שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    בחזרה לגן העדן האבוד. מפוני אופירה מתגעגעים
    הם התהלכו עירומים על החוף, למדו את אורחות הבדואים ואכלו ישר מהים, בפיסת ארץ בתולית שהכסף לא היה חשוב בה והעיתון הגיע רק פעם בשבוע. ואז פרץ השלום, ותושבי אופירה - האחות השקטה יותר של ימית - הבינו שהחלום נגמר. 30 שנה ליציאת מצרים, לא כולם התאוששו: "שיחקו בנו, לאנשים נגמרו החיים"
    "היי שלום ארץ סיני, היו שלום מרחקים. היי שלום אופירה, שהייתה אמורה להיות אחותן הדרומית של ערי ארץ ישראל אחוזת האשליות. היו שלום חופי אלמוגים, ריפים קסומי דומייה, היו שלום מעמקים ודגים אגדיים בדומיית מצולות כחולה. היי שלום סיני של דם ושל קורבן, סיני של ארבע מלחמות בין ישראל ומצרים" (חיים גורי , "דבר", 1979)

     

    ואולי הייתה זו רק פנטזיה, בדיוק כמו שזוכרים אותה תושבי העיר אופירה, בירת מרחב שלמה, שפונו לפני 30 שנה בדיוק. גן עדן של חופש ואוויר ונופים וים ונשים יפות ועירום, ומעדני דגים וחיים בהרמוניה עם הטבע. גן עדן שבו מצאו גם עופות מוזרים פיסת שלווה, שבו חיו בשכנות עם תושביה הבדואים של סיני ישראלים שביקשו חיים אחרים - מנותקים מחדשות, מטלוויזיה, מכסף וממעמד.

     

    בדיוק שלושה עשורים אחרי אפריל 1982 שבו פונו הישראלים האחרונים מחבל ימית ומשארם א-שייח, סופגת אילת עוד רקטה שנורית מחצי האי סיני. ובמערכת הביטחון מדברים פתאום על אתגר ביטחוני חדש, על מציאות משתנה, על היעדר שליטה מעבר לגבול. על טרור שמבעבע בשטח שפעם-פעם, לפני עידן או שניים, היה התגשמות החלום הישראלי על חלקת ארץ בתולית שהתותחים לא רועמים בה - ואז נמסר בתמורה להבטחות על שלום אמת.

     

    יעל נפרדה בארוחת גורמה, ועלתה על המשאית. פינוי אופירה (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ) (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)
    יעל נפרדה בארוחת גורמה, ועלתה על המשאית. פינוי אופירה(צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)

     

    שארם א-שייח תמיד הייתה עניין מיוחד. ההיסטוריה התנ"כית, המיקום האסטרטגי, המשאבים, הטבע הפראי, גודלה העצום - כל אלה הפכו אותה למה שהייתה. "שארם א-שייח, חזרנו אליך בשנית", שרו בישראל אחרי כיבוש סיני במלחמת ששת הימים. "טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח", אמר אז משה דיין בזחיחות, רגע לפני שפרצה המלחמה האיומה ב-1973 וישראל שילמה את מחיר היוהרה. שארם הפכה להיסטוריה. שארם חזרה למצרים.

     

    לך תספר על אופירה בלי להזכיר את שימל'ה היפה, את אלכס הצוללן, טוביה או חביבה. אופירה הייתה מקום של דמויות, כר פורה לסיפורים ומעשיות. היו בה רומנטיקה ויופי ותמימות. כמו ימית גם היא הייתה בסיני, אבל בלתי אפשרי לדבר על ימית ואופירה באותה נשימה. אופירה הייתה רחוקה גיאוגרפית שעות של נסיעה, אבל יותר מזה היא הייתה רחוקה תרבותית וחברתית. "אני הייתי בגן עדן, אתה תחכה קצת, נראה אם מגיע לך", מנסה חיליק מגנוס, תושב העיר לשעבר, להסביר מה הייתה אופירה. "היא הייתה התיקון, ההחלמה שלנו ממלחמת יום הכיפורים", משלימה אותו יעל כהנא.

     

    הביטניקים

    לאופירה היה ייעוד - היא באה למלא חלק מתפישה ביטחונית של ישראל שלפיה בכל הסדר עתידי תישאר בידיה השליטה על מפרץ אילת ומצרי טיראן. כ-500 יחידות דיור נבנו בשטח על-ידי המדינה, והן היו מחוברות לתשתיות ביוב, מים וחשמל. אופירה התפארה במערכת כבישים עם תאורה, טיילת בחוף הים, בתי מלון, מסעדות ומבני תעשייה. ב-71' נסלל הכביש המוביל לאופירה מאילת, וארקיע ואגד הסיעו את תושבי המקום והמבקרים. חלק מהתושבים היו אנשי קבע ששירתו באזור, עובדי ממשלה ותשתיות וילדיהם.

     

    היתר היו אזרחים - "ביטניקים", שחיפשו מציאות אלטרנטיבית באחד המקומות היפים בעולם. "הביטניקים" היו הרוח החיה מאחורי המקום - הם שהפכו את אופירה לאגדה הרומנטית שהיא. "אלו היו ימי הפנטזיה המושלמת", משחזרת יעל כהנא. "מעולם לא היינו פוטוגניים, צעירים ויפים כפי שהיינו שם. שיווינו לעצמנו שאנחנו מן גרסה אפשרית של לורנס איש ערב, האיש המתורבת שנפגש עם הפרא האציל - איש המדבר, לומד אותו ומתאהב בו. זו הייתה חזרה בזמן".

     

    הילדים רצו יחפים בחולות, תיירות צעדו עירומות כבגן העדן. הקיץ של אופירה (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ) (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)
    הילדים רצו יחפים בחולות, תיירות צעדו עירומות כבגן העדן. הקיץ של אופירה(צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)

     

    עופר נצר, מוותיקי אופירה, התוודע למקום כששירת בנח"ל בדהב. אז גמלה בלבו ההחלטה להישאר לחיות בסיני. "בסוף התגלגלתי לשארם, אי אפשר היה אחרת. היינו בגן עדן וכל מי שנקלע לאזור המדהים הזה היה טיפוס מוזר. היית חייב להיות מוזר כדי להתאקלם, היו שם אנשים זרוקים - בלי דאגות, בלי מחשבות על דבר מלבד חופש. באופירה לא היו נועלים דלתות ולא מוציאים מפתח מהסוויץ', הייתה שותפות גדולה בין כולם".

     

    בתקופה שבה התגורר באופירה, חלק את ביתו עם חברו אומברק חמיד סובייח, מהדמויות הבולטות ביישוב - יתום בדואי שאומץ על ידי תושבי המקום. "אלה החברים הכי טובים שהיו לי", מספר אומברק בשיחה ממצרים. "התקופה באופירה הייתה אחת היפות בחיי. לא עניין אותנו שום דבר חוץ מהחיים הטובים והחופש, וחופש הוא מצרך נדיר היום".

     

    ליאור די-נור, מראשוני המתיישבים באופירה, הגיע אף הוא מיד לאחר השירות הצבאי בסיני, וקבע את מקומו בגן העדן המדברי. הוא התפרנס מדיג ומציד כרישים, וחי לצד הבדואים תושבי המקום. "הייתי פה כשפרצה מלחמת יום כיפור, מעל ראשי התנהלו קרבות אוויר. חייתי ונשמתי את שארם א-שייח, אלה היו חיים שאפילו אי אפשר לחלום עליהם - כל היום אוכלים דגים טריים ומזיינים".

     

    "תבין", אומר מגנוס, "זה היה עולם אחר - בחום של 42-47 מעלות. החיים היו מתחילים בצהריים. אורחים ואורחות יפות מכל העולם הגיעו לבקר, הייתה אוטופיה של רעות ואחווה ומסירות ונאמנות ויושר. ילדים מתרוצצים בעירום מלא, נשים משתזפות במערומיהן בים. הקצב היה אחר לגמרי. לא היה מה להשיג. המושג כסף לא היה קיים".

     

    בחזרה לגן העדן של אופירה. צפו בעיר שהייתה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    תא"ל במיל' צורי שגיא פיקד באותם הימים על מרחב שלמה. לסיני הגיע אחרי אין ספור תפקידים מאתגרים ועשייה ביטחונית ענפה: "פיקדתי על רמת הגולן והשומרון, אימנתי את הצבא האיראני, אימנתי את הכורדים, נלחמתי נגד הצבא העיראקי בעיראק, הייתי בפעולות התגמול. שארם א-שייח הייתה המקום הכי פסטורלי שהיה לי בצבא. באתי כדי להגן צבאית על האזור אבל לא היה לי אפילו מקרה ביטחוני אחד. מהבדואים צריך היה להיזהר רק מבחינה אחת - אסור היה לאכול אצלם דגים כי עד שהיו מביאים אותם הם היו מתקלקלים מהחום. הפינוי משם היה דומה לגירוש האדם מגן עדן - החול, הים, רשרוש המים".

     

    "הם מתו, הם מתו"

    1972, שעת צהריים רותחת בשארם א-שייח. אוטובוס אגד שעושה את דרכו ממרכז הארץ נעצר בתחנה. "ליאור!", צעק נהג האוטובוס לבחור שישב בצל תחת העץ ותיקן רשתות דיג, "בוא הנה, יש לך אורח". ליאור די-נור הרים ראשו ולא האמין. לבוש בחליפת שלושה חלקים מהודרת בחום של 40 מעלות, ירד במדרגות אביו, סופר השואה יחיאל די-נור, ק. צטניק.

     

    "זו הייתה הפעם הראשונה שהוא בא לראות איפה אני גר, הייתי בשוק", נזכר הבן. "כמו כל פולני טוב הוא רצה שאהיה דוקטור, לא דייג בשארם א-שייח. אבל אבא הוקסם מהמקום, מהצריף שהיה לי על שפת הים. הוא נשאר כמה ימים ואחר כך אפילו כתב על זה שיר. טיילנו באזור, הוא ישב לאכול עם חבריי הבדואים, גלגל בידיו אורז לכדורים ואכל דגים בידיים, עישן איתם את מקטרתו. זו הייתה בשבילו חוויה נהדרת".

     

    "עם הבדואים הרגשנו כמו לורנס איש ערב" (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ) (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)
    "עם הבדואים הרגשנו כמו לורנס איש ערב"(צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)

     

    יום אחד, נזכר ליאור, ביקש האב לרדת עמו אל הים. "עלינו על הספינה ושטנו ללב ים. ירדתי מהספינה לסירת דייגים כדי לבדוק את השלל והשארתי אותו על הסיפון, הבטחתי שאחזור תוך שעה. אבל הים היה סוער, המנוע התקלקל והחל להחשיך. אחרי כמה שעות קפצתי למים והתחלתי לשחות לבדי בחזרה לספינה. החברים נשארו על הסירה התקועה. אבא היה מודאג על הסיפון. כשעליתי לשם, הוא לא אמר מילה, רק מלמל 'הם מתו, הם מתו'. ואבא הבין דבר אחד או שניים באנשים מתים".

     

    ק. צטניק היה אחד מיני רבים שביקשו לראות במו עיניהם על מה כולם מדברים, איך נראה גן העדן הנסתר בלב המדבר שמשך כמו מגנט את הדור הצעיר ההרפתקן. מבקרים מכל העולם עלו לרגל, הגיעו להתבודד, להשתזף ולשאוף את מנת האסקפיזם המדברית, שמונה שעות נסיעה מפותלת מתל-אביב.

     

    "פעם בחודש הייתי יוצא לסיבוב משכורות לבדואים שעבדו איתי בסיני", נזכר מגנוס, שהיה אז נציג רשות שמורות הטבע במרחב שלמה. "אתה נוסע מאתר לאתר, שורף את מעיך עם התה החריף שאתה חייב לשתות מנימוס, ומחלק 30 לירות לכל עובד. זה היה סבב ארוך ומתיש ולכל נסיעה כזו הייתה לי רשימת המתנה של מבקרים שרצו להצטרף אליי. שלחו אלינו אנשים לעשות גוד-טיים, לראות את הפלא בסיני".

     

    בבית הספר הילדים שרו לשלום, אבל הכאב היה גדול (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ) (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)
    בבית הספר הילדים שרו לשלום, אבל הכאב היה גדול(צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)

     

    "מכל העולם הגיעו לכאן", נזכרת יעל כהנא ומפרטת: "בעל יאכטה משבדיה שהגיע לחפש ספינות טרופות, צלם אירופאי שבא לצלם דוגמנית בצלילה, מיליונרים שביקשו לחיות את החיים הפשוטים בטבע או סתם היפים מטורפים שביקרו כדי להתבודד תקופות ארוכות במערות. פעם הגיע אלינו בחור מדליק אבל מטורף שקפץ למסילת רכבת תחתית כשניסה להתאבד ורגליו נקטעו. הוא הגיע באופניים מיוחדים ורצה לעשות נסיעה משארם לאילת. הגיעו לכאן טיפוסים שרואים רק בסרטים".

     

    בגין ביקש להפגין, וחתם על הפינוי

    ללא מכשירי טלוויזיה, עם רדיו שקולטים בקושי בנקודות מסוימות ועיתון שמגיע פעם בשבוע, האקטואליה זרמה לאופירה בקצב אחר. אבל למרחק הגיאוגרפי ולהיעדר אמצעי התקשורת הזמינים לא הייתה כל משמעות עם היוודע דבר ביקורו של סאדאת בישראל בנובמבר 1977. השמועה על הביקור עשתה לה כנפיים, ועמה הגיעו גם הספקולציות על עתיד ההתיישבות בסיני. השלווה בחוף הים במפרץ נעמה הפכה לשקט מתוח.

     

    "כבר ברגע שסאדאת נחת בארץ התחלתי להיפרד", נזכר מגנוס, "מהרגע שהוא יצא מכבש המטוס ראיתי כל רגע באופירה כפרידה, הבנו כולנו שאסון מתקרב. כולנו רצינו שלום וכולנו ידענו שיהיה לו מחיר ושאנחנו נהיה המחיר". במרס 1979 נחתם הסכם השלום בקמפ דיוויד. ישראל התחייבה לסגת מסיני ולפנות את יישוביה. תושבי אופירה עוד זוכרים כיצד נדרשו להתפנות אל חוף הים בשל פיצוצי המתקנים הצבאיים הסמוכים לפני ההסתלקות. תחושת הפינוי ריחפה באוויר. הפנטזיה הדרומית, הבינו כולם, עוד רגע מסתיימת. אבל איך מתעוררים מהחלום?

     

    הפסגה באופירה. אנשי בגין שלחו את התושבים להפגין ()
    הפסגה באופירה. אנשי בגין שלחו את התושבים להפגין

     

    ביוני 1981, אירחו תושבי אופירה מפגש פסגה בין המנהיגים. אנואר סאדאת ומנחם בגין קבעו להיוועד במה שכונה "הבית הלבן" באופירה. ימים ספורים קודם לכן, זוכרים התושבים, נועדו עם מזכירו הצבאי של בגין, תא"ל אפרים פורן, שביקש מהם לערוך "קבלת פנים" לסאדאת - תרתי משמע.

     

    "פורן כינס את תושבי שארם במקלט קטן וביקש מאיתנו לעשות הפגנה כי מגיעים כתבים מכל העולם - שיראו מהו מחיר השלום", נזכר מגנוס. "החבר'ה מירושלים דאגו לנו לשלטים ולקרטונים כדי שנעשה הפגנה בצומת של הרחוב. ביקשנו מפורן להיפגש עם סאדאת ובגין ולהסביר את המחיר הבלתי נסבל שאנחנו משלמים". "כאיש צבא אני נותן לכם את מילתי", אמר פורן, ושימל'ה היפה עליו השלום, שהיה בקושי טוראי, קם ואמר: "כאיש צבא אני אומר לך - הכול שטויות".

     

    מרים פרץ, גם היא אשת אופירה באותם ימים, מספרת שאריאל שרון הגיע אף הוא וחיזק את התושבים בהתנגדותם. "הוא אמר לנו לעשות הפגנות. אני זוכרת עד היום את הרכב של סאדאת עולה לאופירה ואנחנו עומדים בצורה מכובדת ומפגינים עם שלטים שהביאו לנו. התחושות היו מעורבות - מצד אחד זה השלום שחיכינו לו כל כך, ומצד שני היה ברור שנעזוב את הבית. זו הייתה הפגנה קטנה כי היינו מעטים, גם המדינה לא יכלה להצטרף אלינו - היינו מרוחקים מאוד".

     

     

    עם סאדאת הגיעה כלתו דינה, שזכתה לקבלת פנים חמה בבית הספר המקומי מצד התלמידים. "הייתה התרגשות עצומה לקראת ביקורה והיה גם העניין הערכי והחינוכי לתלמידים - אחרי הכול חינכנו אותם לאהבה ולשלום", נזכרת פרץ. "התלמידים נופפו בדגלי ישראל ושרו שיר לשלום, אבל היה כאב גדול. רצינו לצעוק לה - 'את לוקחת את הבית שלנו', אבל היא הייתה כזו מרשימה, בחורה נאה ומודרנית שדיברה על שלום ותקווה והימים הטובים שיבואו".

     

    פתאום הגיע לוינגר

    חודשיים לפני הפינוי הגיעו אורחים לאופירה - מתנגדי הנסיגה מסיני שביקשו להחריף את המאבק. אופירה השלווה הפכה נוירוטית, הטמפרמנט השתנה. "באו לפה הרב לוינגר, חנן פורת ובני קצובר מלווים בתלמידיהם. אני הייתי מבשל ארנבות והם היו מתפללים", מספר די-נור.

     

    "הטילו עלינו כל מיני משימות להתנגדות, אבל כשזה הגיע לוונדליזם אמרתי די. חודש לפני הפינוי, כשהתבקשתי לעשות מעשה ונדליזם, ברחתי כמו גנב בלילה. העמסתי על הסטיישן את כל הרכוש שהצלחתי להכניס, העליתי את הכלבים - וברחתי. לא הסתכלתי אפילו במראה אחורה. אמרתי לעצמי - אם אלה האנשים שנמצאים עכשיו באופירה, אין לי מה לחפש כאן עוד. בלי לקרוא לחיילים שלנו נאצים, בלי לשפוך עליהם שמן, בלי להתבצר על אנדרטה".

     

    יעל כהנא התפנתה מאופירה במשאית האחרונה של הצבא. רגע לפני כן נפרדה מידידיה הבדואים, שאצלם הייתה בת בית. "בשבועיים האחרונים נשארתי בחוף עם הבדואים שאיתם עבדתי שנתיים, ברחתי מאופירה. ישבתי בחושה של הדייגים והיה מתח לא נורמלי, עצב גדול מאוד ובלבול. השתנקנו. היינו יוצאים, דגים, חוזרים - אבל בקושי מדברים. באחד הימים האחרונים הגיע נהג אגד שהביא איתו מוצרי בישול. אנחנו סיפקנו כמה לובסטרים, והוא הכין ארוחת גורמה. זו הייתה הפרידה שלי משארם".

     

    יעל כהנא בימי אופירה. "זו הייתה הפנטזיה המושלמת" (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ) (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)
    יעל כהנא בימי אופירה. "זו הייתה הפנטזיה המושלמת"(צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)

     

    מרים פרץ זוכרת את ליל הסדר האחרון בסיני. "ישבנו עשר משפחות לארוחה אחרונה, זה היה ליל סדר עם משמעות - יציאה ממצרים. אנחנו יוצאים והמצרים נכנסים". תושבי אופירה, נטלו את חפציהם ועלו על המשאיות, פניהם חזרה לאילת. שלא כמו ימית, אופירה פונתה ללא התנגדות. אבל בדיוק כמו השותפים לגורל בימית, המשקעים נותרו.

     

    הקללה נגמרה 

    והיה העניין של הכסף - הפיצוי שיקבלו התושבים המפונים. רוב תושבי אופירה לא החזיקו בבתים ביישוב, רובם שכרו דירות שהיו שייכות למדינה. אלה שזכו לפיצוי התמודדו פתאום עם מציאות שלא היו מורגלים אליה. מי שהגיע מראש לאופירה בשביל הביזנס ידע להתמקח כדי לקבל את המגיע לו, אבל מה עם מי שדמיין לעצמו חיים ללא רכוש, כמו בשיר של ג'ון לנון, ונדרש פתאום לגשת למשרדי הפקידים הממשלתיים ולחתום על מסמכים מול עורכי דין? לך תסביר להם מה לעשות עם מה שקיבלו.

     

    מגנוס: "בלי שהיינו שותפים לזה, הפכנו מחלוצים שיושבים בקצה הארץ בתנאים קשים מאוד למתנחלים, ל'מתנחבלים', למקלות בגלגלי השלום - ולבסוף גם למיליונרים בעיני הציבור. שיחקו בנו. היינו אנשים בלי מודעות כלכלית, אני זוכר את עצמי עומד בתור לחתום על הסכמים מול עורך דין מעונב שיושב על כיסא ושולחן בחוץ. אנשים בשארם לא ידעו איך לכתוב צ'ק, ופתאום מילאו להם את חשבון הבנק. כסף היה הדבר האחרון שהאנשים שהגיעו לאופירה רצו בחיים".

     

    "ברחנו מהביורוקרטיה לשארם וחזרנו לביורוקרטיה ברגע אחד", מספר עופר נצר. "כשאתה יושב בשארם אתה לא צריך חושים מחודדים, אין לך צורך להיות תחמן או רמאי. אתה צריך רק לדאוג שיהיה קצת כסף לדלק בג'יפ, זה הכול. הכסף הזה היה צרה צרורה כי לא הרגילו אותנו אליו. ביקשנו לקבל משק, וקיבלנו מזומן. כל שבועיים היו קוראים לנו לקחת כסף מעורך הדין, אף פעם לא ידעת כמה תקבל, ועכשיו לך תוציא מזוודה עם 'גולדות' מהבנק". מגנוס לא שוכח: "יום אחד עופר חזר מתל-אביב אחרי מסע בזבוזים, פגש אותי ואמר לי: 'תודה לאל, הקללה נגמרה'. הוא בזבז את הכול".

     

    פינוי ימית ב-1982. באופירה זה נגמר בלי אלימות: "בלי שמן, בלי להתבצר" (צילום: בני תל אור, לע"מ) (צילום: בני תל אור, לע
    פינוי ימית ב-1982. באופירה זה נגמר בלי אלימות: "בלי שמן, בלי להתבצר"(צילום: בני תל אור, לע"מ)

     

    רבים מאלה שמצאו מפלט בשארם א-שייח גילו אחרי הנסיגה שהם אינם יכולים לחזור לחיים מסודרים. חלק נפלטו ממסגרות, אחרים נפטרו בטרם עת. הניתוק מהפנטזיה היה קשה עבורם. "אנשים נעלמו, מתו מיתות חטופות. יגאל קרני צנח ומת, כך גם קרל מנור וחבר'ה נוספים. ראית שהחיים שלהם תמו, הכבוד ניטל מהם והעיסוק נלקח. הם לא מצאו את מקומם בעולם עוד. היו לנו סיפורים מרהיבים ואנושיים באופירה, והכול נמחק. הציבור התייחס לזה כאילו בסך הכול עוברים דירה. זה היה מעבר בין פלנטות".

     

    היה גם מי שידע לנצל הזדמנות, מי שזיהה נכון את הפוטנציאל הגלום במקום הקסום. מלומד ומשופשף, אחרי שנים שבהן גדל בין תושבי אופירה, הפך אומברק - אותו נער בדואי מאומץ - לאיש עסקים. היום הוא מנהל שני בתי מלון בשארם ובדהב, אבל מודה שהוא עדיין מתגעגע לימי התום של ההתיישבות הישראלית.

     

    "שום רכוש שיש לי לא שווה לחיים הטובים של אופירה, לחופש. אני עובד וממשיך לעבוד, אבל קח את הכול ותן לי לחזור אחורה בזמן. הקמתי שני בתי מלון מאז ופיתחתי קריירה, אבל בשארם של אז כל מה שהיית צריך זה בגד ים, אפילו על כפכפים יכולת לוותר. היום כשאתה בא לכאן גם טרמפ לא תמצא. 'קח טקסי', יגידו לך. הכל סביב כסף".

     

    המחיר הכפול

    30 שנה אחרי הפינוי, רבים ממפוני אופירה מרגישים עדיין, אולי תמיד ירגישו, זרים בארצם. "אנחנו כמו תיירים. אמנם אנחנו מבינים את השפה שלכם, אבל באנו מעולם אחר", אומר מגנוס, "כשאני נוסע אני עדיין קורא שלטים בדרך. תבין, חיינו בסוציאליזם אוטופי, חיינו על אי ילדים - הטבע, המרחבים, תחושת השליחות והציונות - הכול עטף אותנו. היינו פרק בתנועה הציונית ונמחקנו מהתודעה ההיסטורית. המעשה נמחק, אופירה נמחקה. שילמנו מחיר מרצון ותמכנו בשלום, לא עשינו מהומות ולכן איש לא זוכר אותנו".

     

    די-נור מדבר על אנשים שסוחבים טראומה של שנים. "נדפק להם המוח, כמו שקרה בפינוי גוש קטיף. עזוב, תראה מה קורה עם הבית המסריח הזה בחברון. יש לעם הזה תסביך נטישה - אנשים מילאו את לבם בתקוות ובציפיות ובסוף הוציאו אותם מבתיהם. אני קיבלתי את זה בהבנה, אבל מי שלא מבין סוחב את זה עד יום מותו. הגיע הזמן שנבין - יש לנו מה שיש לנו וזה מספיק".

     

    פינוי אופירה. התושבים התפנו לחוף, הבסיסים פוצצו - וסיני הפכה שוב מצרית (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ) (צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)
    פינוי אופירה. התושבים התפנו לחוף, הבסיסים פוצצו - וסיני הפכה שוב מצרית(צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ)

     

    צורי שגיא, לעומת זאת, חושב גם היום שישראל הייתה צריכה להתמקח קצת יותר. "חולי השלום והג'סטות למיניהם עשו במכנסיים ברגע שאמרו להם שלום ועשו להם ג'סטה. מה, המצרים לא רצו שלום? הם רצו בדיוק כמונו. עשינו במכנסיים ונתנו להם גם את שארם, לא נאבקו עליה מספיק. נכון, הרווחנו 30 שנות שלום, אני לא מזלזל בזה, אבל תראה מה קורה היום בסיני. אף אחד לא שולט שם, ומי יודע מי ישלוט שם מחר".

     

    גם בצד השני יש מי שמתגעגע אל החבר'ה היחפים של אופירה. "לא אשכח לעולם את הרגע שבו עזבו החברים שלי", אומר אומברק, "גדלתי איתם והייתי צריך

    להתחיל הכול מחדש. השלום הוא הדבר הכי טוב בעולם, אבל איפה השלום היום? אם החברים שלי לא מבקרים בסיני, באיזה שלום מדובר? הישראלים לא באים לכאן יותר, ואני לא מתפלא. איך הם ייכנסו למדינה שאין בה היום שום גורם שאחראי?".

     

    "שני ילדיי שנפלו במערכה, אוריאל ואלירז, היו ילדי אופירה", חותמת פרץ. "שניהם היו מפקדים שינקו ערכי מנהיגות מתבנית הנוף בשארם: המדבר נטול החנויות, הקניונים והחומריות, והים - עם השקט, הדממה והשליטה העצמית. הפינוי משם היה כואב, אבל בכל יום שבו לא נפלו חיילים בגבול מצרים בירכתי על כך. מדברים על שלום ומלחמה? אני יודעת מהו מחיר השלום ומה מחיר המלחמה. שילמתי את שניהם".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ילדי אופירה. ינקו את ערכי המדבר והים, בלי קניונים וחנויות
    צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ
    יעל כהנא בימי ההתיישבות. "אופירה הייתה התיקון למלחמת יום כיפור"
    צילום רפרודוקציה: נועם מושקוביץ
    מרים פרץ. "חיכינו כל כך לשלום, ופתאום צריך לעזוב"
    צילום: נועם מושקוביץ
    מומלצים