"בארוקו": מחרוזת פנינים מהבארוק

"בארוקו". שירה משלל לשונות (עטיפת הספר)

עמינדב דיקמן מגיש לקורא הישראלי, בתרגום שהוא מלאכת מחשבת, שירה משלל לשונות ותרבויות. שירה אנגלית, צרפתית וגרמנית בצד שירה רוסית, פולנית וספרדית ועוד שירים שנכתבו בלטינית ובקרואטית (התרגומים נדפסו בדף הימני וממולם מובא המקור בכל הלשונות). יש כאן שירים דתיים והגותיים, שירים מיסטיים ושירי טבע, בצד שירים ארוטיים ופורנוגרפיים, שירה ארספואטית בצד שירי קינה - ומספד על האהבה הכלה ועל הגוף שתם לגווע.

מקץ שתיקה ממושכת

מקצת מזער מן השמות שכאן מוכרים לקורא העברית זה מכבר, ובהם המשוררים המטפיזיים האנגלים: ג'ון דאן , ג'ורג' הרברט, הנרי ווהן ורוברט הריק וכמובן שייקספיר ומארלו. מגדולי השירה הספרדית שמעו הקוראים בוודאי על יוצרים גדולים מסוגם של דה קוודו או דה גונגורה, ועל סור חואנה אינס דה לה קרוס, דמות מופתית שממשיכה להפרות את השירה וההגות הספרדית עד למאה ה-20 אבל לצדם מופיעים כאן עשרות יוצרים דגולים שזהו להם תרגום ראשון לעברית, או הנכחה של שירתם מקץ שתיקה ממושכת.

מי שירצה לקרוא על התקופה החשובה הזאת בשירת אירופה מוזמן להתעמק בפתח הדבר של חוקרת התרבות רֶנַטֶה לַכְמַן מאוניברסיטת קונסטנץ שבגרמניה, מאמר הנושא אופי אקדמי מובהק ופונה אל הקורא המקצועי. המתרגם הוסיף פתח דבר מלא חן משלו, נגיש לקורא הישראלי ובו הוא מסביר, בין השאר, את מקורות המילה בארוק. אנו למדים ש"בארוקו" בפורטוגלית הוא "מונח של תכשיטנים וצורפים, שפירושו היה 'פנינה פגומה, שאין עיגולה מושלם'". ואילו באיטלקית "שימש התואר לציון היקש מסובך בתורת ההיגיון".

המתרגם מזכיר את נימת הגנאי שנלוותה לשימוש בתואר זה במוזיקה ובארכיטקטורה וגם את הסטייה המוגזמת המאפיינת את תופעת הבארוק. עם זאת, כפי שאפשר ללמוד מהמבחר הנדיב שכינס בספר שלפנינו, ההפלגות הלשוניות הללו השיקו לא מעט ספינות פאר.

טריסטאן ל'אֶרמיט

אֶת אִי-הַנּוֹחֻיּוֹת שֶׁזֹּקֶן לִי חוֹלֵק.

הַמָּוֶת הַחִוֵּר בַּשַׁעַר כְּבָר יַקִּישׁ

בְּרֶגֶל רְעוּדָה לְמַעַן אֶסְתַּלֵּק.

נִשְׁמֶטֶת, כִּמְדֻמֶּה, בִּמְקוֹם לֵירֵד לַיָּם,

כָּךְ אִישׁ: עֵת הַיָּפֶה בְּעִדָּנָיו יָצָא,

בִּדְהָרָה יוּחַשׁ לְהַחֲלִיף עוֹלָם.

מִכָּל עִנּוּג אַרְצִי רָאוּי לְהִנָּתֵק,

פֶּן חֵשֶׁק מְשֻׁלָּח יַפִּיל לִתְהוֹמוֹת.

נֶחְדַּל-נָא לַחֲבֹק חֶזְיוֹן-הַחֲלוֹמוֹת,

נַחְשֹׁב לְהִשָּׁכֵב לַשְּׁנָת הָאַחְרוֹנָה.

כדי להבין את השיר הבא, שירו של ג'יימס גראהם, דוכס מונטרוז, עלינו לקרוא תחילה את

ההערה הביוגרפית המרתקת שמביא המתרגם בסוף הספר ובה כתוב: "נולד ב-1612, הוצא להורג ב-1650. אציל סקוטי, איש צבא, מן החשובים שבמלוכנים. לחם בשמו של המלך ג'יימס הראשון בסקוטלנד בימי מלחמת האזרחים. על גורלו של מונטרוז, שנודע בדברי-ימי סקוטלנד כ'מונטרוז הגדול', גוללו בעלי הרשומות סיפורים ססגוניים, לפיהם, נכרת ראשו אחרי הוצאתו להורג וכמעט שנה שלמה הוצג לראווה תקוע על כלונס סמוך לכנסיית ג'יימס הקדוש באדינבורו.

נתחי אבריו, שנשלחו לערים שונות, נאספו לבסוף בארון אחד ונקברו כדת, אולם לא לבו: נאמני אחייניתו שוגרו באישון-ליל לעקור את לבו מגווייתו כרותת הראש, והאחיינית טמנה את הלב בתיבת ברזל שנוצקה מחרבו. כמשורר, זכור שמו הודות למכתמים אחדים ובמיוחד הודות לשיר שתורגם כאן". ואיזה שיר רב-עוצמה, שְׁמונה שורות מופתיות של אדם שיודע את מר גורלו אך מתגבר עליו באמצעות תעצומות האמונה שבקרבו:

על עצמו, בשומעו את גזר-דינו

לוּ עַל כָּל שֶׁנֶת בַּמַּצְפֵּן אֵיבָר יָשִׂימוּ, מְנֻתָּח,

וְיִפְתְּחוּ אֶת כָּל עוֹרְקַי, שֶׁכָּכָה בְּשְׂחִיָּה אֶצְלַח

אֶת יַם הָאַרגָּמָן הַזֶּה, עָדֶיךָ, מוֹשִׁיעִי מֵעָל;

אָז – לוּ יוֹקִיעוּ עַל יָתֵד אֶת גֻּלְגָּלְתִּי שֶׁתְּבֻשַּׁל,

לָרוּחַ לוּ יִזְרוּ אֶפְרִי, לוּ יְפַזְּרוּהוּ בָּאֲוִיר.

אֵלִי, הֲלֹא תֵּדַע מְקוֹם כָּל שְׁבָב, זָעִיר שֶׁבְּזָעִיר,

עַל כֵּן אֲקַו כִּי תְּאַסֵּף אֶת חֶלְקִיקַי הַנְּתוּקִים

עַל כֵּן אֶבְטַח כִּי תְקִימֵנִי חַי בִּקְהַל הַצַּדִּיקִים.

"בארוקו: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע-עשרה". תרגום: עמינדב דיקמן, הוצאת כרמל. 658 עמ'.