מכושפים: עירית קפלן ויואב ברלב כותבים לילדים

מתוך "המכשפה בבית ממול". רציני, אבל הומוריסטי(צילום: אביבית שקד)

כי כשאתה צוחק על עצמך לא רואים שנעלבת?

קפלן: "בדיוק. זה להקדים תרופה למכה, כמו בדיחות על שמנות. אני ארד על עצמי לפני שתספיקו לרדת עלי ואוציא לכם את הרוח מהמפרשים. אני לא נפגעת".

ברלב: "אם שמים לך רגל במסדרון ואתה נופל, אז לפחות תעשה סלטה בדרך כדי שיהיה משעשע. תראה שזה קטן עליך".

הם נשענו על טראומות ילדות פרטיות, אבל הדמיון סחף אותם הלאה. "כשמתייחסים אליך כאל מוזר, תצא לחפש מישהו מוזר ממך. זו שרשרת המזון שבה החזק יותר שורד", אומרת קפלן, וברלב מוסיף: "גם ילדים מחפשים קורבנות. כשאתה קורבן, אתה רוצה להפנות את כוונת הצייד מהמצח שלך למצח של מישהו אחר".

המחזה שיצרו עוסק אמנם בנושאים רציניים, אבל כשמדובר בשני שחקנים עם איכויות קומיות לא מבוטלות, בלתי אפשרי להימלט מההומור. "זה שההצגה מטפלת בנושאים קשים דווקא מחזק את הרגעים שבין לבין, והם מצחיקים רצח", אומר ברלב. "זו בדיוק הנקודה. אנשים חושבים על הצגות ילדים כעל משהו מתקתק. אני לא חושב שיש במהות הבדל בין הצגה לילדים לבין הצגה למבוגרים. יש הצגה טובה ויש הצגה מפוספסת".

לכל שכונה מכשפה משלה

הבדידות דוחפת את הדמויות במחזה לחפש לעצמן חבורה. "זה יותר מחבורה. הם Buddies, ולא משנה כמה חברים יהיו להם במהלך החיים, כאלה לא יהיו", אומר ברלב, וקפלן מוסיפה: "הכל בזכות אחר צהריים קסום שבמהלכו הם עוברים ביחד חוויה, מכירים את עצמם ותוך כדי מכירים זה בזה". תחילתו של אחר הצהריים במעקב אחרי האשה הזרה והמוזרה שגרה בשכונה שלהם. הפחד חיבר בין שלושת הילדים, שלבסוף למדו על בשרם שלפעמים הדברים לא באמת כפי שהם נראים.

מתוך "ינטל". הכל התחיל שם(צילום: ז'רר אלון)

"לכל שכונה ישנה המכשפה שלה, גם אצלנו היתה", אומרת קפלן, וברלב נזכר במכשפת הילדות שלו: "היתה לנו שכנה בקומה ראשונה שאני ואחי היינו משוכנעים שהיא כזו. יום אחד אמא שלי הזמינה אותה לקפה. אני ואחי נעלנו את עצמנו בחדר שעות. לא האמנו שהדבר הזה פלש אלינו הביתה. על הכסא שהיא ישבה, לא ישבנו חודשים. זה היה כמו להכניס את האויב הביתה. בדיעבד התברר שהיא היתה ניצולת שואה, ערירית, מסכנה. לא רק שהחיים שלה היו איומים, גם עשינו ממנה משוגעת. בהצגה, גם המשוגעת, זו שאף אחד לא בא לבקר קודם, זוכה להכרה".

אפשר להגיד שהמחזה בנוי על זיכרונות ילדות?

קפלן: "גם. חוויתי את החוויות האלה בילדות, כולל חרם וצ'פחות ואבנים בדרך הביתה. יש פה זיכרונות, ללא ספק, אבל ניסינו לחזור אל נקודת המבט של הילד. אנשים מתקשים להתנקות מציניות, כולנו נגועים בזה, אבל לשחקנים יש יתרון מסוים, כי אנחנו קצת אינפנטילים. אנחנו מרשים לעצמנו לשחרר וזוכרים את הילד שבתוכנו. כשמתעסקים בחומרים לילדים, חייבים להסתכל על העולם מנקודת מבט של ילד ואז, מטאטא הוא לא סתם מטאטא, אלא כלי רכב".

