איזה יום עבר עליי: היום ה(לא) מיוחד של ק"ש
משפחת בדש הגיעה לבקר, אשתו של דני עמוס שלפה ציפורניים, ראש העיר התלהב מהמהפך התקשורתי, ובן־שמעון התרגש מהאיחוד עם אחותו. אליפות? פעם אחרת. ותודה לשלו מנשה. אורי קופר חזר מקריית שמונה עם תובנות ובלי תואר
עוד ב-ynet ספורט:
- צפו במנצ'סטר יונייטד מגדילה את הפער מהיריבה העירונית
- לילה קשה לגדולות של ה-NBA
- ראניירי פוטר? הכירו את המאמן החדש של אינטר
טוב, אז ברור שרן בן־שמעון מחבק צלחת הוא עדיין לא בגין לוחץ ידיים, אבל היום הזה היה יכול להיכנס להיסטוריה התרבותית־לאומית. היה יכול, עם הדגש על "היה". בסופו של דבר לא קרה אסון, וקרוב לוודאי שההיסטוריה תתרחש – אבל בינתיים היא נאלצת לקבל דחייה של שבוע אחד. לפחות.
5,000 אוהדים מילאו את האצטדיון בקריית־שמונה. חלקם אפילו היה מצויד בשירי עידוד, מצרך נדיר כשמדובר באלופה שבדרך. לראשונה נצפו פקקים ברחוב המוביל לאצטדיון. פרצופים שמחים קיפצו בכל פינה. פנים מחייכות. אבל תוך פחות משעתיים חל במקום שינוי אווירה. כשברק בדש הוחלף היה מספיק להסתכל על הפנים שלו כדי לשים לב להבדל. היה ברור שלא כך הוא דמיין את הערב הזה.
"החלום לתת גול אליפות"
"אני מציע לכם להסתכל עליי עם השריקה לסיום", ממליץ לנו בדש כחצי יממה מוקדם יותר. במקרה של ניצחון כמובן. החלוץ בדיוק הגיע הביתה. עוזרת הבית סיימה הרגע עם הנקיונות והכל היה מוכן לקליטת המשפחה המורחבת שמגיעה לביקור נדיר בצפון הרחוק. לא בכל יום הילד יכול לזכות באליפות.
האישה שרון מחממת ארוחת צהריים של אלופים, הקטן עדיין בגן. גם מי שלא מכיר את המשפחה מקרוב מרגיש שמדובר ביום שונה עבורם. "זה רגע מיוחד, אני
מרגיש כמו ביום שהתחתנתי", חושף בדש את הפרפרים, "משהו העיר אותי מוקדם בבוקר, פתחתי עיניים בלי שהתכוונתי. משהו מעיר אותך מבפנים ואתה לא יכול לחזור לישון. אני משתדל להתעסק בדברים אחרים, להעביר את הזמן, אבל לא ממש יכול כי בכל מקום מדברים על המשחק".
על מה חלמת בלילה לפני?
"החלום הוורוד הוא לתת גול אליפות, אבל תאמין לי, גם אם האפסנאי שלנו יכבוש ויביא ניצחון זה בסדר. וואו, איזו התרגשות. הולכת להיות פה התפרצות רגשות מטורפת".
אתה קולט שבעוד כמה שעות אולי תניף צלחת?
"עוד לא מעכל. אני מודה לאלוהים כל בוקר על זה ששלח אותי לקריית־שמונה. האליפות הזאת היא משהו שאני לא יודע אם יחזור. זו הולכת להיות האליפות הכי מתוקה שהייתה".
עמוס: "תהיה התפרקות טוטאלית"
הזכייה של קריית־שמונה אינה דומה למקרה בו האליפות מוכרעת ברגע אחד. בדרך כלל, שחקנים שמגיעים למשחק על כל הקופה חולמים מה יעשו ברגע המשמח בסיום, אם יגיע. אצל קריית־שמונה, בגלל שהאליפות פחות או יותר הובטחה כבר מזמן ועוד יש מספיק מקום לתקן, לא מדובר בחלום על אותו רגע מאושר – אלא בתכנון. הרגע יגיע, זה ברור, אז אפשר לנסות לשרטט מראש מה לעשות עם שמיעת השריקה האחרונה.
דני עמוס, שגר בשכנות לבדש, לא החליט מה הוא יעשה באותו רגע חד־פעמי. "בטוח תהיה התפרקות טוטאלית", הוא אומר, "היו לי תקופות לא קלות בקבוצה ואני מאמין שכל מה שהצטבר בפנים כל השנים הולך להתפרק. זה הרגע שאני עד עכשיו רק מדמיין, ואולי היום הדמיון ישתנה למציאות".
ועל עמוס, אחד המועמדים לתואר שחקן העונה, עוברת באמת שנה דמיונית כמעט. הוא התחתן עם ענבר, הפך לאבא לירדן, זומן לנבחרת והנה, בעוד כמה שעות מרגע הפגישה איתו אולי מחכה גם אליפות. השכנים צועקים ובודקים אם יש שמפניות במקרר, אבל הבית של דני לא מוכן למסיבה. הנוף מורכב מלול, צעצועים, בגדים במידה אפס והספר "יומנו של תינוק", הנועד להבין מה הקטנצ'יק מרגיש בגילאים האלה. אותנו מעניין באותו רגע מה מרגיש האלוף שבדרך.
"יש הרבה סרטים בראש", מודה עמוס, "לא מדובר ביום רגיל. כל הקריירה שלי קיימת בשביל היום הזה. בקיץ עוד רציתי ללכת, חשבתי שלא אשחק פה – כמה זה מצחיק היום". האישה ענבר, אוהדת שרופה, מסבירה שהיא ידעה שזאת תהיה השנה שלו. "לא יכול להיות שאחרי כל מה שעבר לא יגיע פיצוי רציני", היא מנמקת וחושפת ציפורניים עליהן מתנוסס הכיתוב השורט "דני עמוס 13".
"מקווים שזה יסתיים היום"
ענבר אוהדת את קריית־שמונה בזכות בעלה, אבל לקבוצה, למרות הירידות הקבועות עליה, יש גם אוהדים ותיקים אמיתיים. כאלה שהיו פה תמיד, עוד כששיחקה בליגה א' ואליפות הייתה רחוקה כמו שלום עם סוריה. חלקם התכנסו אתמול בזמן הפסקת הצהריים מהעבודה כדי לדון במה שיקרה בהמשך היום.
שעות לפני המשחק שיכול להביא את התואר, ונדמה שהאוהדים עדיין לא קולטים מה עובר על הקבוצה שלהם. הציפייה הייתה לשמוע תכנוני חגיגות או מינימום הרעפת תשבחות על כל בורג קטן במכונה הקבוצתית. במקום זה, האוהדים עדיין דנים בינם לבין עצמם בשאלות הרות גורל אחרות – האם שיר צדק מספיק טוב כדי להיות בנבחרת, או למה נעלם עדי אלישע. כל שחקן מנותח כאילו הקרב עדיין בעיצומו. כאילו הפער מהמקום השני לא גדול כמו שהוא באמת. בהתבוננות מהצד, ולא רק במבט ראשון, נראה שהעובדה שהאליפות כבר כאן לא חילחלה אצל המקומיים הפסימיים.
"כולנו תקווה שהיום זה יסתיים", אומר אילן זויגי, בעל הקפה "אילנ'ס" בו מתקיים המפגש, "אז תהיה הילולה בקריית־שמונה. יש אווירה לא נורמלית בעיר, תחושה של משהו היסטורי. מדובר בעיר שמאז ומתמיד קיבלה רק קטיושות במתנה, והיום המתנה שלה היא אליפות היסטורית.
מאוד יכול להיות שזה משהו שגם הנינים והצאצאים שלנו לא יראו. בעזרת השם היום זה יסתיים, אפילו משער בדקה ה־90. אין גדר גבוהה באצטדיון בקריית־שמונה, כל האוהדים יקפצו וירוצו לכר הדשא. יהיה פה משהו שהעיניים של העיר הזאת לא ראו מעולם".
ראש עיריית קריית־שמונה, הרב ניסים מלכה, הוא אחד מבעלי זוגות העיניים הבולטות שאפשר למצוא כאן. מלכה גדל בעיר ומכיר אותה כילד מרוגש וכמבוגר מציאותי. בשעות אחר הצהריים, על שולחנו בלשכה, פרוסות דוגמאות של השלטים, הדגלים וגם הרעשנים המיוחדים שהוכנו למשחק. הוא פורש בפנינו את השלט "קריית־שמונה אלופת המדינה". ומה יקרה אם לא יהיה ניצחון הערב, אני שואל. "אין מצב", הוא עונה, "הזיקוקים כבר מוכנים".
האליפות הזו דומה לאליפות בה זוכה קבוצה מהמרכז?
