שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    היינו ילדים וזה היה מזמן, קבלו תזכורת

    זוכרים את "אמת או חובה"? את "אלוהים שלי" ואת "ברבאבא"? יובל גנור חוזר אל פסטיבלי שירי הילדים של שנות ה-70 וה-80 שזכו להוצאה מחודשת ומסודרת על גבי דיסקים. העונג הנוסטלגי מובטח, רק חבל שחסרים בו הקרדיטים וחוברת המילים

    בנייני האומה בירושלים. ההופעה נגמרה. אמא שלי לוקחת אותי אל מאחורי הקלעים, כדי לנסות לבקש חתימה. הנה היא, ה-כוכבת של הפסטיבל, כאן, במרחק כמה מטרים ממני! לילך גליקסמן! עומדת עם עט, משעינה את הדף על הקיר, ומחלקת חתימות לכל הילדים. אבל אני מתבייש, ולא ניגש...

     

     לילך גליקסמן שרה את "פסטי", 1979

     

    זה קרה לפני יותר מ-30 שנה, אבל יכול להיות שאני זוכר את הסצנה הזאת כאילו היתה אתמול? "כל השנה אני יושבת ומחכה, סופרת כל שעה, מוחקת כל דקה. מתי שוב יקחו אותי להיכל לשמוע את הפסטיבל?" שרה לילך, ואנחנו שרנו איתה, וחיכינו בכל שנה - לשמוע (לא לראות!) את הפסטיבל. את הזמרים, את התזמורת החיה, את זיקו גרציאני, את ציפי שביט ומייק בורשטיין ודודו זכאי, ואת "ילדי הפסטיבל" בני המזל שהערצנו ורצינו להיות במקומם.

     

    "הפסטיבל הישראלי לשירי ילדים" הוא חלק בלתי נפרד מהילדות של כולנו. הוא נולד בשנת 1970 ומת ב-1987. היו שבעה-עשר כאלה, בחנוכה של כל שנה (למעט הפסטיבל ב-1973, שנדחה לפסח בגלל מלחמת יום הכיפורים) - והם היו פאר היצירה וההפקה לילדים. שילוב בלתי חוזר של השורה הראשונה של הזמרים (ביניהם חוה אלברשטיין, יהורם גאון, ג'וזי כץ, גידי גוב, יהודה פוליקר, יהודית רביץ), כוכבי הילדים (ציפי שביט, עוזי חיטמן, מייק בורשטיין, חנה לסלאו), הכותבים הנחשבים ביותר (אהוד מנור, מתי כספי, אריאל זילבר, אילן וירצברג, שלמה יידוב), ומנהלים מוסיקליים מקצועיים ומוערכים (יאיר רוזנבלום, שמעון כהן, רוני וייס ואחרים).

     

    אבל היה עוד זכרון אחד שנשאר אתי מהפסטיבל. בכל שנה, בהפסקה של המופע, הייתי יוצא למסדרון האולם, ושם היה מחכה לי התקליט של הפסטיבל, עם "הביצועים המקוריים" כמובן. כזה שאפשר לקחת הביתה ולשמוע שוב ושוב ושוב, ולהכיר בעל-פה כל שורה, כל צליל, כל כלי בתזמורת. להחזיק עפרון ביד, לפתוח את חוברת המלים, ולשיר יחד עם התקליט את כל השירים.

     

     גידי גוב "תנו לגדול בשקט", מתוך פסטיבל שירי הילדים ה-12, 1981 

     

    עכשיו, בפעם הראשונה מאז, מוציאה חברת התקליטים "ויזארט" את כל האלבומים של כל הפסטיבלים, 17 במספר, על גבי תקליטורים. אוספים משירי פסטיבלי הילדים כבר הופיעו על גבי דיסקים, ונכללו בהם הלהיטים הגדולים מכל השנים: "ברבאבא" - ציפי שביט, "טוליק" - אושיק לוי, "רציתי שתדע" - עוזי חיטמן, "תנו לגדול" - גידי גוב, "אמת או חובה" - ריקי גל, ורבים אחרים. יצא גם אוסף DVD של רשות השידור עם מיטב הלהיטים.

     

    אבל זו הפעם הראשונה שאפשר לשמוע כל פסטיבל במלואו. וכך, פנינים אמיתיות שנשכחו יחד עם הפטפונים מופיעות בפעם הראשונה בדיסק: "שולם ברוגז" של מייק בורשטיין, "שיר הרכבת" של האחים והאחיות, "אבל חבל" של ירדנה ארזי, "אני פוחד לשיר" של דורי בן-זאב, "שן דובי שן" של אריאל זילבר, ועוד ועוד.

