שתף קטע נבחר

אל תירא ואל צהיימר

"פרופ' אילנה גוזס עלתה על הבמה בדיוק כשהתיישבתי עם הבירות. 'איבדתי את הקול', היא התנצלה, 'אז בשמי יעביר את ההרצאה ד"ר אלי גלעדי'. בקרב הקהל נשמעה התמרמרות קלה. מקורה היה בשולחן שלי, והיא עסקה בכך שאנחנו משלמים על המשקאות שלנו. רם גלבוע נגרר להרצאה על אלצהיימר, אולי

החודש מצאתי עצמי בהרצאה על אלצהיימר בבר. זה תמיד במקום האחרון שאתה חושב לחפש בו. את ההזמנה לאירוע קיבלתי מאנשי פרויקט Wize, חבורה של צעירים אידאליסטים (ככה אומרים בלטינית "אנשים עם כסף מהבית") שמארגנים ערבי הרצאות בהתנדבות וללא כל מחשבה על החזר הוצאות לנציגי התקשורת. הם קיבלו השראה ממיזם דומה של מכון ויצמן, וב"קיבלו השראה" אני מתכוון שכמו במקרים רבים אחרים - תומס אדיסון וניקולה טסלה, אלכסנדר גרהאם בל ואנטוניו מאוצ'י, הסטייליסט של אביעד קיסוס וגרגמל - הם גנבו את הרעיון אחד לאחד.

 


 

 (איור: איתמר דאובה) (איור: איתמר דאובה)
(איור: איתמר דאובה)

 

הכל התחיל כשבחור בשם דימה הפציר בי לבוא ב-32,443 אי-מיילים, שעכשיו כשאני חושב על זה, באף אחד מהם לא צוין שהוא משלם לי על הבירה. כשכוח הרצון שלי להישאר בבית לא עמד לי יותר, הסכמתי לבוא להרצאה של פרופ' אילנה גוזס מאוניברסיטת תל אביב על אלצהיימר. הנושא עניין אותי כי לכלב שלי יש אלצהיימר, ורציתי לדעת אם אני יכול לעבוד עליו שכבר ירדתי איתו.

 

דימה מ-Wize פגש אותי בכניסה לבר. הוא אמר שלום, ואני אמרתי לו - נדמה לי שזה ציטוט מדויק, כי לרוב אני פותח בזה - "היי, מה קורה". בתגובה, דימה התפקע מצחוק כאילו סיפרתי את בדיחת השנה בסנט פטרבורג. אין, בקרב סטודנטים לתואר ראשון אני מקובל כמו ריטלין.

 

דימה לבש חולצת פלנל משובצת. הנחתי שהוא בחר בה כי הוא רוסי, אבל אז התברר שכל חברי הפרויקט - שלמען ההגינות, לא נקרא Trendy - לבושים בחולצות פלנל כאלה. רציתי לשבת, אבל אחד מהם ביקש לדבר איתי בצד. "אנחנו ב-Wize", הוא אמר, "עומדים לשנות את תרבות הלילה בישראל, ואחר כך את כל תרבות הצעירים בעולם".

 

"אז למה אתה מספר לי על זה בצד?".

 

לא היה זמן לברר. הבירה הגיעה, המארגן נעלם כאילו בלע אותו ארנק, ואני התיישבתי על ספה עם שני חברים שהכנתי מראש. היא רופאה והוא בחור שלא יודע מילה עברית. חשתי שמבין מכרי הם אלה שימצאו את העניין המרבי בהרצאה.

 

פרופ' אילנה גוזס עלתה על הבמה בדיוק כשהתיישבתי עם הבירות. "איבדתי את הקול", היא התנצלה, "אז בשמי יעביר את ההרצאה ד"ר אלי גלעדי". בקרב הקהל נשמעה התמרמרות קלה. מקורה היה בשולחן שלי, והיא עסקה בכך שאנחנו משלמים על המשקאות שלנו.

 

פרופ' גוזס ירדה, וד"ר גלעדי עלה. "אני אמור לדבר על אלצהיימר", הוא התחיל, ולא המשיך ב"רק שלא הספקתי להתכונן, אז הנה סרט אנימציה". אבל לזה הוא התכוון. בסרטון נראו חלקיקים זזים ומתנגשים זה בזה ברזולוציה נוראה, וד"ר גלעדי ביאר: "בסרטון הזה אנחנו רואים חלקיקים", הוא הצביע. "הנה חלקיקים, וכאן יש עוד חלקיק אחד, והנה פה יש חלקיק אחר". התחלתי להבין למה לא משלמים כאן לאף אחד.

