייחס אליו כאל יחידה שלמה, במקום שכל מדינה תשתמש במים שעוברים בשטחה לצרכיה.

      

    התוכנית שמה לה למטרה להחזיר לנהר 3.6 מיליארד קוב מים מדי שנה, המהווים כמחצית מכמות המים שזרמו בו בעבר. לצורך כך הופקעו סמכויות הניהול של הנהר ושל יובליו מידי המדינות שבתחומן הוא עובר והוקם גוף ייעודי-ממשלתי לנושא, שבאחריותו לפתח תוכנית אב לשיקומו.

     

    אף שהתוכנית תיושם במלואה רק בשנת 2019, האמר מספר שכבר עכשיו, 3 שנים בלבד לאחר שהחלה - הושבו לנהר כ-2 מיליארד קוב, המהווים כשני שליש מכמות המים המתוכננת. הישג זה התאפשר תודות לצעדים שכבר ננקטו, בתוכם הטלת הגבלות על כמויות המים המותרות לשאיבה, קניית מים מהחקלאים וסיוע בייעול התשתיות כדי למנוע אובדן מיותר של מים, דוגמת מניעת דליפות מהצנרת.

     

    המים שמתווספים לנהר נאגרים כרגע בסכרים. בשלב הבא, שנמצא עדין בפיתוח, יוחלט איזה חלקים בנהר חשוב יותר לשקם וכיצד לחלק את המים בחזרה לטבע, בשיתוף המדינות שבתחומן הוא עובר. בכל מקרה האמר מדגיש, כי אין כוונה להחזיר את הנהר למצב שבו היה בעבר. "זו לא תהיה מערכת טבעית, אבל יהיה ניהול מים מיטבי, שישמור על הנכסים הסביבתיים", הוא מסביר.

     

    הסכרים יישארו. " לא מערכת טבעית, אבל ניהול מים מיטבי" (צילום: כריס האמר) (צילום: כריס האמר)
    הסכרים יישארו. " לא מערכת טבעית, אבל ניהול מים מיטבי"(צילום: כריס האמר)

     

    בישראל: צעדים חלקיים בלבד

    נהר הירדן הדרומי, מסכר דגניה ועד ים המלח, סובל מפגיעה ממושכת מצד מדינות האזור. מקורות המים הטבעיים שלו, בהם הכנרת, מי הירמוך ונחלים רבים נוספים, נלקחו על ידי ישראל, ירדן וסוריה, ועל פי נתוני ארגון ידידי כדוה"א, כיום זורמים בו רק כ-2% מכמות המים שזרמה בו בעבר. גם מעט המים הללו כוללים בעיקר שפכים ומים מלוחים שמקורם במוביל המלוח. 

     

    את התוצאות אפשר לראות בפגיעה קשה שנגרמה לחי ולצומח באזור, כמו גם בצניחה המתמדת במפלס ים המלח. לכך אף אפשר להוסיף פגיעה ברגשות דתיים, שכן שבתוואי הנהר, ממזרח ליריחו, שוכן האתר הקדוש קאסר אל יהוד, שבו יוחנן הטביל את ישו ותלמידיו על פי המסורת הנוצרית, ושאותו חצו בני ישראל בבואם לארץ כנען על פי המסורת היהודית.

     

    אבל יש גם חדשות טובות באופק, שכן בצד הישראלי עובדים על הקמת מכונים לטיהור שפכים שישימו סוף להזרמת השפכים הלא מטופלים מהאזור, וברומברג מדווח שגם בירדן וברשות הפלסטינית יש התקדמות בנושא. בנוסף, השר להגנת הסביבה גלעד ארדן התחייב לאחרונה, שישראל תתחיל להזרים לירדן מים שפירים עם מים מלוחים, בכמות של 30 מיליון קוב בשנה.

     

    הירדן הדרומי. בעיקר שפכים ומים מלוחים (באדיבות המשרד להגנת הסביבה) (באדיבות המשרד להגנת הסביבה)
    הירדן הדרומי. בעיקר שפכים ומים מלוחים(באדיבות המשרד להגנת הסביבה)

     

    ברומברג מברך על הצעדים הללו, אך קובע שלא די בהם. "הדוגמה שלנו היא אוסטרליה", הוא מסביר, "אם באמת רוצים לשקם את הנהר, צריך להשיב אליו 50% מהזרימה הטבעית. התוכניות שלנו הן להחזרת 36% מהזרימה בלבד, שזה בין 400 ל-600 מיליון קוב בשנה. אלה מספרים ראליים שמצריכים השקעות נמוכות יחסית".

     

    "יש פרטנר בירדן"

    ברומברג סבור שניתן ליישם גם באזורנו תוכנית דומה לזו שאומצה באוסטרליה, תחת התאמות נדרשות. "צריך לשנות תפיסה ולשים את הסביבה בראש סדר העדיפויות. אפשר לקחת מים, כל עוד לא נגרם נזק לבתי הפיך למערכות סביבתיות חשובות", הוא אומר, "זה מחייב שיתוף פעולה ישראלי וירדני, ובעתיד גם סורי ופלסטינאי". 

     

    האמר מעיד, כי מהדיונים שנכח בהם במהלך ביקורו הוא התרשם שיש נכונות רבה לקדם את השיקום בצד הירדני, בעוד שבצד הישראלי לא מאמינים שיש באמת פרטנר לנושא. "אף אחד לא אמר לנו 'כן, אתם צודקים, אפשר לשנות', אבל אני חושב שמתחילים לקבל פה את הרעיון", הוא אומר.

     

    לאור הקונפליקטים הרבים באזור, אתה חושב שניתן ליישם תוכנית כזו בישראל?

     

    "אין לי יומרה לפתור את הבעיות באזור, אבל הייתי בקונפליקטים שנחשבו לבלתי פתירים ושהסתיימו. לפעמים שינויים קורים".

     

    "עצוב לראות כיצד משתמשים במה שהיה נהר, כתעלת ביוב", הוא מוסיף, "מצד שני, החבר'ה האלה (ידידי כדוה"א, ב.פ), גורמים לי להיות אופטימיים מכיוון שהם פועלים עם הירדנים והפלסטינים בניסיון לשפר את המצב. זה מעודד".  

     

    תרצה לסיים במסר?

     

    "אם ישראל רוצה לשפר את המצב של נהר הירדן – דעו לכם שיש לכם פרטנר בירדן".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: כריס האמר
    המארי דארלינג בנובמבר 2008. מים עומדים
    צילום: כריס האמר
    מומלצים