נשואים פלוס: תעיפו את זה מהמסך, בבקשה
הגרסה הישראלית לסיטקום "נשואים פלוס" מזיעה ממאמץ, פוגענית, לא מעודכנת ובעיקר לא מצחיקה, גם אם היינו עכשיו בשנת 1987. אריאנה מלמד מבקשת ללמוד מטעויות של אחרים. משפחת קמיצ'לי הדור הבא
- בוא נעשה סקס.
- אבל עשינו בחודש שעבר!
- יאללה, תעיף אותי לירח לאיזה שלושים שניות.
הדוברים: מלי ושוקי אברהמי, או בתרגום מדוייק יותר, פג ואל באנדי, רק בעברית. הסיטואציה: פרק ראשון ל"נשואים פלוס", רימייק של הסדרה האמריקנית שחוגגת השנה חצי יובל לעלייתה למסך. הסיבה לציטוט: אלה היו השורות הכי מצחיקות שהתסריטאים הצליחו לייצר בפרק. יאללה, תעיפו את זה מהמסך. בבקשה.
מאז "משפחת קמיצ'לי", שנותרה בזיכרון כשם נרדף לסיטקומים שיובאו לישראל ונכשלו לחלוטין לא ראיתי דבר כזה. אחרי מה שראיתי, שום כוח שבעולם לא יושיב אותי מול הפרקים הבאים. החיים קצרים מדי, ולכן אמנה רק שמונה סיבות מדוע עדיף לשבת מול מסך כבוי ולא מול דורית בר אור וליאור אשכנזי כשהם מדקלמים משפטי מופת כמו אלה שצוטטו.
עובש
הבדיחות והמצבים הקומיים בפרק הראשון נראו כאילו הוציאו אותם מבוידעם ממוגן היטב, רק שכחו לאוורר. ב-2012 אנחנו כבר לא צוחקים מדמויות מוקצנות לעילא ומופרכות בעליל. אנחנו צוחקים מאנשים רגילים עם שריטות קלות, כפי שמוכיחות ההצלחות של "החיים זה לא הכל" או של "החברים של נאור". בעצם, כפי שמוכיחים דברי ימי הסיטקום מאז "סיינפלד" (1989) ו"חברים" (2004). מישהו צריך היה להפנים את הלקח הזה מזמן.
שובניזם
ייתכן שבעיניכם תקינות פוליטית היא סוג של טרור מחשבתי ולא מאמץ חברתי מכוון להילחם בגזענות, אפליה ודעות קדומות כלפי ציבורים גדולים של בני אדם, כולל נשים. גם כך, פרק שלם שמוקדש לביסוס דמות של אשה כמי שממש, אבל ממש מייחלת שהמציץ השכונתי יציץ גם לה, הוא מאד בעייתי: במיוחד כשכל חברותיה, חמש במספר, מוצגות גם הן כמי שבעצם נורא נהנו מן ההצצות, ורק בא להן להתעלל במציץ כי בעמקי נפשן הן נשים מתעללות. לא מצחיק גם במסע במכונת זמן ובהנחה שהשנה היא באמת 1987.
שימו לב, לעומת זאת, להליכה המקרטעת על ביצים שבוצעה בתסריט כדי לא להציג את הבאנדים המקומיים עם אפיונים עדתיים כלשהם. השמות, הלוקיישן הנבחר, עיצוב הבית, עיצוב השכנים ואפילו הכלב הנאמן-למקור זועקים מרוב מאמץ להעביר לנו תחושה (מוצדקת!) שהאברהמים הם אמנם מה שנקרא "פרחים", ופרחיות אינה תיוג תלוי-עדה. אבל נימפומניות פמיניסטיות זועמות זה בסדר גמור, כמובן.
ליאור אשכנזי
אם זה מתאמץ להיראות כמו אל בנדי, תוחב יד למפשעה ביושבו מול המסך כמו אל בנדי ועושה פרצופים של אל בנדי - זה אל בנדי? לא, זו טעות ליהוק מטורפת. אין בפרסונה הטלוויזיונית של אשכנזי שום דבר שיכול להזכיר את הלוזר מחנות
נעלי הנשים, את האיש הכעור, הבלתי-סקסי-בעליל, המטופש והמצחיק ההוא. הדברים אמורים גם לעניינה של דורית בר אור, הלא היא מלי, הלא היא פגי: השתיים חולקות מראה גבעולי, שיער ג'ינג'י גדול מדי והמון עוויות שכמו נלמדו בצפיה מרוכזת במקור. התוצאה כל כך חסרת חן שבא לבכות.
