מכה בפרצופה של המדינה

הדבר הכי קל לעשות הבוקר הוא לקפוץ למסקנות ולהאשים לפני שהתבררו פרטי האירוע במהלכו היכה הסמח"ט, סא"ל שלום אייזנר, פעיל שמאל. במחשבה שנייה, זה לא הדבר הכי קל לעשות. כי הדבר הכי קל באמת הוא להסתתר מאחורי הפרטים שעשויים להתגלות או הטיעונים שעלולים להישמע: פרובוקציה פציפיסטית, יום קשה בגזרה, שרב שהלהיט את הרוחות, כדי להצדיק את הברוטאליות בהתגלמותה.

סובבו את השטח ככל שתסובבו, זלזלו ב"מי שלא היה שם ולא יודע מה זה" ככל שתזלזלו. עובדה מצערת אחת לא תלך לשום מקום: בריון במדי סגן אלוף, החובט בעוצמה באמצעות נשקו הצה"לי, בלסתו של מפגין הניצב מולו, הוא שפל מוסרי שחברה ערכית לא יכולה לסבול ובוודאי לא יכולה לקבל. אסור לה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

תקצבו אותנו בשכל / אלי כהן

העם שלא ידע לשאול / שלמה קראוס

במחי תנועה אחת נתן אתמול סא"ל שלום אייזנר פרשנות חדשה ומצמררת למושג "טוהר הנשק". והמחשבה המטרידה, שלא מרפה, תוהה כמה מקרים כאלה מתרחשים בארצנו ובשטחינו, מתחת לאפינו, רק לא לעין מצלמותינו. נחירות בוז רבות מלוות בוודאי ברגעים אלה את המילים האלה. ולא במקרה. מחקר סוציו-היסטורי מעניין שייערך יום אחד יצטרך לברר מתי בדיוק הפכה מוסריות בישראל ל"צדקנות" ול"התייפייפות".

רוב התגובות בציבור, הבאות לידי ביטוי בין היתר בטוקבקים, לפעולת התקיפה של סגן מפקד החטיבה, אוהדות את המעשה. משהו שנע על הציר שבין "מגיע לחלאה הדנית" לבין "אחלה גבר, הסמח"ט". בקרב מיעוט המתנגדים, ואפילו בין המזדעזעים, רווחת בעיקר טענת העבירה היח"צנית: כמה טפשי מצד הקצין הבכיר לנקוט צעד כזה מול מצלמות ולפגוע כך בתדמית ישראל (המשובחת, כידוע).

אין ספק שהתמונות מאזור יריחו אמנם יסבו, ובצדק, נזק הסברתי למדינה. אבל מוזר, שלא לומר מעוות, שזה הדבר העיקרי המדאיג היום את אזרחי ישראל ההגונים. לא העובדה שסגן אלוף בצה"ל נוהג כקלגס סורי בחומס, אלא החשש שהעולם יראה את זה בטלוויזיה ויחשוב עלינו דברים לא יפים.

וזו דווקא הזדמנות טובה מאוד עבורנו לחשוב על עצמנו. איך הגענו למצב שבו מפגין על אופניים, גם אם נאיבי, תמהוני ואפילו מעצבן, מתקבל על ידי צבא הגנה לישראל בריסוק עצמות, ורק מעטים מאיתנו רואים בכך פשע? ייתכן שזו התפתחות טבעית ומתבקשת במדינה מבוהלת כל כך, המבצעת גירוש היסטרי של מפגינים זרים, במקום לאפשר להם למחות בגדה כאוות נפשם. אחרי הכול, אמר האיש שבראש המערכת, אנחנו הרי הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון. מה, אנחנו לא?

המהלומה של סא"ל אייזנר קשה וכואבת במיוחד מפני שהנחית אותה קצין בכיר, ולא חייל צעיר וחסר ניסיון שאיבד את הראש. היא קשה וכואבת עוד יותר לא בגלל מי שהחטיף, אלא בגלל מי שחטף, וזה לא רק הפרצוף של המפגין הדני. זה הפרצוף של כולנו. הציצו לרגע במראה והתרשמו איך הוא נראה הבוקר.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il