שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    במאי 'תרגיע': 'וודי אלן מביים כדי לברוח מהזיקנה'

    רוברט ווייד, שהמציא עם לארי דיוויד את 'תרגיע', זכה להגשים חלום שליווה אותו 25 שנה: לתעד את וודי אלן בסרט דוקומנטרי רחב היקף. בראיון בלעדי ל-ynet הוא מספר על האיש שמאחורי הנוירוזה ומגלה מדוע פרק של 'תרגיע' נשלח לנתניהו ולאבו מאזן

    רוברט ווייד: "אם היית מוּצא להורג, מה היית בוחר לסעודה האחרונה?"

    וודי אלן: "אין שום סיכוי שבמצב הזה יהיה לי תיאבון"

    (מתוך "וודי אלן: הדוקו")

     

    גם לאחר שאסף לביתו שלושה פרסי אמי, מועמדות לפרס האוסקר וביקורות מהללות מכל העולם על עשרות פרקי "תרגיע" שביים והפיק לאורך השנים, רוברט ווייד נותר עם תחושת החמצה. הוא הביט כיצד גיבור הילדות שלו הולך ומזדקן, וכדוקומנטריסט מומחה לקומיקאים יהודיים, הוא ראה איך פרויקט חייו בורח לו מבין האצבעות, איך מושא הערצתו ימשיך להגיד לו "לא" בטון האופייני ולא יישב מול המצלמה לטובת הדוקומנטרי עליו חלם. או בקיצור: איך וודי אלן יישאר אותו יהודי עקשן.

     

    כבר 25 שנה שהוא רודף אחרי הבמאי, שמצידו לא ממש הבין את האובססיה. וכשסוף סוף הסכים לשתף פעולה, הוא פיקפק באפשרות שמשהו יגלה עניין. "הוא לא האמין שיהיה משהו שישקיע בעשיית הדוקומנטרי הזה", צוחק ווייד. "אחר כך הוא לא האמין שיהיה גוף שיסכים לשדר. ואחרי שכל אלה אושרו, הוא לא חשב שיהיה מישהו שירצה לצפות. כשאמרתי לו שכל חברי גדלו על סרטיו והושפעו ממנו, הוא ענה: 'כן, אבל אלה החברים שלך'".

     

    צפו בקדימון ל"וודי אלן: הדוקו" שישודר בסוף השבוע ב-yes דוקו

     

    דוקומנטרי על וודי אלן אינו דבר חדש. על היוצר הנוירוטי נעשו כבר עשרות פרויקטים תיעודיים, עוד מימי הסטנד-אפ שלו בשנות השישים. אבל זו הפעם הראשונה שהיהודי השמרן הזה, שחרד לפרטיותו, ששומר את התסריטים שלו בסודיות (לפעמים אפילו מהשחקנים המלוהקים) - מסכים להכניס מצלמה לחדר העבודה, להציץ לסט הצילומים, לתעד את הרגעים בהם הוא מדריך את השחקנים ואפילו חושף כמה סרטונים ביתיים. התוצאה המרתקת תשודר בשני חלקים בסוף השבוע ב-yes דוקו (שישי ושבת ב- 21:30).

     

    איך שכנעת אותו בסופו של דבר לשתף פעולה?

     

    "כנראה בזכות העובדה ששנינו אוהבים את אותם קומיקאים. הוא אהב את הדוקומנטרי שעשיתי על האחים מרקס, שאותם הוא מעריץ מילדות. זה נתן לו ביטחון. מעבר לזה, אני חושב שהוא סמך עלי שלא אפגע בו, וזה אולי הדבר החשוב ביותר. בעשייה דוקומנטרית, כמו בבימוי סדרות וסרטים עלילתיים, המצולם צריך לסמוך עליך בעיניים עצומות ולדעת שלא תפקיר אותו".

     

    הוא הציב תנאים?

      

    לא. לא היו חוקים והכתבות על מה אשאל ומה לא. הוא גם לא עקב אחרי או חיטט במה שאני מתכנן לעשות. הוא רק ביקש לראות את התוצאה הסופית פעם אחת לפני שהסרט יוצא לשידור. זהו".

     

    ופגשת וודי אלן שונה ממה שהכרת בעבר?

     

    "כשמבלים איתו הרבה זמן, אפשר לגלות שהרבה מהתדמית הציבורית הידועה שלו היא אכן נכונה ואותנטית. המיתוס שהוא אדם מגושם שלא מסתדר עם עניינים מכאניים, קלסטרופוב, עם פחדים קיצוניים - פשוט מדויק. לעומת זאת, בניגוד למה שנוהגים לחשוב, יש לו הרבה ביטחון עצמי והוא לא נבוך בכלל, לפחות לא בזמן שהוא עובד. הוא נבוך כשזה מגיע לעיסוק בו כאישיות מוכרת. למשל, כשרציתי לצלם אותו בשכונת ילדותו הוא התפלא ואמר שהוא לא מבין למה יהיה משהו שירצה לראות את המקום שבו גדל".

      

    רוברט ווייד עם וודי אלן. "לא מעט מהמיתוסים סביבו - מדויקים" (צילום: PBS) (צילום: PBS)
    רוברט ווייד עם וודי אלן. "לא מעט מהמיתוסים סביבו - מדויקים"(צילום: PBS)

     

    אתה קונה את הצניעות הזו שלו? הוא באמת לא מודע לעניין סביבו?

     

    "יש כאן קטע פסיכולוגי מעניין. לדעתי יש בו משהו שלא מאפשר לו להבין את ההכרה הציבורית. תביט בדוגמה הזו: 'חצות בפריז' הוא הסרט הכי מצליח שלו מבחינה כלכלית. בקופות בארצות הברית הוא עשה 55 מיליון דולר. סרטו הקודם עשה רק שלושה מיליון אצלנו. בעולם כולו, 'חצות בפריז' עשה בערך 150 מיליון דולר עד היום וכשאתה מציג בפניו את זה הוא אומר 'כן, אבל זה מה שעשה ספיידרמן בערב הפתיחה בלבד'".

     

    הצלחת להבין מאיפה ההכחשה הזו נובעת?

     

    "אני חושב שהרבה מזה נובע מהילדות שלו. הוא נולד למשפחה אמריקנית-יהודית טיפוסית שחשבה ששואו-ביזנס הוא דבר מיותר ושעליו להיות רוקח. אבא שלו היה קצת יותר טולרנטי, אבל אמא שלו חשבה שהוא מבזבז את זמנו. אני חושב שזה הולך איתו עד היום, והוא חש צורך עמוק להוכיח שהוריו טעו ושהוא צדק בדרכו".

     

    פרויקט יסודי אבל נטול ביקורת

    כאמור, "וודי אלן: הדוקו" הוא פרויקט חסר תקדים בהיקפו. כשלוש שעות ורבע של מעקב קפדני אחר כל צעד וצעד של אלן. אבל יש שיאמרו כי הדוקומנטרי הזה מקפיד להחמיא, נמנע מביקורת על סרטיו החלשים וממעט לעסוק בשערוריות סביב חייו הפרטיים. הידועה מכל היא הפרשה בה אלן התאהב בסון-יי פרווין (אז בת 22), שהיתה בתה המאומצת של בת זוגו בתקופה ההיא - מיה פארו. מאז, כידוע, הם הפכו לזוג וחיים יחד עד היום.

     

    הקדשת רק 5 דקות לפרשת הבת המאומצת, וגם בהן העברת ביקורת על התקשורת ופחות עסקת בסיפור עצמו.

     

    "אתה צודק. אבל חשוב לזכור שהדוקומנטרי הזה הוא קודם כל על וודי אלן כאמן. אני באופן אישי מתעב רכילות על סלבריטאים. אז ברור שהייתי צריך לדבר על האירוע הזה, כי אחרת היו אומרים שהתעלמתי בכוונה, או שוודי מנע את זה ממני. אבל בשבילי, כל האירוע לא היה מעניין במיוחד. מה שהנחה אותי בסיקור הזה הוא האם האירוע הזה השפיע על עבודתו. והגעתי למסקנה שכמעט בכלל לא.

