באולימפוס לא צריך חברים, רק טיפות של משקה

הרחק למעלה, בארונות המטבח, שוכב לו משקה האלים. לגימה כל כך קטנה מכניסה כל כך הרבה אור לחיים. טוב, לא בדיוק אור, אבל היא עוזרת לראות את מה שזה לא יהיה בקצה המנהרה. כל דבר אחר שניסיתי לא עזר, לא השפיע עליי כמו שהוא משפיע. הוא החזיר את החיוך אל פניי, מילא את הריק שבעיניי, והכניס בי היגיון שאין בו היגיון. כל טיפה ששתיתי, ליטפה לי את הגרון וכישפה את מוחי, כל טיפה ששתיתי, לקחה אותי למקום אליו אני שייך, להר האלים, לאולימפוס.

עוד סיפורים שמשתתפים בתחרות:

המפלצת שבתוכי: רעב בלתי נשלט לסקס ולגברים

הרומנטי הפך למטרד, האהבה - לתלותיות מסוכנת

דיסלייק: לפרוץ לחשבון הפייסבוק של האקס

אוהבת רצח: אפילו המוות לא יפריד ביננו

ג'ק חסר הפחד: התמכרות הרסנית לאדרנלין

באולימפוס לא צריך חברים. הפסקתי לתת הסברים, הפסקתי לתרץ. נכנסתי לשגרה שממנה לא הצלחתי לצאת. מלשבת על הספה ולבהות בארונות המטבח, לנעילת דלת הכניסה והליכה אוטומטית לכיוון השיש, שם הוא עומד מוכן, מחכה לי שאני אחזור הביתה.

באר ללא תחתית

החברים דיברו איתי, בהתחלה היו צוחקים איתי, נתנו לי כינוי, קראו לי על שם המשקה האהוב עליי. כמה שלבים מאוחר יותר, הצחקוקים והבדיחות הפכו לשיחות עמוקות, "התערבויות" הם קראו לזה.

אמרו לי שאני שותה מבאר שאין לה תחתית. זה לא עניין אותי, אני המשכתי לזרוק להם חיוכים והבטחות בסגנון: "אני אפסיק כשארגיש שזה יותר מידי". יחד עם הזמן שנעלם לו באוויר, כך נעלמו גם החברים. גם ה"התערבויות" פחתו, עד שנותרתי לבד.

ההקאות המתמשכות אל תוך הלילה הפכו במהרה להתעלפויות במקומות הזויים. לא פעם ולא פעמיים מצאתי עצמי מתעורר עם כאבי ראש חזקים, בבית זר שאינו ביתי. בסופו של דבר, תמיד מצאתי את דרכי חזרה לבית, חזרה לאולימפוס. רק שם לא הרגשתי את הכאב האיום, את הלב השבור, את הגעגועים הבלתי פוסקים לאשתי האהובה שנלקחה ממני.

איבדתי את מקור הפרנסה שלי וכדי לממן את המציאות החדשה בה בחרתי לחיות, מכרתי כמעט את כל הרהיטים שהיו לי בבית. לילות ארוכים ישבתי על כיסא גינה במטבח עם החבר הכי טוב שלי, עם החבר היחיד שנשאר לי. מלבדו לא הייתי צריך כלום. הוא היה לי לאוזן קשבת, הוא צחק מהבדיחות שלי, הוא בא לעזרתי בכל פעם מחדש. רק איתו הצלחתי להתמודד עם הדברים שקרו לי בחיים.

הטיפה האחרונה

אחרי חודשים ארוכים של לגימות אינסופיות וישיבה על כיסא קטן בבית גדול, הגעתי לשכיבה במיטה קטנה ולא נוחה בבית חולים בעיר. בשלב הזה כבר למדתי איך להתמודד עם ההתעוררויות שלי במקומות הזויים. ניסיתי לקום מהמיטה במטרה לחזור הביתה, לחזור לאולימפוס, אבל לא הצלחתי. הרגשתי כל כך חלש, בקושי הצלחתי להרים את עצמי.

הרופא שעמד לידי בחדר, תפס אותי ואמר לי: "אתה חייב לשכב ולנוח! המצב שלך לא הכי טוב, אתה לא רחוק מלהרוג את הכבד שלך, מלהרוג את עצמך". הייתי בטוח שזה חלום, או יותר נכון להגיד - "סיוט" שמנסה לקחת ממני את התרופה שלי.

אחרי כמה דקות שבהן שכבתי במיטה בבית החולים, שמעתי נקישות בדלת שלא באמת מחפשות אישור להיכנס, ומיד לאחר מכן נפתחה הדלת. זו הייתה אורלי, אחותה של אשתי. היא התיישבה ליד המיטה, אחזה בידי בחוזקה, ואמרה לי: "אתה לא לבד". בהתחלה, המבט שלה היה עדין, אבל ככל שעבר הזמן הוא הפך לשופט.

הייתה זו השיחה הראשונה מזה חודשים, שאני מנהל עם בן אדם חי הנמצא מולי ולא מול הקיר המת. בסוף השיחה היא אמרה לי שהיא ואחיה הגדול יעשו כל מה שהם יכולים בכדי לעזור לי, אבל יש לזה תנאי אחד: הטיפה שהביאה אותי לאשפוז הייתה הטיפה האחרונה שנכנסת לגרוני. לא יכולתי להבטיח דבר כזה, אמרתי לה: "אני מבטיח שאני אפחית". היא הסתכלה עליי במבט מאוכזב ויצאה מהחדר.

לאחר דקה היא נכנסה שוב, רק שהפעם היא לא באה לבד. היא נכנסה לחדר עם הבת הקטנה שלי. לראשונה מזה חודשים הרגשתי את הלב שלי פועם שוב. משקה האלים, הפנטת אותי לתוכך. באותו הרגע הבנתי שהמציאות בה אחזתי בחוזקה היא אשליה אחת גדולה, שקר. המציאות האמתית עומדת מולי.

הדמעות שזלגו ללחיי היו מבושה. איך התעלמתי? איך שכחתי מהנסיכה הקטנה שלי? אגואיסט שכמוני! לדמעות שזלגו אל שפתיי היה טעם מר מתמיד. החזקתי בידיי את בתי הקטנה, הסתכלתי לה בעיניים, וראיתי את האור שבקצה המנהרה. החזקתי בידיי את בתי הקטנה, חיבקתי אותה כמו שמעולם לא חיבקתי, ונשבעתי שלעולם לא אלגום עוד ממשקה האלים!

• סיפורו של זיו משתתף בתחרות הסיפורים הקצרים של ערוץ יחסים. נותרו יומיים אחרונים לתחרות. גם לכם יש סיפורים על התמכרויות ואובססיות? שלחו אלינו ואולי תוכלו לזכות במנוי לקולנוע לב
  

לכל העדכונים, כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק