שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אלמה וייך חושן: "הכתיבה היא מענה לבדידות"
    אלמה וייך חושן עזבה את משרת עורכת הדין לטובת הוראת תיאטרון בתיכון. משם נולד ספרה הראשון, "כף רגלו של הסוס" שמציג את הצדדים הנסתרים של חיי מורים ותלמידים. "אין לנו מושג, כנערים, על מה חושבות וחולמות המורות - והפוך"

    אלמה וייך חושן עבדה במשך תקופה ארוכה כעורכת דין. אך החיים הובילו אותה לעסוק דווקא בתיאטרון, בימוי והוראה. "גם כשהייתי עורכת דין ניהלתי רומן עם האמנויות והתיאטרון. חלק מהשנים עבדתי במשרד בבוקר, והנחתי אירועי תיאטרון בלילה. בשלב מסוים החלטתי לעשות את המעבר לתיאטרון, וכעת פניתי גם לכתיבה", היא מספרת לנו בראיון לכבוד יציאתו לאור של ספר הביכורים שלה - "כף רגלו של הסוס".

     

    רוצים לקרוא פרק מ"כף רגלו של הסוס"? היכנסו לכאן

     

    אלמה וייך חושן. הצפת הבעיות הקיימות על פני השטח (צילום: אלון סיגווי) (צילום: אלון סיגווי)
    אלמה וייך חושן. הצפת הבעיות הקיימות על פני השטח(צילום: אלון סיגווי)

     

    כיום, וייך חושן היא רכזת מגמת תיאטרון בתיכון במרכז הארץ. הרומן שלה עוסק אף הוא בחיי בית הספר התיכון. כותרת המשנה שלו, "סיפור לא חינוכי", מציגה את נקודת המבט המיוחדת של המחברת על אותה מערכת רבת רבדים. בספרה, תלמידים ומורים מחפשים את גבולותיהם בתוך אתגרי היום יום: תלמיד כותב מכתבי נאצה על מורה בפייסבוק, מורה מגלה שבתה בולמית, שני תלמידים מאוהבים באותה נערה ונקלעים בעקבות רגשותיהם למריבה אלימה.

     

    על פי ויין חושן, לא מדובר על כתב אישום כלפי מערכת החינוך, אלא על הצפת הבעיות הקיימות על פני השטח. על פי ספרה, התיכון הוא בכלל לא מה שחשבנו, או זכרנו.

     

    "הוראה זהו מקצוע שיש בו הרבה יופי ושנינה, אבל הוא דורש הרבה התעמתות והרבה התמודדות. כעורכת דין, הייתי סוג של כבשה שחורה ומכובדת בבית שבו האמא היא מוזיקולוגית, האבא נעשה סופר (הנרי וייך, מפרסם את ספריו במקסיקו), אחות שהיתה רקדנית פלמנקו בספרד, אח שהוא סטנדאפיסט ועוד אחות שעוסקת בקולנוע. גם בעלי, יואב חושן, הוא קלידן ב'להקה פיקטיבית'. הייתי היחידה עם מקצוע בורגני, עד הבנתי שהמקצוע כובל אותי".

     

    מדוע כתיבה?

     

    "הכתיבה היא מענה על בדידות מסוימת, על שאיפות לבטא דברים ולמצוא נתיב. הרבה שנים כתבתי כל מיני יומני בגרות טפשיים למדי, ובשלב מסוים, תוך כדי העיסוק המחודש בתיאטרון, כתבתי מחזות. אחד מהם, מחזה בשם "הדרך למטה", זכה בפרס פסטיבל תיאטרון קצר. הוא מתאר התרחשות אלימה בין עובד ועובדת בחנות נעליים".

     

    גם בספר שלך את עוסקת באלימות וגם בנושא של תקיפה מינית.

     

    "מה שמעניין אותי הוא הנושא של מאבק ושליטה. מבחינתי לכל אלימות יש את ההצדקות שלה, לא שצריך לקבל אותה ככה. ברומן, אני מעלה מצב שבו ילד יושב בכיתה והלב שלו מרוסק לחתיכות כי הוא רואה את חברו הטוב מלטף את הילדה שהוא אוהב, ובאותו זמן, באותה כיתה, אני מתארת את המורה שעומדת מול כולם, אחרי שהיא איבדה את כל מה שחשוב לה בחייה האישיים, ולשניהם אין מושג מה עובר על השני.

     

    "רגע אחרי זה, הם יפגשו במעגל אלים וחסר כל הסבר מבחינת המורה" מסבירה וייך חושן. "בספר הזה אני מנסה לחשוף את השכבות השונות של הצדקות שמתקיימות בו בזמן למעשים של אנשים, וכמה מעט אנחנו יודעים אחד על השני בחיים. בבית ספר זה מאוד בולט. אין לנו מושג, כתלמידים, על מה חושבות וחולמות המורות, והפוך".