     

     האחים והאחיות עם "שיר הרכבת", פסטיבל שירי הילדים 1977

     

    וכאן טמון ההבדל בין הזמינות של הלהיטים הגדולים לבין ההאזנה לאלבום השלם, שרק היא יכולה באמת להחזיר את בני 35 עד 45 לאותה תקופה ולנוסטלגיה. אם תאזינו שוב לאלבומים במלואם, תתפלאו לגלות שאתם זוכרים את כל המילים של כל השירים, וכך גם את התפקידים של כל הכלים. הפסטיבלים אמנם התפרסו על פני תקופה ארוכה, ולא כל אחד יתחבר לכל דיסק. אבל אין ספק שהפסטיבלים הרלוונטיים לגיל שלכם יעשו לכם צמרמורת קלה כשתאזינו להם.

     

    יפה עשתה חברת ויזארט ששמרה על עטיפות התקליטים המקוריות, וכך כל דיסק מקבל את ה"אופי" הראוי לו. האזנתי ל-8 דיסקים במלואם, והסאונד בהחלט משובח, ואפילו טוב יותר מכמה הקלטות שהועלו בעבר על דיסקים. יוצא דופן פסטיבל מס' 12, שמשום מה סובל מבעיות מהירות קשות (pitch), וכדאי לשקול להוציאו במהדורה חדשה.

     

     

    אבן הנגף של הדיסקים היא המינימליזם. חסרונה של חוברת המילים בולט במיוחד. מה יותר פשוט היה מלסרוק את חוברות המילים המיתולוגיות ולהכניסם לדיסקים? לפחות אפשר היה להוסיף כמה פרטים על כל שיר או זמר (לאיזה מקום הגיע, מי הילד ששר אותו וכד'). אבל  חמור מכך הוא היעדרם של "בונוסים". אנחנו כבר מורגלים בהוצאות מחודשות של אלבומים על גבי דיסקים - והסטנדרטים, מה לעשות, כבר לא מאפשרים לנו להסתפק בהדפסה "נקייה" של האלבום המקורי בלבד.

     

    מפיקי האוסף יכלו בקלות לפנק אותנו בתוספות של שירים שלא הופיעו בתקליטים המקוריים, ואני מדבר על שירים שכבר הודפסו בעבר על דיסקים, ואפילו בהוצאת ויזארט: ביצועי הילדים לכמה מהלהיטים (היפו היפי, ילדיסקו, ילד פלא, ברבאבא ועוד), שעם קצת מאמץ היה אפשר להוסיפם לכל פסטיבל ופסטיבל. שיתוף פעולה עם רשות השידור היה מאפשר גם הוספה של קטעי DVD לכמה מהשירים (הבובה פסטי, עודני ילד ועוד).

     

    ולבסוף, קצת חורה לראות את טעויות הלשון וההגהה בסדרת דיסקים מושקעת כזו.

     על חלק גדול מהדיסקים נכתב: "פסטיבל הישראלי לשירי ילדים", במקום "הפסטיבל הישראלי", טעות לשון שמפיקי התקליטים המקוריים לא היו סולחים עליה. בכמה מהדיסקים נעשו טעויות בשמות הזמרים: בפסטיבל 9 מוטי גלעדי שר את "התחביב שלי לישון", ולא דורי בן-זאב כפי שנכתב. באותו פסטיבל, גלעדי שר יחד עם ציפי שביט את "מזמור לתזמורת", ולא כפי שנכתב. בפסטיבל 12 התהפכו שמות השירים ברצועות 11 ו-12, ועל העטיפה נכתב "הוקלת באולפני טריטון".

     

    גיוס עורך מוסיקלי מקצועי לסדרת הדיסקים היה משדרג את החבילה מ"טובה מאוד" ל"מושלמת", ובכל זאת אין ברירה אלא לחזור על הקלישאה: פעם עשו כאן דברים איכותיים לילדים. אז נתקו רגע את הקטנים שלכם מהמסכים, הושיבו אותם ליד הרמקולים, ותרשו גם לעצמכם להיות לרגעים ילדים של פעם.

     

     

    יובל גנור הוא שדר רדיו 88FM, קול ישראל, מגיש את התכניות "דיבור חדיש" ו"פופלקס".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים