שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    תיאטרונטו 2012: על חיקוי והתחקות

    קוף שהפך בעל כורחו לאדם, דמות שוליים מושתקת בחברה הישראלית שלוקחת לעצמה במה ודיאלוג בין נכדה לסבתהּ הן רק חלק מהצגות התחרות בתיאטרונטו שמעלות את השאלה: מהי בעצם מונודרמה? סיכום היום הראשון

    הצגות יחיד, על כל פשטותן לכאורה, הן אולי הז'אנר הקשה ביותר לביצוע על במת התיאטרון. הצגות יחיד הן תצוגת תכלית אולטימטיבית לכישרונו או כישלונו של שחקן להעביר סיפור טקסטואלי מבלי להתחבא מאחורי פירוטכניקה בימתית, מסיחי דעת או פרטנרים שיחלקו את הנטל.

     

    כדי לייצר מונודרמה טובה באמת, זקוק השחקן לסיפור מצוין שישמש כעמוד שדרה שנושא עליו את יכולות ההבעה של השחקן ומאפשר לקהל לדמיין, להאמין, לפרוש איתו כנפיים ולהיכנס לעולם שבאותו רגע נתון, כשהאור נדלק, לא קיים דבר מלבדו. טקסט טוב לא מספיק לטובת העניין, כיוון שמונודרמה זקוקה לסיפור שאיך שלא תהפוך בו, אין לו דרך אחרת מלבד זו - להיות מסופר. בהצגות הראשונות בהן צפיתי אמש (ב') עם פתיחת פסטיבל תיאטרונטו, נדמה שלמרות הכֵּנות, הצגות התחרות לא עונות בהכרח על הגדרת הז'אנר ודרישותיו. במילים אחרות, לא כולן הצליחו לספק את הסחורה.

     

    ברמה מסוימת, שלוש ההצגות שפתחו את הפסטיבל נוגעות בדרך כזו או אחרת בחיקוי. דוגמה טובה לכך היא "הקוף של קפקא" שכתב המחזאי האירי קולין טיבן, על פי סיפור קצר מאת קפקא. שחקן תיאטרון חיפה יוסף אבו-ורדה נכנס לנעליו של פטר האדום, קוף אפריקאי שמספר לחברי האקדמיה - או אם תרצו לקהל הצופים שבוחן ושופט אותו - על המהפך שעבר כדי להיות לכאורה חלק מהחברה האנושית האירופאית והמתורבתת.

     

    "הקוף של קפקא". שאלות מטרידות (צילום: מרב יודילוביץ') (צילום: מרב יודילוביץ')
    "הקוף של קפקא". שאלות מטרידות(צילום: מרב יודילוביץ')
     

     

    הוא מספר על לכידתו, על החיים בכלוב שהועמס על ספינה בדרך מאפריקה לאירופה, על "הגינונים" שרכש מהתבוננות בהתנהגויותיו הנלוזות של בן האדם. גם הוא, כמו האדם, יודע לירוק, לשתות לשכרה, לקשקש. החיקוי, ההיטמעות, ההתבוללות עבור הקוף, הם כרטיס היציאה שלו מהכלוב.

     

    הסיפור של קפקא, שפורסם ב-1917 במגזין הציוני "Der Jude", יצא לאור בגרמניה בעריכתו של מרטין בובר ונתפש בשל כך במשך שנים כסאטירה ביקורתית על התבוללותם של יהודים בחברה האירופית. מיקום ההצגה בפסטיבל התיאטרונטו על במת התיאטרון הערבי-עברי ביפו, מאפשרת התייחסות רחבה יותר שהופכת את הטקסט למתבונן בניסיונות של מיעוטים באשר הם להיטמע בסביבתם תוך ביטול העצמי. האלטרנטיבה עליבא ד'קפקא, היא חיי כלא בגן חיות או קרקס אנושי.

     

    האם אפשר להשתנות מהותית? האם באמת הדרך היחידה החוצה דורשת היטמעות והיבלעות בחברה שדורשת ממך לוותר על זהותך? האם תוצאותיו של הקולוניאליזם המערבי, שמכניע ומוחק את תרבותו של "האחר" ולו רק בשל שונותו, אינן בעוכרינו? אלה הן רק קמצוץ מהשאלות המטרידות שמעלה ההצגה.

     

    בתוך המסגרת שבה אדם משחק קוף שמשחק אדם, לא ברור מי אנושי יותר, האדם או החיה. הבימוי המינימליסטי של אילן תורן מדלג מעל מכשולים פוטנציאליים שעלולים להפוך את ההצגה לחקיינות פשטנית. הביצוע של אבו-ורדה, שחקן נפלא שהופך לדבר עצמו בלי לחטוא לרגע בשחקוק, מחדד אפילו יותר את השאלות שמעלה הטקסט גם אם לפרקים הוא חומק ממנו. 

     

    הרבה הבטחות, יותר קלישאות

    חיקוי וחקיינות הם בעוכרי ההצגה "בריליאנט", מחווה של השחקנית לני שפיר לסבתהּ המתה. בהצגה חושפת שפיר מערכת יחסים חמה בינה לבין הסבתא, נוגעת בזיכרונות השואה עליהם סירבה לדבר, בבדידות שבזקנה, בבגידת הגוף ובפרידה הבלתי נמנעת מהחיים.

     

    "בריליאנט". החקיינות בעוכריה (צילום: מרב יודילוביץ') (צילום: מרב יודילוביץ')
    "בריליאנט". החקיינות בעוכריה(צילום: מרב יודילוביץ')

     

    זו הצגה שלכאורה קשה לשפוט בשל נקודת המוצא הכנה ובכל זאת, קשה להימנע מהשאלה מדוע בחרה שפיר למסגר את שתי הדמויות, סבתא ונכדה, דווקא בהצגת יחיד. "בריליאנט" בקלות יכולה היתה להיות דואט בין-דורי של שחקנית צעירה מול שחקנית מבוגרת, ובכך להימלט משִחְקוּק לא אמין בעליל שמרחיק את הצופה מהשחקנית ומהמתרחש על הבמה ויוצר חיץ בינה לבין המצב בו מצויה הדמות שהיא משחקת.

     

    זו הצגה רוויה בקלישאות מיושנות שאינה מחדשת דבר מבחינת זווית ההתבוננות של הטקסט במצב האנושי שהוא מבקש לבטא ונגועה בארכאיות. למרות שמדובר בשחקנית רבת חן, הביצוע נשען על חיקוי מנייריסטי של המבטא הגלותי של הסבתא ודמויות נלוות כמו מנחת אירוע שירה בציבור בבית האבות בו חיה הסבתא, מורה למשחק שמביים את טקס יום השואה בבית הספר בו לומדת הנכדה, או רופאה בבית החולים בו מאושפזת הסבתא לקראת מותה - כולן נשמעות ונראות אותו הדבר.

     

    אם יש הבטחה חבויה בהצגה, היא מצויה דווקא בניואנסים שכמעט ונעלמים בתוך בליל השטיקים: יש הבטחה בסצינת הפתיחה כשעל הבמה אשה צעירה מול כיסא לבן ריק. יש הבטחה בסצינה קצרה של תנועה בה הופכת הנפש הכלואה בגוף המזדקן לכנפי ציפור. יש הבטחה גם ברגע ההוא, שנועל את ההצגה, שבו מכבה הנכדה באופן מטאפורי את האור על החיים שהיו ואינם ומבטיחה להשאיר את נר הזיכרון דולק. ואולי זו הבעיה המרכזית של "בריליאנט" - היא מחליפה ניואנסים בשטיקים מפורשים ומתרכזת בלחקות ובלהסביר, במקום להתחקות אחרי מהלכי נפש ולרמז עליהם.

