כשהפילגש נכנסת להיריון בלתי רצוי

"אלוהים אדירים, שלא יתווסף עוד קו, בבקשה", היא מתחננת ואין מי שיענה לתפילותיה. התוצאה חד משמעית, והכל מסתחרר מול עיניה. "זה לא יכול להיות, בגילי, ועם אמצעי מניעה, מה הסיכוי בכלל שזה יקרה? ומכל הנשים בעולם - למה דווקא לי?".

עוד בנושא:

המאהבת מאוהבת: כרוניקה של כישלון

מה עלולים להפסיד במקרה של בגידה?  

האשה האחרת: 3 ארכיטיפים של מאהבות

פילגש: הסקס הראשון שלנו התחיל בסמס

כמה השתוקקה לזוגיות איתו, ולילד משותף, ולחיים אחרים, והנה לפחות אחד מחלומותיה עשוי להתגשם. אבל האם זה מה שייחלה לו? ואיפה הוא והיא, והם בכל הסיפור הזה? המחשבות דוהרות, מאיימות לפוצץ את מוחה הקודח, ואין זמן לחקור ולתהות, ואין זמן להתאבל, ובכלל, אין זמן לחשוב. צריך לעשות. ולמרות הדמעות ששוטפות את עיניה - היא כבר יודעת מה הצעד הבא.

הפתרון ברור לה. "אני צריכה לדבר עם ד"ר כהן, בבקשה", היא אומרת בנחישות המסווה אך במעט את הרעד בקולה, מקשיבה למנגינה המעצבנת בזמן ההמתנה, ורווח לה כשהיא שומעת את קולו של הרופא. "אני חייבת להגיע אליך בדחיפות", היא אומרת, מסבירה במה דברים אמורים, וכבר באותו היום היא נוהגת את דרכה לשם, עדיין לא מעכלת את האירועים.

זה גופי וזו זכותי

היא לבד, הכי לבד שאפשר. תחושת בדידות אופפת אותה, והיא יודעת שאין לה אל מי לפנות ואין לה את מי לשתף. היא משחזרת את התהליך שהוביל לעוד פרידה מהנשוי שלה, אחרי שסיפר לה על תוכניותיו לעתיד הקרוב שאינן כוללות אותה, אלא רק עבודה, חימום היחסים עם החוקית ואולי גם נשים אחרות. אז מה יש לה להתקשר אליו? היא מכירה אותו מספיק זמן כדי להבין שאין לה מקום בחיים שלו, והוא אינו מעוניין באמת להתגרש ולחיות איתה.

היא כבר יודעת שבמקרה הרע הוא יכעס עליה, ויגיד משהו כמו: "למה עשית לי את זה?", או יאשים אותה בטקטיקה זולה ונואשת להשאיר אותו בחייה למרות שברור לה שאינו מעוניין. במקרה הטוב הוא יבוא ויהיה לצידה בבית החולים, ואז מה? ישוב למיטתו החמה עם אשתו, וישכח ממנה שוב עד הפעם הבאה שיהיה לו נוח.

"לא. זה גופי וזו זכותי. לא אספר לו לפחות עד שאחלים ואתחזק", היא נשבעת לעצמה, ולמרות הכאב הדוקר בליבה היא הרגישה איך ההחלטה שביצעה מצליחה לעודד מעט את מצב רוחה.

כמה שעות והכל נגמר. האחיות במחלקה סיפרו לה אחר כך שמתוך הזיות הטשטוש היא קראה בשמו, וליבן נכמר כי לא היה מי שישב ליד מיטתה, לכשתתעורר. היא אוספת את חפציה, מביטה בהן במבט מבויש, מוחה את דמעות העלבון והייאוש, ונוסעת משם לביתה. ליבה וגופה קרים וריקים, נקיים מזכרו וזכרותו. "רק לא לשקוע בדיכאון", היא משננת לעצמה. "יש לי משפחה נפלאה, ילדים בריאים, עבודה מספקת, חברים, ואלף סיבות לחיות מתוך שמחה. אני אישה חזקה, ואתגבר".

מצד אחד הסוד, מצד שני הבדידות והכאב

הכל קרה כל כך מהר, ואת הנעשה אין להשיב. היא יודעת שעשתה את הדבר הנכון והטוב ביותר עבור עצמה ועבור משפחתה, ועדיין - היומיום קשה, ותחושת הריקנות הזו מוציאה אותה מדעתה. גם הדממה מצידו מערערת אותה, והיא יוצרת איתו קשר. היא מאמינה שאם רק תזכה הפעם לשמוע זמירות חדשות ממנו הכוללות אותה בתוכניותיו, היא תוכל לשתף אותו במה שעבר עליה, אך מתבדה.

הוא לא מצליח להבין על איזה שינויים או מוכנות לשינוי היא מדברת, ממשיך להתבצר בעמדת הקורבן המסכן, ולא רואה אותה בקונטקסט של חייו. והיא שותקת, נושכת את שפתותיה ולא אומרת מילה. עדיין מוקדם מכדי להיחשף ולהתמודד עם תגובתו, תהיה אשר תהא. ומכאן הקשר ביניהם מתדרדר: שיחותיהם הופכות מרוחקות יותר ויותר, השתיקות כבדות ומעיקות, והפער בין שניהם גדל. אם פעם היו יכולים לשוחח על כל דבר בעולם, הרי שעכשיו עומד ביניהם הסוד הגדול שלה, תחושת הבדידות והכאב, והידיעה שבלי מוכנות ורצון של שני הצדדים - אי אפשר יהיה לשקם את יחסיהם.

בשיחתם האחרונה היא ידעה בבירור שהוא כבר יצא מחייה ואינו מעוניין לחזור, לפחות לא בזמן הקרוב. היא ידעה ש"עכשיו או לעולם לא", והצליחה איכשהו לחשוף בפניו את סודה. וכמו שצפתה - במקום להפגין אמפתיה, הוא נעלב מהעובדה שהיא לא שיתפה אותו בהחלטתה, ובמקום לנסות ולהבין איך קרה שהיא נדחקה לכזו פינה בה היא חשה עצמה כה בודדה, הוא האשים אותה באנוכיות.

ושוב באות הדמעות האלה, חמות ומלוחות, והריטואל הקבוע, מוכר עד זרא, בה הוא תוקף והיא מתגוננת. "אני רוצה הפסקה", הוא אמר לבסוף, והיא הרגישה עייפות והקלה. "בהצלחה בחייך", היא אמרה, מנתקת את הטלפון. ואיכשהו, חשה שלווה. 

לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים

• עוד מחייה של טינטנית אחת, תוכלו למצוא בבלוג השקט שלה בתפוז