בגלל זה קוראים למה שאתם עושים "משחק". אתם עדיין שם, במשחקי התפקידים ובנדמה לי.

ברלב: "כנראה. יש Playing ויש Acting. תיאטרון זה חיבור בין השניים. כישוף הוא לא שולחן שמרחף באוויר אלא ילד שמאמין באמת ובתמים שהמכשפה בבית ממול תעשה ממנו שוקו. ילד הוא חיה סקרנית שהעולם בשבילו הוא ממלכה של גילויים. זה מתחבר לבמה. כשאני אומר לשחקנית על הבמה שאני אוהב אותה, זה עובד רק אם זה מרגיש כמו הפעם הראשונה. שחקן חייב לחזור כל ערב אל הראשוניות הזו. אגב, זו הסיבה שבתיאטרון ה'נו' ביפן מכניסים לחדר החזרות ילד, כדי שיזכיר לשחקנים את המקום הראשוני הזה".

"לכתוב עם פרטנר - תענוג עילאי"

הרעיון לשיתוף הפעולה נולד מאחורי הקלעים של המחזמר "ינטל", קופרודוקציה של תיאטרון הקאמרי בו משחקת קפלן ותיאטרון חיפה בו משחק ברלב. "מצאנו את עצמנו בעל ואשה ובשנייה זה הרגיש כמו בית, עם כל הדרמות שהמילה הזו מייצרת", אומר ברלב. ההצגה האמיתית, מתברר, התרחשה מאחורי הקלעים - בזכות הביוגרפיה הפרועה שהמציאו השניים לדמויות שהם משחקים. "המצאנו סיטואציות מחיי היומיום של הזוג, בלי שום קשר למה שמתרחש על הבמה. הקאסט נקרע מצחוק", אומרת קפלן, "זה היה חיבור מיידי. קראו לנו הקופרודוקציה".

הוא למד בניסן נתיב. היא למדה בבית צבי. הוא מחובר כבר הרבה שנים לתיאטרון חיפה. היא חלק מלהקת השחקנים של הקאמרי. הוא כותב כבר שנים שלאגרים מצליחים לילדים ולנוער. בשבילה מדובר בהתנסות ראשונה. "גילינו המון דברים דומים בין שנינו", אומרת קפלן, "הרגשתי שמצאתי את ה-Buddy שלי, ואחרי שנים שניקרו בי מחשבות על כתיבה, החיבור בין שנינו היה טבעי".

"המכשפה בבית ממול". ההרפתקה הבאה: מחזה למבוגרים(צילום: אביבית שקד)

בשל הניסיון הרב שיש לברלב בתחום הצגות הילדים, קפלן לא העזה להציע שיתוף פעולה. "באתי להתייעץ עם יואב, ביקשתי הנחייה, אבל לא דמיינתי בחלומות הוורודים ביותר שהוא ירצה להצטרף", היא אומרת. ברלב מצדו אמר: "זה הכל או כלום". השאר היסטוריה.

ומה היה דחוף לכם לומר?

ברלב: "רצינו לספר סיפור על ילדים בודדים, כל אחד בדרכו. הבודדים האולטימטיביים שמצליחים להזיז את הסטיגמות הצידה ולראות דרכן את בני האדם שמולם. רצינו לדבר על פחדים, כאבים והתגברות. רצינו לדבר על התקרבות, התפכחות והתחברות לעצמך ולשונה ממך. רצינו לדבר על חברות. זה סיפור הרפתקה קסום על חוויה משותפת".

החוויה המשותפת שלכם היא תחילתה של ידידות מופלא?

קפלן: "ברור. אנחנו כבר בהרפתקה הבאה. התחלנו לכתוב מחזה למבוגרים ביחד".

ברלב: "אולי זו תהיה קופרודוקציה".