תסריט
מעיניהם של שחקני המשנה ניבטת בעיקר תהיה של אי אמון, כאילו הם עצמם לא מאמינים לשורות שיוצאות מפיותיהם. לא היתה בפרק הראשון ולו שורה אחת ש"ישבה טוב", כלומר - נשמעה טבעית ולא מאולצת, לא מוכתבת והגיונית. שימוש יתר נעשה בחזרות מתודיות, טריק קומי נאה כשלעצמו, על אותו סוג של דאחקה: כדי להבין שבביתם של האברהמים גדלה בת נאה ומטומטמת לתפארת, נדרשים המוני משפטים שמנכיחים בורות בתולדות ישראל והעמים. כשנדמה שכבר נמאס לגמרי, מגיע עוד משפט אחד, למקרה שלא הבנתם ואתם בעצמכם סוג של דבילית צייצנית.
בימוי
זהו, שלא כל כך היה. קשה לביים קומדיה מוצלחת, אבל גם קומדיה בינונית ומטה זקוקה ליד בוטחת בתזמון, בהעמדה של הדמויות, ביצירת זרם תנועה על המסך שלא יזכיר מערכונים של להקת הנח"ל. העדרה של יד מכוונת בולט במיוחד במקרה של נועה וולמן, הלא היא מיטל, הלא היא קלי בנדי המיתולוגית: לא מספיק לדקלם "הרצל מת באסון ורסאי" ו"טרומפלדור איבד את היד כשניסה לגנוב קולה מהמכונה" בטון בובתי. חסר כאן רובד של אמינות בחוסר המודעות העצמית וביכולת להפריח לאויר משפטים דביליים מעין אלה ולהישמע כמו דמות, ולא כמו פרודיה על דמות. מגיע לוולמן (ולכולם, בעצם) בימוי יותר אוהב, קפדן וכשרוני.
הקשר
בעיה, אכן בעיה. אל באנדי נולד כתגובה כלל אמריקנית הולמת ל"משפחת קוסבי" המתוקתקת, השחורה והמצוחצחת כל כך. משפחת באנדי נולדה כדי לספק ל"פוקס" אז, מיזם טלויזיה צעיר, בועט ולא מצליח, עוגן של אהבה בלבות הצופים. הרעיון היה, לעשות סיטקום שמוקדש ל"ווייט טראש" ולהיפוך הגמור של הערכים החברתיים הנאותים: לכן הבאנדים לא מצליחים, לא משכילים, לא מנומסים, לא מסודרים, לא מוכשרים, לא אהובים ולא מתקדמים לשום מקום על פני 11 עונות.
הם מבשרי הדרך למשפחה הדיספונקציונלית בטלוויזיה, וככאלה היה בהם עניין גדול בשעתם ובמקומם. אין שכבה חברתית כזאת בישראל. באברהמים, בניגוד לבאנדים, הם במקרה הטוב קליינטים של סופרנאני. אין דרך לייצר סביב סדרה קומית, טובה ככל שתהיה, יקום חברתי דמיוני שבו היא באמת מצחיקה.
נסיון
ישראל אינה המדינה הראשונה שבה עשו רי-מייק, או מייקאובר פלוס תרגום והתאמה לתנאי הארץ ולתושביה, לסדרה הזאת. בולגריה, רוסיה, צ'ילה, גרמניה, בריטניה ואחרות ניסו. לא ממש הצליחו. אי אפשר ללמוד מטעויות של אחרים?
שיבוץ
לסיום, סיבה אחת לגמרי לא תלויה בהוגי "נשואים" ויוצריו: למה לדחוף את זה למשבצת הזמן בין "ארץ נהדרת", לבין סיכום היום מבית מדרשו של עידו רוזנבלום
ושות'? הרי התוצאה מצחיקה בערך כמו החלקה על קליפת בננה, כשהמחליק הוא הצופה עצמו. כל חסרונותיה של הסדרה יוקצנו ויובלטו עוד בשל העובדה שהיא המילוי (העבש, כאמור) בין שתי פרוסות הלחם הטרי והפריך כל כך בסנדביץ' הקומי של הערוץ השני. לא נורא: נדמה לי שאפילו ב"קשת" מבינים, כבר עכשיו, שלא תהיה עונה שנייה.