     

    מיה פארו ו-וודי אלן. "לא רציתי להפוך את הסרט שלי לבית משפט" (צילום: PBS) (צילום: PBS)
    מיה פארו ו-וודי אלן. "לא רציתי להפוך את הסרט שלי לבית משפט"

     

    "אם אתה מתחיל להתעסק בפרטים, אתה צריך להביא גם את הצד שכנגד, ואז כמובן צצה לה זווית שלישית ואתה לא יוצא מזה. לא רציתי להפוך את הדוקומנטרי הזה לבית משפט. אם תביט על סרטים שתיעדו את חייו של צ'רלי צ'פלין, לא תמצא הרבה התייחסויות לשערוריות שלו, והיו לו אינסוף פרשות של גירושין ונשים צעירות ממנו בעשרות שנים. כי גם במקרה שלו, אלה לא הדברים המשפיעים ביותר על חייו".

     

    ומיה פארו סרבה להשתתף.

     

    "דווקא ביקשתי ממנה, למרות שידעתי שהיא לא תרצה. היא אכן סירבה. אבל תתפלא, פארו דווקא תרמה מאוד לסרט הזה. כי בארצות הברית, אם אתה רוצה להשתמש בקטעים מתוך סרטים לכל צורך שהוא, אתה צריך לבקש את אישורו של כל אדם שמופיע שם ונמצא עדיין בחיים. הוא יכול גם לבקש כל סכום שירצה עבור השימוש ואז אתה יכול להיתקע. היא היתה יכולה לסרב לי, כמו שעשתה בעבר, ואז הייתי מאבד את היכולת להראות חלק משמעותי ביותר בקריירה של אלן. למזלי, היא הסכימה ולא דרשה דבר תמורת השימוש. אני מודה לה על כך מאוד".

     

    מה מניע אותו לדעתך להמשיך וליצור סרט אחד לפחות כל שנה?

     

    "אני חושב שזה נובע מסוג מסוים של פחד. אלן מפחד שאם הוא יאט את הקצב, הוא עלול לחשוב יותר מדי על זיקנה, לשקוע בדיכאון, להתנוון ואולי למות. בימוי הסרטים הוא הסחת הדעת האולטימטיבית שלו מאכזריות הקיום".

     

    עדיין לא נרגע

    מעבר לסרטים הדוקומנטריים שהחל להפיק כבר בגיל 22, רוברט ווייד מזוהה קודם כל כיוצר הסיטקום המוערך "תרגיע", יחד עם לארי דיוויד ובכיכובו (שהעונה השביעית שלה משודרת אצלנו בימי ראשון, 21:00, ב-yes oh). למרות שהסדרה ידעה תחלופה רבה של במאים (שאגב, כולם בעלי שם משפחה יהודי מובהק כמו אקרמן, מנדל וסטיינברג), ווייד נותר הבמאי המרכזי שביים כמעט 30 פרקים והפיק קרוב ל-60 מהם. והכל, לדבריו, קרה בלי תכנון מוקדם.

     

    לארי דיוויד ב"תרגיע". "אפשר להגיד שמדובר בקומדיה יהודית" (צילום: HBO) (צילום: HBO)
    לארי דיוויד ב"תרגיע". "אפשר להגיד שמדובר בקומדיה יהודית"(צילום: HBO)

     

    "אני מכיר את לארי דיוויד כבר למעלה מ-30 שנה", אומר ווייד. "אנחנו חברים עוד מהימים שהופיע במועדוני סטנד-אפ. הייתי מגיע יחד איתו וצופה בו ערב ערב. אחרי ש'סיינפלד' הסתיימה וללארי התפנה זמן, חשבנו להפיק סרט טלוויזיוני בסגנון מוקומנטרי. יצרנו אחד כזה ולא שיערנו ש-HBO יבקשו עונה שלמה.

     

    "עד היום אני מתפלא לשמוע על עוד מדינות שהתוכנית פופולרית בהן. אנחנו בסך הכל עשינו משהו קטן שמצחיק אותי, את לארי ועוד כמה חברים. עדיין, קשה להגדיר אותה כאיזה להיט בינלאומי יוצא דופן, אבל יש לה הקהל הנאמן שלה שמחזיק אותה לאורך לא מעט עונות".

