שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    אל תהפכו את רחובות הערים ל"בית האח הגדול"

    מוכרים לנו אשליות בחסות מקרי הרצח. במקום שיטור אמיתי מציעים לנו מצלמות מעקב ואמצעי אכיפה דרקונים שיפגעו בעיקר בחפים מפשע. אנחנו לא זקוקים ל"תחושת ביטחון"

    עוד רצח ועוד אחד. עוד לא עיכלנו את הנסיבות הסתמיות של רצח גדי ויכמן בבאר שבע, וכבר נודע על דקירתו למוות של הנער אורגיל מואטי ברחובות, וברקע מהדהדים מקרי רצח ואלימות נוספים מיותרים ובנאליים, ולכן גם כל כך מזעזעים.

     

    האם עלינו לחיות בצל אימה ואלימות? בהחלט לא. האם דרוש בדק בית? בוודאי. אבל כדי שנצליח להתמודד עם נגע האלימות, כדאי שנבחן בזהירות את פיתרונות הקסם שנשלפים מהכובע: לשלול זכויות מאסירים, להציב מצלמות מעקב בכל פינה, להתיר לשוטרים לערוך חיפוש גופני ללא כל חשד, לתת לפקחי עירייה סמכויות מעצר, להשתמש באקדחי אל-הרג (טייזר) ללא בקרה, ולהקים מאגר של טביעות אצבע של כלל אזרחי המדינה.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet:

    רק רצינו להגיע הביתה בשלום / אמיר שגב

    צה"ל מגן עלינו יותר מהתורה. האומנם? / שי הורוויץ

     

    חלק קטן מהרעיונות המוזכרים כאן הם "רק" בבחינת הצעות. רובם הגדול כבר אומץ בהתלהבות חסרת פשר על-ידי הממשלה או הכנסת. חלקם כבר מבוצעים ו"רצים".  

     

    מצלמות האבטחה, למשל, הן כבר חלק מהנוף כמעט בכל עיר גדולה בישראל. רק בשבוע שעבר דנה הכנסת באופן המופקר שבו מופעלות המצלמות, ללא היתר חוקי וללא פיקוח. כשיו"ר ועדת המדע, חברת הכנסת רונית תירוש, ביקשה לקבל נתונים על התועלת של מערך המעקב המצולם, התברר שאף אחד לא ממש יודע, גם לא מי שמשקיע בו מיליוני שקלים מכספי הציבור.

     

    האחראי על הנושא במשרד החינוך הודה שהוא לא יודע להעריך את תרומתן של המצלמות לצמצום האלימות, ומדענית של המשרד לביטחון פנים טענה שאין לה אפשרות לדעת אם הן יעילות ועד כמה. קשה להיות מופתעים: במקומות אחרים בעולם הסתבר שלא פעם מצלמות מעקב מנוצלות לרעה נגד אזרחים תמימים, אבל תרומתן למניעת עבירות, ככל שבכלל קיימת, היא זניחה.

     

    כל זה לא מנע מהשר לביטחון פנים להבטיח, שהמשטרה תמשיך לרשת את הרחובות במצלמות "במטרה למנוע אירועי פשיעה חמורים". מדובר בריטואל קבוע: לפני שלוש שנים טענו במשטרה שמצלמות היו מונעות את הרצח המזעזע של אריק קרפ בחוף תל ברוך. בדיעבד התברר שבחוף דווקא היו מצלמות, רק שלא היה מי שיחוש לעזרה בזמן אמת. לפני כשנתיים, בעקבות רצח הילד לאון קלנטרוב בידי פדופילים בבני-עיש, סיירו במקום השר אהרונוביץ ומפכ"ל המשטרה והבטיחו להציב מצלמות מעקב "כדי להעניק תחושה של ביטחון לתושבים".

     

    וזהו אולי כל הסיפור על רגל אחת. "תחושה של ביטחון" אינה תחליף לביטחון. ותחושה חסרת בסיס היא גם מטעה ומסוכנת. באר שבע כבר מרושתת במצלמות מעקב, אבל אלו יכולות לכל היותר לאפשר למשטרה לגלות שמישהו זקוק לעזרה, ואז - למהר ולפעול. והנה, בעקבות הרצח התלוננו תושבים בבאר שבע, שלמרות שיחות למוקד העירוני ולמוקד 100, איחרו השוטרים להגיע למקום, ולא הצליחו למנוע את השתלשלות האירועים הטרגית.

     

    לא המשטרה היא שאחראית לגל האלימות הנוכחי. כדי להתמודד איתו דרושה היערכות, דרושה עבודה חינוכית. בעיקר נחוצה לנו משטרה מצוינת, עם תקנים נוספים, עם שוטרים מיומנים שמשתכרים כראוי, ועם מוקד חירום מקצועי ויעיל. אבל אלו דברים שעולים כסף וכרוכים בעבודה קשה ובראייה לטווח ארוך. קל הרבה יותר לשלוף מהכובע פתרונות קסם. מצלמה ועוד מצלמה, שהופכות את רחובות הערים ל"בית האח הגדול" מבלי שיגנו עלינו מפני הרצח הבא.  

     

    עו"ד אבנר פינצ'וק הוא ראש תחום מידע ופרטיות באגודה לזכויות האזרח בישראל ועורך הבלוג pratiut.com

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מה תרומת המצלמות לצמצום האלימות?
    צילום: עמית מגל
    שולפים פתרונות קסם. עו"ד אבנר פינצ'וק
    צילום: באדיבות האגודה לזכויות האזרח
    מומלצים