     

    מרחב תנודות לתהליכי נפש ניתן דווקא בשפע לגיבורת ההצגה "שום גמדים לא יבואו", עיבוד בימתי לרומן הביכורים עטור הפרסים של שרה שילה. עם צאתו לאור של הספר, לפני כחמש שנים, קשרו לו מבקרי הספרות כתרים והגדירו אותו כתקדימי בשל השימוש בשפה מדוברת, שבורה, רזה ונמוכה. גם העיבוד לבמה, שכתבה רויטל איתן הולך במובן זה בעקבות הספר ומשתמש בדיאלקט בסיסי שממקם את סימונה, אם לשישה שבעלה מת והשאיר אותה להתמודד עם מצוקות הקיום וקשיים מבית ומחוץ, באזור גיאוגרפי עדתי וחברתי מוגדר.

     

     

    "שום גמדים לא יבואו". על מגרש נטוש (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    "שום גמדים לא יבואו". על מגרש נטוש(צילום: ז'רר אלון)

     

    עוד לפני שהאור נדלק נשמעת צפירה. קול עלום מכריז על מתקפת טילים קרובה. הבמה היא מגרש כדורגל נטוש. על הדשא היבש עומדת סימונה ומבקשת את נפשה למות. עבודה, בישולים וניקיונות אינם סיבה מספיק טובה להמשיך ולסחוב את העגלה. מתקפה של קטיושות נראית לה כמו פתרון טוב. "מי שמצליח למות מערבים בארץ שלנו, יש עליו כבוד של מלך", היא אומרת, וחושבת גם על כספי הפיצויים שיוכלו לסדר את ילדיה.

     

    את ההצגה נושאת על גבה השחקנית שנטל כהן, שמצליחה בניגוד לכל הסיכויים לפלס את דרכה בתוך עיבוד בימתי מקוטע של הטקסט המקורי. כהן יוצרת דמות ש"גדלה" על הצופה וכובשת לב בזכות הישירות, הכנות הלא מתפשרת, התום אבל גם המבט המפוכח על מציאות חייה. היא לא מפחדת ללעוג לעצמה או לסביבתה.

     

    למרות הדילוגים בין מצבים רגשיים הפוכים שכופה עליה המחזה, כהן מציגה דמות שלמה, עשירה ורבת רבדים וסתירות. היא נעה בין פחד לאומץ, בין רצון למות לבין חיוניות אין קץ, בין טשטוש ומחיקת הנשיות לבין מיניות מפעפעת שהחיים דרסו ברגל גסה. כאילו בניגוד לרצונה, מפעמת בה אהבת החיים שאבק היומיום כיסה עליה ומסתיר אותה.

     

    יש משהו מעורר כבוד ומרחיב לב בדמות מושתקת שמוקמה בעל כורחה בשולי החברה ולוקחת לעצמה - ולו רק לשעה אחת נתונה בפסטיבל תיאטרון על במת פרינג' - את רשות הדיבור. היא מכריחה את הצופה להקשיב לה. הופכת אותו לקהל שבוי שאין לו אלא לשמוע את סיפורה. גם אם בתחילה המבטא והמחוות הגופניות נראים כמו קריקטורה בהתהוות, כישרונה של כהן מצליח למלט את הדמות מהסטיגמה ולהפוך אותה לאנושית. גם היא, כמו "הקוף של קפקא", כלואה בתוך התפקיד שהחברה ייעדה לה. אך עם זאת, בניגוד לפטר האדום, סימונה נאבקת בכבלים ששמו את חייה על HOLD.

     

    הדיאלוג הפנימי שגיבורת המחזה "שום גמדים לא יבואו" מהדהדת החוצה נותן הצדקה ותוקף למונודרמה. זהו סיפור קטן שמתרחש בינה לבינה, זכרונות שעולים, חשבונות שנפתחים מחדש מול העולם ומול עצמה. באופן פרדוקסלי, פשטות הטקסט, שפת הרחוב היומיומית וגם האמצעים התיאטרליים המינימליסטיים, הצליחו ליצור עושר רגשי אמין שאומר משהו על החיים ועל המקום.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מרב יודילוביץ'
    "שום גמדים לא יבואו". דמות שלמה ועשירה
    צילום: מרב יודילוביץ'
    צילום: ז'רר אלון
    "הקוף של קפקא". האם אפשר להשתנות מהותית?
    צילום: ז'רר אלון
    לאתר ההטבות
    מומלצים