     

    אתה חושב ש"תרגיע" היא קומדיה יהודית?

     

    "בהחלט. גם לוודי אלן וגם ללארי דיוויד יש הרבה רפרנסים יהודיים. הרבה בדיחות שמבוססות על הנושא. אבל תמיד אמרנו שאנחנו שווים בעלבונות כלפי כל סוגי בני האדם. אנחנו מעליבים נכים, עיוורים, יהודים, מוסלמים, שחורים, הומואים, לסביות, כולם. מדי פעם אנחנו שומעים כאלו שאומרים 'אה, הם עושים צחוק מנוצרים בגלל שהם יהודים', ואני אומר 'סליחה?! אנחנו צוחקים על יהודים יותר מכל אחד אחר!'".

     

    זה מקרה שלארי דיוויד מאוד מזכיר את וודי אלן?

     

    "לברוקלין יש השפעה גדולה על אנשים", הוא צוחק. "שניהם נולדו שם. אבל אני חושב שזה קשור גם לעובדה ששניהם נולדו למשפחות אמריקניות-יהודיות טיפוסיות, דבר שמשפיע מאוד על האופי. היה משעשע לראות את לארי מככב בסרט של אלן 'מה שעובד', כי הקול והאינטונציה שלהם באמת דומים מאוד".

     

    האחים מרקס. "לי ולאלן אותה אובססיה אליהם" (צילום: Getty Images imagebank) (צילום: Getty Images imagebank)
    האחים מרקס. "לי ולאלן אותה אובססיה אליהם"(צילום: Getty Images imagebank)

     

    לאחר הפסקה שלקח לטובת הדוקומנטרי על אלן, ווייד חזר אל מערכת "תרגיע" וכבר הספיק לביים את אחד הפרקים הפרובוקטיביים ביותר של העונה השמינית - "העוף הפלסטינאי". בפרק זה, לארי וג'ף מאתרים מסעדה פלסטינאית שמכינה עוף מצוין לטעמם. הם הולכים לשם בהחבא, כדי שחבריהם היהודים לא ידעו על כך. לארי מתאהב שם באשה אנטישמית ואת יתר הבלאגן לא נגלה. "זה עשה את הרעש הכי גדול שהסדרה הזאת יצרה", אומר ווייד בסיפוק.

     

    "הפרק גרם להצפה של פורומים וריקושטים משעשעים משני הכיוונים", מוסיף ווייד. "מהאשמות שאנחנו חזירים ציונים ועד לזה שלארי דיוויד תומך בכלל בפלסטינים. זה היה מאוד מצחיק. ולאחר מכן, התברר לנו שעורך הדין האמריקני הנודע אלן דרשוויץ שלח DVD של הפרק הזה לנתניהו ולאבו מאזן מתוך כוונה שאולי אם יצחקו ממנו, הם יוכלו גם לחשוב על דברים נוספים להסכים עליהם בשיחות השלום. כשאני שמעתי על זה, חשבתי שתפרוץ מלחמת עולם שלישית".

     

    כמה עונות עוד צפויות לנו?

     

    "אני מניח שלארי דיוויד ירצה להגיע עד לעונה עשירית, בשביל המספר העגול".

     

    יש סיכוי שנראה בעתיד חלק שלישי לדוקומנטרי של וודי אלן?

     

    "כלומר, על עבודתו מגיל 77 ועד 100?", שואל ווייד, משועשע. "שמע, ההורים שלו חיו הרבה. אבא שלו חי עד גיל 100 ואמא שלו עד 96, אז אם הוא יאפשר לי, אני מקווה שאוכל להפיק חלק שלישי. כי זה אומר שיהיו עוד הרבה סרטים חדשים שלו בעתיד".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: PBS
    רוברט ווייד. הצליח להרגיע את וודי אלן
    צילום: PBS
    צילום: PBS
    וודי אלן. "אדם מורכב יותר ממה שנדמה"
    צילום: PBS
    צילום: HBO
    לארי דיוויד. "רצינו להצחיק את עצמנו ויצאה לנו סדרה עם 8 עונות"
    צילום: HBO
    לאתר ההטבות
    מומלצים