 

אם ההתחלה הייתה הזויה, ההמשך היה משעמם. ד"ר גלעדי קפץ מיד מהפסקה הראשונה בוויקיפדיה ("המחלה נקראת על שם ד"ר אלצהיימר"), שם איבדתי אותו, לשיעור מתחילת שנה שנייה בלימודי ביולוגיה. הוא נתן שם לכל גן ומספר לכל אנזים, ציין כל נוסחה, ואמר משפטים כמו "לבודד את הפפטיד הקצר". אני לא ממש יכול לומר שזה היה כמו לראות צבע מתייבש, כי זה היה יותר כמו לשמוע צבע מתייבש ברדיו.

 

להפתעתי, אף אחד בקהל לא הרעיש חוץ מאיתנו. הרופאה אמרה שההרצאה הזאת יכולה לעניין רק מי שלמד רפואה או ביולוגיה, והם כבר למדו רפואה או ביולוגיה, ואני ביקשתי ממנה שתהיה בשקט כי היא מפריעה לי לדבר עם ההוא שלא יודע עברית.

 

אולי הרצאה על אלצהיימר לקהל בני 23 לא הייתה רעיון גדול.

 

הקהל מצידו לא התלונן. Wize, באמצעות רשתות חברתיות לאנשים עם קשיים חברתיים, הצליחו למלא את המקום בכ-100 צעירים שמעולם לא ישבו בספסל האחורי. דבר לא שבר אותם: "אני אעביר כאן מושג שבדרך כלל מדברים עליו", קלטתי את ד"ר גלעדי אומר מבעד לשיחה הערה בשולחן שלנו. "זירחון".

כן, אני כל הזמן מדבר על זה.

 

הבטתי מסביב. הקהל המנומס הסתכל בנימוס בסלולרי ונחרד בנימוס לגלות שיש עוד 45 דקות של הדבר הזה. אחת, שכנראה שכחה את הסלולרי, נעמדה. היא הרימה את היד ושאלה: "מה אתה מנסה להשיג באמצעות הזירחון? זה לא היה ברור". אה, זה לא היה ברור?! סתומה, לא תהיה בחינה בסוף! שבי כבר!

 

האורחים מסביבי, שעד אז דאגו להסות אותי מדי פעם, החלו להזיע. כולם צפו תשובה ארוכה. אפילו ד"ר גלעדי נאנח לפני שדיבר. הם משתמשים בעכברים כדי לבדוק, הוא אמר, ואז הבהיר שאפשר להשתמש גם בחולדות. העניינים נהיו מעניינים לרגע כשסיפר שמכון המחקר שלו יצר "עכברים טרנסג'נדרים", אבל אז התברר שמדובר ב"עכברים טרנסגנים", שזה משהו אחר לגמרי ועם הרבה פחות סיכוי לקבל ריאליטי.

 

ואז השעון הראה תשע וחצי וההרצאה נגמרה. הרופאה שאלה אותי אם זה תשע וחצי בבוקר, אבל בדקתי ולא. זה שלא יודע עברית אמר שהוא דווקא נהנה. עמדנו לקום ולרמוס אנשים בדרך ליציאה כשד"ר גלעדי נטל שוב את המיקרופון והצהיר שעכשיו הזמן לשאלות. לי הייתה שאלה: למה? בשם אלוהים, למה?

 

כמובן שלא שאלתי. מבטים מהלכי אימה רצו מצד לצד, לבל יעז מישהו לפצות את הפה. אני אחזתי בזרועה של ההיא ששאלה קודם על הזירחון עד שנותר סימן סגול ברור. ובכל זאת, מישהו בשורה הראשונה התרומם. הוא לקח את המיקרופון וסיפר בקול רועד שלאבא שלו יש אלצהיימר - קצר זה לא הלך להיות - ושלפעמים האיש שוכח מה הוא עשה לפני חמש דקות, למרות שהוא זוכר היטב את הילדות שלו.

 


 

נראה שד"ר גלעדי ניעור לחיים. אם נותר צל של פקפוק בכך שהוא איש אקדמיה אמיתי, החוקר העלים אותו כעת: "זה בדיוק הרס התאים שאני מדבר עליו!".

אין ספק, אלצהיימר זה דבר נורא. חבל שד"ר אלצהיימר המציא אותו.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
תזכירו לי
איור: איתמר דאובה
מומלצים