גם כשתתחתנו, תסבלו מהצקות. ככה זה בישראל

אפתח בסיפור: חברתי הטובה יצאה מספר שנים עם בחור מקסים. ואז כולם שאלו: לא הגיע הזמן להתחתן? אז הם התחתנו. "ומה עם ילד?", הביאו ילד. "רגע, מה, רק אחד? יישאר לבד המסכן?", נולד השני. "לא יתכן", אמרו כולם, "הנורמה היא שלושה ילדים במשפחה". נולד השלישי.

עוד בנושא:

הוא לחץ להתחתן כבר. היא נבהלה  

רווקים במלכודת: גם לכל סיר לחץ יש מכסה?

זה המחיר של לחץ חברתי

הוא לא מבין למה אני בלחץ. זוג במלחמה

בכך חשבה חברתי שיפסקו ההצקות. אלא שלא. שכנה אחת נזכרה שחברתי לא עובדת (התמזל מזלה להתחתן עם מיליונר ושימותו הקנאים), אז היא שאלה אותה בכעס כיצד יתכן שאינה עובדת.

מדוע אני מספרת לכם את כל הסיפור הארוך הזה? כי תכתיבי החברה וההצקות בגינם לא מפסיקים ברגע שמתחתנים או מביאים ילד. הם ממשיכים כל החיים, ואם לא נעצור אותם בזמן, נהפוך לעבדים. החטטנות מתחילה בשאלות, ממשיכה באמירות/תוכחות ואף פעם לא מסתיימת.

אתה רוצה למות בודד ומסכן?

כל רווק ורווקה מכירים עצות אחיתופל כמו: "אל תחכה יותר מדי כי תישאר בודד ואומלל", "תביאי ילד לבד" ועוד. לחיות בזוגיות, להתחתן ולהביא ילדים הם החלטות אינדיבידואליות הרות גורל, שרק האדם עצמו יכול להחליט לגביהם, מתוך מקום פנימי שלו.

בקבלת ההחלטות אסור להיות מושפעים מתכתיבי החברה, כי מה שטוב לאחרים לא חייב להיות טוב לנו, ואני בספק אם רוב האנשים עשו את מה שטוב להם או שפשוט נכנעו לתכתיבי החברה מראש.

לישראלי הממוצע יש נטייה נוראית להיכנס לורידים של האחר, גם אם לא ביקשו ממנו. הוא בטוח שהוא יודע הכי טוב מה האחר צריך לעשות, גם אם הוא מכיר אותו לא יותר מחמש שניות. הישראלי המצוי חושב שהוא יכול לתת דוגמה אישית גם אם החיים שלו בזבל. פשוט נורא.

אני מכירה בחורה אירופאית שבאה לארץ בגיל 28 וכולם שאלו אותה למה היא רווקה, וכשהיא חזרה בגיל 38 לארץ מולדתה, אף אחד שם לא חשב לשאול אותה את השאלה המטופשת הזו. אולי אנחנו עם סגולה, אבל בעניין הזה יש לנו הרבה מה ללמוד מעמים אחרים.

החטטנות וההצקות לא מגיעים ממקום של דאגה, אלא מפחד ותסכול. יש כאלה שלא מסוגלים ללכת כנגד הזרם ומפריע להם שאחרים עושים זאת. מי שבאמת דואג לרווקים לא יציק בשאלות/אמירות, אלא יפעל לטובתם (יעודד, ישדך, יזמין אותם ועוד).

לא להתכופף

כשהחברה יורדת לחיינו ומתחילה עם השאלות המיותרות, אסור בשום פנים ואופן להתמהמה: יש להציג מיידית את עמדתנו, בצורה אסרטיבית וחד משמעית, ללא סייגים וללא התנצלויות. אם למרות זאת ההצקות ממשיכות, יש להודיע לשואלים שמבחינתכם השיחה הסתיימה והנושא מוצא עד תום, ללא כל עוררין.

יש לדאוג שההצקות יפסיקו גם אם זה דורש מכם להיות אגרסיביים. רק אם נעמוד באופן ודאי על דעתנו, החברה לא תנסה להשפיע עלינו (וגם אם כן, תמיד אפשר להפעיל תזכורת קטנה).

אז אם את רווקה ושואלים אותך למה את לא מביאה ילד לבד, הודיעי להם חד משמעית שהרחם הוא ש-ל-ך בלבד ותשמחי מאוד אם הם יצאו ממנו. תשובה זו מתאימה גם לבעלי משפחות שהחליטו להביא פחות משלושה ילדים או רחמנה לצלן, לא להביא ילדים בכלל (יש לי חבר לעבודה שהחליט להביא "רק" שני ילדים, והוא זוכה לתגובות מדהימות, החל מתימהון מוחלט וכלה ב"אתה עוד תצטער על כך").

אם אתה רווק ושואלים אותך למה עוד לא התחתנת ומציעים לך להתחיל להתפשר, כי אחרת כמובן "תישאר בודד ואומלל", תענה להם ש"אתה מנסה לדחות את הקץ עד כמה שניתן, כי מי כמוהם יודעים עד כמה אח"כ החיים קשים".

גם אני, ש"תרמתי" את תרומתי לחברה והפכתי לזוגית עם ילדה, עדיין חשופה להצקות הנ"ל (אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת), לכן, אל תיכנעו לתכתיבי החברה ועצרו אותם מיד בהתחלה.

לכל הכתבות, כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים ותהיו מעודכנים בכל מה שקורה אצלנו

הכותבת היא עורכת הבלוג יומנה של רווקה לשעבר