"פה זה משהו אחר. מדובר ממש במינוף של העיר. הכדורגל הפך פה חיים. הוא הביא את קריית־שמונה למקום בו התושבים הולכים עם גב זקוף, עם גאווה שהם תושבי העיר. מעולם לא היה סיקור תקשורתי חיובי כזה לעיר – בשום תחום. המקרים היחידים שהבליטו אותנו הם ביטחוניים. מלחמות וירי קטיושות. הקבוצה עשתה מהפך תקשורתי".
בן שמעון: "אני בכלל מתרגש מזה שאחותי כאן"
מי שהרגיש אתמול את המהפך התקשורתי הזה, וללא רחם, הוא רן בן־שמעון. המאמן הוא כנראה האחראי העיקרי להישג המדהים. מצד שני, הוא מככב בכותרות בשבועות האחרונים לא בגלל הרגעים ההיסטוריים, אלא בעקבות המחלוקת עם הבעלים איזי שרצקי שמעיבה על החגיגות. הטלפון של בן־שמעון לא הפסיק לצלצל אתמול. כולם רוצים להיות קרובים לדמות המרכזית בעלילה.
אבל רן בכלל מתרגש מאירוע אחר. כארבע שעות לפני המשחק הוא נכנס לבית הקפה הקבוע שלו בצומת הגומא, ומתקבל בשירי אליפות על ידי העובדים. איתו נמצאת הסיבה להתרגשות הכפולה – אחותו הקטנה דנה, אותה לא ראה כשנה. דנה חיה בארה"ב, כבר 11 שנים באינדיאנפוליס. גם אביו של המאמן ואחיו הגדול מתגוררים בארה"ב. הם לא הגיעו למשחק הגדול.
אבל דנה פה, וזה מספיק לבן־שמעון. "אתם חושבים כל היום הזה על אליפות, אבל אני רק מתרגש מזה שאחותי הגיעה", הוא חושף, "וזה לא הדבר היחיד שמיוחד היום. אני מרגיש משהו שונה. לא יודע להסביר במילים את הרגשות שאני חווה עכשיו. יש משהו שונה באוויר".
את הנאום המתוכנן לשחקנים הוא שומר בקלסר שלידו. מספר שכל השבוע הוא מלקט עוד ועוד חומר עבור מה שבאותו רגע מתוכנן להיות נאום האליפות. "זה לא סתם נאום מוטיבציה", הוא אומר, "הדברים לקוחים מכל מיני מקורות. היו לי במהלך השנה אסיפות שחקנים יותר קשות ממה שמחכה לי עוד כמה שעות. היה קשה לשמור על מתח כל העונה כשרק ניצחנו. היום זה יותר קל".
המתח לא ירד מזמן?
"זה לא כמו שאתם מרגישים מבחוץ. מבפנים אתה חווה חרדות מטורפות. כשהיה פער של עשר נקודות לזכותנו כבר אמרו שבטוח זכינו באליפות, אבל כמאמן אתה מרגיש את היום־יום ומצייר לעצמך גם תסריטים אחרים".
ועכשיו, לפני משחק כזה?
"ביומיים האחרונים כל העול הזה כבר ירד מאיתנו. יש איזה שחרור. לא שחרור מלא, אבל יש".
26 במארס? נחכה לתאריך אחר
השחרור הזה, תחושת ההקלה, נעלמה אחרי כמה שעות. שער של שלו מנשה הוציא את הרוח מהמפרשים וביטל תוכניות – דבר בו בני־יהודה התמקצעה בו עם השנים. קריית־שמונה לא יכולה להפסיד את האליפות הזאת, אבל הצלחת תיאלץ לחכות. השמפניות יחזרו למקרר, הזיקוקים של ראש העיר יאופסנו לעוד שבוע או שבועיים, המשפחות של חלק מהשחקנים, ואולי גם של המאמן, יצטרכו לעשות שוב את הדרך הארוכה צפונה.ה־26 במארס הוא לא עוד יום בהיסטוריה הספורטיבית. הוא יום בו קריית־שמונה העיר הבינה שהיא, גם אם לזמן קצר, מרכז העניין של הספורט הישראלי. עניין שיימשך עד שייסגר הפרק המלא. פרק חשוב ומרגש. כשהוא ייחתם נוכל להסתכל שוב על הפנים של בדש. אז הם כבר יספרו לנו את סיפורה האמיתי של העונה הזאת.
לפנייה לכתב/ת 