     

    אז מה באמת קורה שם

    "הספר הזה עשוי היה לשאול מה באמת מתרחש בבית הספר", מבהירה וייך חושן. "לא כל מה שאני מספרת הוא מוכר לקוראים וגם לא הכול חינוכי. העלילה מרוכזת בתוך שבוע סוער וקיצוני בתוך בית ספר תיכון, וברור שנמצאות בבית הספר הזה הרבה כוונות טובות. אבל לצידן מפעפעים כל מיני יצרים ושאיפות נסתרות, וההתנגשות בין כל אלו היא בלתי נמנעת ומחייבת מהלכים של הישרדות.

     

    עטיפת הספר "כף רגלו של הסוס". "זהו לא ספר רגיל על חינוך. זהו ספר חתרני" ()
    עטיפת הספר "כף רגלו של הסוס". "זהו לא ספר רגיל על חינוך. זהו ספר חתרני"

     

    "בעצם, זה סיפור על בית ספר שהוא מיקרוקוסמוס. הוא משל על ההתנהגות האנושית. אני חושבת שנכתבו כבר הרבה ספרים על תקופת בית ספר, אך בשונה מסיפורים אחרים שעסקו בעיקר בחניכה, הספר שלי נכנס אל תוך חדר המורים ומברר מה קורה שם. והוא גם נכנס אל חדר הכיתות ובודק מה קורה במהלך השיעור ומה קורה אחרי השיעורים. זהו ספר חתרני, על נושאים שעדיין לא עסקו בהם".

     

    "ההתרחשויות האלו הם חלק פרי דמיוני", מוסיפה  וייך חושן, "וחלק שמעתי או קראתי בעיתון. למזלי לא נתקלתי בהם באופן ישיר. אבל אני בפירוש בטוחה שהם אינטרפרטציה לגיטמית של המציאות של בתי הספר בישראל, בדחיסה קיצונית של רומן".

     

    איך בחרת את שם הספר?

     

    "שם הספר הוא סוג של חידה שיש לה פתרון בשליש האחרון של הספר - ובעצם השם משקף תהליך שקורה לכל אורך העלילה. נדמה לי שהוא מגיע בזמן העלילתי הנכון כדי ליצור איזה תובנה כוללת לכל מה שקרה עד עכשיו, ויקרה בהמשך".

     

    מה המקום שאת חולמת לכתוב בו?

     

    "הייתי רוצה להמשיך לכתוב מול המחשב שלי בפינת העבודה שלי שצופה אל הסלון המבולגן. ובעיקר שיהיו לי מספיק מילים להקיש לתוך הדף".

      

    איך הגיבו התלמידים שלך לספר?

     

    "אני מלמדת תלמידי כיתות גבוהות. התלבטתי אם הם אמורים לקרוא או לא, כי הרומן , כאמור, הוא לא חינוכי. אבל חלקם קראו ומאוד מפרגנים".

     

    על איזה ספר ילדים גדלת?

     

    "על 'אי הילדים' שהיום מכונה 'איבוד', על 'הרוזן ממונטה כריסטו' ועל 'נשים קטנות'. אלו סיפורים של התמודדות ודינאמיקה בין אישית בתוך קבוצה שתמיד מרתקים אותי. גם כשהייתי עורכת דין וישבתי בישיבות מעונבות, חיפשתי תמיד את הדינאמיקה הלא נאמרת - אינטרסים רוחשים או היבטים אישיים סודיים של הדוברים. על מה הם חולמים? איפה הם היו רוצים להיות באמת? ובעיקר ברוזן, יש את העניין של העוול. מה קורה כשיש עוול, ואיך הוא בא על תיקונו".

     

    איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?

     

    "בשנים האחרונות מאוד אהבתי את 'התיקונים' של ג'ונתן פרנזן. את השנינה

    שבו ואת לכידת הרגעים המאוד ספציפיים, הנוגעים והחזקים שיש בו".

     

    יש לך איחולים לספרות הישראלית?

     

    "שתהיה פורייה ותעיז להרגיז".

     

    מסר לקוראים:

     

    "הייתי רוצה לומר להם שאני מספרת ב'כף רגלו של הסוס' סיפור מלא חמלה בצד אשמה בכל מה שקשור למורות ותלמידים, ושאני מזמינה אותם לבדוק אם התנהלויות צפופות ודרמטיות כאלו יכולות לקרות בעוד מקומות. יש ברומן הרבה דברים לא צודקים שקורים - אך כמעט כולם לגיטימיים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים