שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: רויטרס, AP
    דרך צלחה, ילד יפה שלי
    בן 9 היה זאב כאשר הגרמנים פלשו לעיר לבוב. אביו נעלם ונרצח. לאחר שגם אמו נלכדה בידי הנאצים, הבריחה אותו העוזרת לכפר פולני, שם גדל כנוצרי ומימש את צוואת הוריו: לשרוד. ynet מגיש: 3 חלקים מספרו של זאב רטנר "את שומעת, אמא?"

    הגטו המקולל היה מאחוריי, ולא הסבתי פניי לאחור. מה צופן לנו המקום הבא?

     

    אחרי צעדה ממושכת הגענו למקום המקלט החדש. בחזית הבניין של מפקדת הגסטאפו המתין לנו מילר, ואנו עברנו את ביקורת התעודות וצעדנו בעקבותיו אל תוך הבניין. מילר סימן לנו לשמור על השקט, בחדר המדרגות חלצנו את נעלינו וטיפסנו על קצות האצבעות לקומה השלישית. הוא נקש קלות על דלת, פתח אותה כדי סדק צר, בירך לשלום את האנשים, ויצא. אבא הלך איתו.

     

    המראה שנגלה לנו היה זה: חדר קטן ומנורה שהייתה תלויה מתקרתו הפיצה אור קלוש. החלונות היו אטומים בנייר כהה, על הרצפה פרושים מזרנים ועליהם רבצו ילדים ונשים. גברים לא נמצאו כאן, אינני יודע היכן היו. מבע פניהם היה אטום, אדיש ושקט. אף אחד לא הוציא הגה. אמא ואני התיישבנו וסקרנו את הנמצאים. אמא לחשה את שמותינו ואחת הנשים הסבירה, אף היא בלחישה, שדירתו של מפקד הגסטאפו נמצאת תחת חדר זה ולכן אסור לדבר, להשתעל, לצחוק, ללכת או להשתמש בשירותים. מותר היה לנשום וגם זה משהו.

     

    נרדמתי וראשי על רגליה של אמי. כשהתעוררתי לא ידעתי אם בוקר או לילה. החלונות היו אטומים ואורה הקלוש של המנורה דלק ללא הפסקה. תנאי החיים בחדר התבררו כבלתי אפשריים. כל צעד מוטעה היה עלול להסגיר את יושבי החדר. כשהיה עליי להתפנות, הייתי ניגש לפינת החדר, שם עמד דלי לצרכים, ובושה הייתה תוקפת אותי. אמא סימנה לי להתגבר, וזה עדיף על ללכלך את מכנסיי. הריח שם היה בלתי נסבל.

     

    זאב רטנר בצעירותו (צילום רפרודוקציה: ירון ברנר) (צילום רפרודוקציה: ירון ברנר)
    זאב רטנר בצעירותו(צילום רפרודוקציה: ירון ברנר)
     

    מילר הגיע מדי ערב, נושא עמו מעט אוכל - לחם יבש, מזון יבש וקצת מים. הוא שאל לשלומנו, עדכן אותנו בחדשות היומיות ורוקן את סיר הצרכים. תנועותיו היו עצבניות ומתוחות. אין פלא. הבן אדם מסתיר בלב המפקדה הנאצית נשים וילדים יהודים, ואם ייתפס - עונשו מיתה בייסורים, יחד עם כל יושבי החדר. לעתים היו מגיעים עמו לביקור קצר אבות המשפחות לנשיקה, חיבוק, מילים ספורות ושלום. גם אבי הגיע פעם אחת לביקור. איני יודע היכן שהה וכיצד הגיע, אך הוא הבטיח לנו שהוא פועל למציאת מקלט בטוח יותר ובאיכות חיים נסבלת ונוחה. "הסיכון כאן רב על הסיכוי", הודה בפני אמא, "אך אל דאגה, בקרוב תעברו למקלט אחר".

     

    השעות עברו שם באימה ובעצלתיים. מסתבר שאמא שמה בתיק היד שלה דפי ציור, עיפרון וספר קריאה. זה מה שעשיתי: ציירתי וקראתי שוב ושוב את אותם סיפורים. גם אמא לחשה לי סיפורים. ילד בגילי וילדה קצת יותר גדולה, עם עיניים גדולות ועצובות, זחלו לידנו והאזינו אף הם. לא פעם נשמעו דיבורי החיילים הגרמנים, קולות צחוק ושירה, לעתים הד פסיעותיהם נדמו כעומדים מאחורי הדלת וכולנו עצרנו את נשימתנו. ברגעי החרדה הללו שבו ותקפו אותי כאבי הבטן האיומים, ואמא הייתה מלטפת את בטני במעגלים עדינים ומרגיעים.

     

    בין האמהות שנמצאו בחדר הייתה אם צעירה מאוד ולה תינוקת קטנה, אולי בת חודשיים-שלושה. התינוקת נראתה רע מאוד, רוב הזמן היא ישנה, ואמא הסבירה לי שזה בגלל תרופות ההרדמה שהיא מקבלת. "מסכנה", הנידה אמא בראשה, ולא ידעתי אם היא מתכוונת לאם או לתינוקת. גם האם נראתה חלושה וחיוורת ולא היה לה חלב בשביל התינוקת הזעירה שלה.

     

    ואז קרה דבר נורא: תרופות ההרדמה שניתנו לתינוקת אזלו, והיא נתקפה בכי חזק אשר סיכן את דיירי החדר. אמה המסכנה ניסתה להשתיקה ודחפה את פיטמת שדה לפיה, וכשיניקותיה לא העלו דבר -גבר בכייה. הנשים המבוהלות הקיפו את האם והתינוקת המצווחת וניסו להרגיעה. מישהי טבלה חתיכת בד בתמצית ולריאן והצמידה לאפה, אחרת גלגלה מטפחת קטנה ונתנה לה למצוץ, אך דבר לא עזר.

     

    כנראה שכל העניין ארך דקות ספורות, כי הרי די היה בצרחות הללו שיגיעו לאוזני הגרמנים, וזה יהיה הסוף של כולנו. כמו נדברו מראש, קרעו הנשים את התינוקת מזרועות אמה וכיסו פניה הצווחים בכרית. שקט כבד השתרר והדבר הבא החקוק בזיכרוני ומלווה אותי מאז, הוא המראה שנגלה לי למרות שאמי ניסתה להסתירו מפניי. התינוקת הקטנה הייתה ללא רוח חיים ואמה זעקה בהיסטריה, הצמידה את ילדתה לחזה ופרצה בבכי נוראי.

     

    עכשיו היו צריכים להשתיק אותה. כל הנשים אחזו בה, שפכו כמות גדולה של תמצית ולריאן והצמידו לאפה. היא נלחמה בהן, בעטה בידיה וברגליה, משכה בשערותיה, גנחה ונאנקה. אני חיפשתי מפלט בחיקה החם של אמי, משותק מאימה ועיניי נודדות לתינוקת המסכנה, הכחולה והמתה. התמונה הזו מלווה אותי כל חיי מאז. ושוב תקפו אותי כאבי בטן חזקים וחשבתי שאולי כדאי בכלל למות, כי כך לא נראים חיים.

     

     

     

    "אתה ילד גדול, בן תשע, ולכן אני יכול לספר לך שבמחנה שבו אני נמצא הורגים יהודים, ואולי זו פעם אחרונה שאנו מתראים. אתה הגבר של המשפחה ועליך למלא את מקומי ולשמור על אמא". אמא התחילה לבכות ואני לא הוצאתי הגה מפי. "אמא ואני עושים כל מאמץ כדי להצילך ולכן עליך לעבור לעיר פשמישל, שם מתגוררת אחותה של זושה, שהסכימה לקבל אותך. אתה תחיה איתם תחת זהות פולנית ותשמור שלא יגלו אותך". חשתי כאב בטן חד. "אל תפחד, ילד שלי. אתה תעבור את זה".

     

    הוא קם, חיבק את אמא ונשק לפניה המכוסים דמעות. לחץ את ידה של זושה והתכופף לעברי. אבא עטף אותי בזרועותיו, נישק את לחיי ונשק על מצחי. יכולתי להרגיש את הדמעות על פניו הרטובים. אבא התרומם ויצא לחדר המדרגות, שם המתין לו אחד הממונים. עד היום אני רוצה להתכופף לעברו ולחבק אותו חזק כפי שהוא חיבק אותי, כי חיבוק כזה נשאר טבוע בגוף לעולמים.

     

    מימש את הצוואה לשרוד. לאחר המלחמה עלה לישראל  (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    מימש את הצוואה לשרוד. לאחר המלחמה עלה לישראל (צילום: ירון ברנר)
     

    שעה ארוכה אחר לכתו, אמא עוד ישבה ובכתה, היא סיפרה שביקורו של אבא עלה לו בהרבה מאמץ ובכסף רב, ואני הבנתי, בלי שהיא תגיד, שזה היה ביקורו האחרון. באותו יום גורלי, התנפצו כל החלומות והאשליות שהיו לי לגבי עתידי. לא עוד ילד קטן, כי אם נער בוגר ובעל אחריות כבדה. המסר שקיבלתי מאבי ביום פרידתנו ליווה אותי לאורך כל חיי, ובאותו יום למדתי, כי כדי לשרוד יהיה עליי לקבל החלטות חשובות וגורליות, וזאת עשיתי מאותו יום ועד עתה.

     

    אבא ביקש ממני להיות גבר, אך פחד גדול תקף אותי לשמע הידיעה שעליי לעזוב את אמא וזושה ולגור כה הרחק מהן. זושה סיפרה לי שאחותה ומשפחתה מתגוררים בלמפרטובקה, פרבר בפאתי העיר פשמישל, המרוחקת מאה ק"מ מלבוב. לסטלה, אחותה, יש שני בנים בגילאים קרובים לשלי, וכך תהיה לי סוף סוף חברה.

     

    אמא שבה והסבירה מדוע מסוכן עבורנו להימצא יחד ושיננה עמי את שמי ואת "קורות חיי" החדשים: אתה מעתה ויקטור קרשיצקי, בנו של קצין פרשים פולני שנהרג בקרב, ושל זושה (העוזרת). אמי (זושה), מצאה מקלט אצל מכרים בלבוב, ומחשש שמא הגרמנים, שביקשו לחסל את האצולה הפולנית, יחפשו אחרינו - היא שולחת אותי לבלות את חופשת הקיץ עם משפחתה. את הפרטים הללו עליי ללמוד היטב.

     

    אמא הסבירה לי שעליי להתרגל להיות בחור עצמאי, מחושב וזהיר, לשכוח מעברי ולדבוק בזהותי החדשה. בשום פנים ואופן אסור לי להגיע למצב שבו אעורר חשד ואתבקש לשלשל מכנסיי לבדיקת מוצאי, "זהו גזר דין מוות". דבריה החמורים עוררו בי חלחלה ופחד, אך הפעם לא נתתי לה להרגיש בכך. "אני מבטיח לעשות כדברייך, אמא".

     

    בימים שלפני עזיבתי, אמא לא משה ממני ועיניה היו אדומות מבכי. כל הלילה ישבה למראשותיי ובבוקר העירה אותי בעדינות והגישה לי את בגדיי. אחרי שסיימנו לאכול ארוחת בוקר, אמרה אמא "עכשיו ניפרד", והרגשתי איך הלב נופל לי לרגליים וכאב הבטן הטורדני מכה בי. "זכור את דבריי ואת דברי אבא, דרך צלחה, ילד יפה שלי!" בכתה, ואני חיבקתי אותה נואשות, נושם לקרבי את ריחה הטוב והמנחם.

     

     

    הימים חלפו. מבלי משים הפכתי לנער חסון ותוסס. המורים בבית הספר שיבחו אותי על רצינותי והשקעתי בלימודים, ומריה וברוניק הסכימו שעם ציונים כאלו עדיף שאמשיך לאוניברסיטה. שנתיים אחרי השחרור, ואיני יודע דבר על אודות הנעשה מחוץ לגבולות הכפר, נפש חיה לא שואלת לשמי הקודם ופתאום ברוניק מפתיע אותי. באחת מנסיעותינו אל העיר ישבנו על העגלה הרתומה לסוס. ברוניק ידע כמה אוהב אני לאחוז במושכות הסוס ולצעוק "וִויוֹ", שמשמעו "קדימה", והוא גם לימד אותי לרכוב על סוס ואז גם הציע לי סיגריה ולימדני לעשן.

     

    מציוריו של זאב רטנר. תבנית נוף מולדתו   (איור: זאב רטנר) (איור: זאב רטנר)
    מציוריו של זאב רטנר. תבנית נוף מולדתו (איור: זאב רטנר)

     

    "אמור לי, ויטק, מה הן תוכניותיך לעתיד?", שאל ברוניק לפתע, ולא ידעתי מה להשיב. "קיימת אפשרות שתישאר איתנו, וכשתגדל תזכה לחלקת אדמה, תינשא לפולנייה ותקים כאן את ביתך. אבל" - וכאן ברוניק השתתק לרגע, מבטו השתהה עליי ואז אמר: "אני לא שוכח, ובוודאי אף אתה, את מוצאך. יהודי אינו יכול להתחמק מזהותו היהודית, וגם אם תתנכר לה, יגיע הרגע שבו יופיע מישהו ויזכיר לך את יהדותך".

     

    הייתי המום לגלות שכל אותה עת ברוניק ידע שאני ממוצא יהודי, אולם בסערת רוחי קוממה אותי עובדת היותי בן לעם נרדף, ולכן שתקתי. "הבט ויטק, ישנם יהודים המחפשים אחר ילדים שהוסתרו במלחמה ומחזירים אותם לחיק היהדות. חלקם נוסעים לאמריקה או לאוסטרליה וחלקם למדינת היהודים, לפלשתינה. הבחירה בידיך. זכור! בתוכנו, עתידך לא יהיה ורוד ביותר, גם אם מריה ואני נחסר אותך מאוד. חשוב על כך עד מחר. אם החלטת לחזור לבני עמך, עליך להגיע למקום מסוים בשעה תשע בבוקר - ואף מילה למריה!!!".

     

    מאוחר יותר למדתי לדעת שברוניק קיבל תמורתי כסף רב, ובעצם מסירתי לארגונים יהודיים הוא מציל את שמו ומעשיו בזמן המלחמה, אך היה בו גם צד אנושי מאוד. ברוניק אהב אותי ובאמת ובתמים דאג לי. כל אותו הלילה התהפכתי על משכבי. מחשבה רדפה מחשבה. הוריי ניצבו ליד מיטתי, ואשדות מילותיהם עטפוני בגעגועים. "לך, בני, לפלשתינה, לארץ של היהודים, שם לא ירדפו אותך!". בבוקר קמתי וידעתי מהי התשובה שאתן לברוניק.

     

    זה היה בוקר משונה. לפתע הרגשתי אחר. לראשונה חשבתי על עצמי כעל ויקטור, ולא וִיטק. הייתי בטוח שבקרוב מאוד אפגוש מישהו מבני המשפחה שלי. קמתי, שטפתי את פניי, אכלתי דבר מה ונפרדתי ממריה לשלום ולהתראות בצהריים. לא רמזתי על שום דבר שיעיד על העתיד לקרות. רציתי לחבקה ולהודות לה על קבלת האורחים החמה והטיפול המסור שהעניקה לי. על פרוסת לחם שחלקה עמי בימים של רעב, על הדאגה והאהבה. רציתי להודות לה על הסיפורים, על הצחוק והבכי, על הדברים שלימדה אותי והם ילווני כל חיי, על היותה בשבילי בית. אבל ברוניק אסר עליי. איני רוצה לחשוב מה הייתה חושבת מריה לו התבררה לה זהותי.

     

    יצאתי מביתה ובלי קול לחשתי: שלום לך, מריה זגורסקה היקרה, תודה לך על חלקך בהצלתי, יודע אני שיותר לא ניפגש. התרחקתי מביתה מבלי להפנות מבטי לאחור. בצעדים נמרצים צעדתי לעבר פשמישל, למקום שבו הייתי אמור לפגוש את ברוניק ואנשים מוועד ההצלה היהודי. בהגיעי למרכז העיר כבר נטפתי זיעה מן החום ומן ההתרגשות. ברוניק חיבק אותי ופנינו לבניין בקרבת מקום. עלינו לקומה השנייה, ועל דלת אחד המשרדים הייתה לוחית מוזהבת עם שם של עורך דין נוטריון. לרגע הלם לבי שמא מעבר לדלת יושב אבי, והלקוח המועדף שלו, בנו, מגיע להפתיעו.

     

    נכנסנו. עורך הדין נשא אליי את עיניו ושאל לשמי. "ויקטור וולף רטנר, בנם של אמיל ואנה לבית וסטלר. נולדתי בלבוב, הייתי בגטו ומצאתי מסתור אצל מריה זגורסקה", עניתי בנשימה אחת. באותו הרגע נכנסו לחדר שני גברים עם זקנים, לבושים מעילים שחורים ארוכים וחובשים מגבעות שחורות. הם דמו למתפללים שפגשתי בחיי האחרים, כשהלכתי עם אבא בחגים לבית הכנסת. השניים חייכו אליי ובקול רך ביקשו ממני להתלוות אליהם לחדר הסמוך.

     

    ברוניק עודד אותי במבטו. הציעו לי כיסא והחלו לשאול שאלות משונות על נוהגים, חגים וסמלים מהיהדות. הראו לי טלית, תפילין, מצות ועקבו אחר תשובותיי. ייתכן שבקיאותי הייתה דלה מדי עבורם, והם הפנו אותי בעדינות רבה לשירותים וביקשו שאשלשל מכנסיי. באחת תקפו אותי מוראות המסתור וכעס גדול אחז בי. עם דמעות בעיניי הצגתי את יהדותי.

     

    אחר-כך שבנו למשרדו של עורך הדין והם הודיעו בשמחה ש"הילד משלנו", וחתמו על החוזה עם ברוניק. 30 אלף זלוטי קיבל ברוניק עבורי ועבור אישור נוטריוני המעיד על כך שהוא הציל את הילד היהודי ויקטור רטנר והסתירו בביתו בזמן המלחמה. שני החסידים הללו הסבירו לי שהם ייקחו אותי לעיר ביטום בשלזיה, שם יש בית ילדים.

     

    הם לחצו ידיים ויצאנו ארבעתנו לתחנת הרכבת. הכול היה כמו בחלום של מישהו אחר, כי הרכבת שעליה היינו אמורים לעלות כבר המתינה בתחנה ולא הספקתי להיפרד כמו שצריך מברוניק. התחבקנו חזק, אך לא הצלחתי להודות לו על שהציל את חיי. "אכתוב לך", הבטחתי לו ולא שיערתי שלא אראה אותו לעולם.

     

     

    הקדשה: הספר "אַתְּ שׁוֹמַעַת, אִמָּא?" נכתב לזכרם ולכבודם של הוריי, חנה ואמיל רטנר ז"ל, אשר מילדותי חינכוני להיות יהודי מתקדם ובעל שורשים עמוקים ומאמין בערך האדם. יקיריי, אשר בהבינם בעיצומה של המלחמה כי מתחוללת שואה, עשו ככל יכולתם להצילני ולהבטיח, כי לפחות אני אשרוד אחריהם, ואמשיך לשאת את זכרם ודגלם. ובעת פרידתנו, בהיותי בן תשע, ידעו לזרוע בי את הרצון לחיות, לעורר בי את יצר הקיום, ואת השאיפה לנצח את המלחמה על-ידי הישרדותי והקמת נצר למשפחתי. בזכותם ומכוחם ניצלו חיי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ירון ברנר
    אמא לא משה ממני. זאב רטנר
    צילום: ירון ברנר
    מומלצים