שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שיכור על הבר: סיפורו של ברמן בפאב מקמשהו

    הולכים מכות כמו ג'נטלמנים, לא מקבלים צ'ייסרים חינם ומשתינים במכנסיים כשאין כוח לעלות לשירותים. עזבו אתכם מלמכור קרח לאסקימואים, יוני ישי מספר לכם איך זה למכור ויסקי לסקוטים

    עשיתי בדיוק שתי משמרות לפני שראיתי מכות בפאב בפעם הראשונה. מי שהיכה היה מנהל המשמרת, כריס. הוא בחור נמוך, יליד אברדין ואוהד מושבע של סלטיק, והוא לא מאמין בקיומה של מחלוקת שאי אפשר ליישב באגרוף.

     

    עוד בערוץ האוכל:

    מיס ג'וסי: רפי אהרונוביץ' מכין נקניקיות במחבת

    שוב ריוחה כאן: קאמבק צפון-ספרדי ויינות על רמה ב-30 וקצת שקלים

    אהבה בימי טורטיה: מיכל וקסמן עם מתכונים מקסיקנים

     

    למדתי את זה כשראיתי אותו מזנק מתוך הבר לתוך ויכוח על כדורגל: הוא התנפל על הצוואר של אוהד הריינג'רס, הפיל אותו לרצפה והתחיל להכות אותו נמרצות. אני וברמן נוסף יצאנו מהבר וגררנו אותו משם. זאת הייתה טבילת האש שלי.

     


     

    עברו כמה חודשים טובים עד שהפסקתי להידרך בכל פעם שנשלפו אגרופים והבנתי שזה חלק מהבילוי. באופן כללי, מכות בפאב סקוטי זה דבר טבעי כמו זיתים על הבר אצלנו: עניין של מסורת, של תרבות, שסתום חברתי שבאמצעותו פורקים כעסים עצורים. אנגר מנג'מנט.

     

    לפאב שבו עבדתי קראו "בלס בר". אני חושב שבעל הבית, מיסטר בל, היה קרוב ל־70. אבל אי אפשר לדעת, כולם נראים הרבה יותר זקנים משהם באמת כשאתה פוגש אותם רק בסוף היום ורק כשהם שיכורים.

     

    מיסטר בל היה מתחיל לשתות ב-12 בצהריים ומוריד כל יום בקבוק וויסקי Whyte & Mackay. קצת אחרי שהתחלתי לעבוד שם הוא קיבל שבץ, וכשחזר מבית החולים אסרו עליו לשתות. הוא היה יושב בפינה של הבר ומחסל ערמות של בקבוקי בירה נטולת אלכוהול. זה היה עצוב.

     

    תמזוג כוסית של סקוטש ()
    תמזוג כוסית של סקוטש

     

    זה לא שיש מה לעשות באברדין חוץ מלשתות. זאת העיר השלישית בגודלה בסקוטלנד, אבל זה לגמרי בסדר אם בחיים לא שמעתם עליה. אנחנו מדברים פה על עיר נמל נידחת בחלק הצפון־מזרחי של האי הבריטי, שאין ממש מה לחפש בה חוץ מנפט. שני המפורסמים היחידים ששמם נקשר בשמה הם אנני לנוקס, שנולדה שם, ואלכס פרגוסון, שעבר פעם עם הקבוצה המקומית אימפריות כמו באיירן מינכן וריאל מדריד ולקח את גביע אירופה למחזיקות.

     

    כמו בירושלים, גם באברדין יש חוק שמחייב לבנות בתים אך ורק מאבן מקומית. במקרה הזה מדובר בגרניט, ולכן קוראים לה "העיר הכסופה". אבל אפקט הכסף מתקבל רק באור שמש, ואת אברדין מכסה באופן קבוע שמיכת עננים, אז כולם פשוט קוראים לה "העיר האפורה". בצדק.

     

    אני הגעתי לאברדין בסוף שנות ה-90 כדי להשלים תואר באדריכלות ולמזוג וויסקי. להפתעתי, כבר בערב הראשון בבלס בר גיליתי שעיקר העבודה הוא למזוג בירה. רק מדי פעם הזמינו וויסקי, וקיבלו אותו בכוס עם רגל כמו אלה שכיכבו באולמות אירועים בשנות ה-80. במנה היו 25 מ"ל, מה שבארץ נחשב לצ'ייסר.

     

    את הוויסקי הראשון שלי מזגתי לזקן שהגיע במהלך הערב דרך הכניסה האחורית. הוא טיפס לאט לאט במדרגות, נעמד בפינה הימנית של הבר והזמין כוסית בקול חלוש. את הוויסקי הוא לגם בניקורים קטנים במשך שעות, ומדי פעם השתלב בשיחות שסביבו. איתי הוא כמעט לא דיבר מילה.

     

    בשלב מסוים התחיל לעלות ריח של שתן מהפינה הימנית של הבר, ואחד העובדים הרגיע אותי והסביר שזאת תופעה מוכרת: לזקן ששותה וויסקי קשה לרדת במדרגות אל השירותים וקשה עוד יותר לעלות בחזרה, אז הוא משתין בעמידה, במכנסיים, בתוך הבר. אף אחד לא אומר לו כלום, כי זה עניין של כבוד. וחוץ מזה, חברת הניקיון ממילא מתמחה בטיפול בכל הטינופת, המפיות, בדלי הסיגריות, היריקות, ההקאות והדם שמצטברים במקום במהלך יום עבודה שגרתי.

     

    אין הרבה מה לעשות חוץ מלשתות ()
    אין הרבה מה לעשות חוץ מלשתות

     

    הבלס בר היה פאב סקוטי כמו שרציתי. מקום שיכול להשקות כמה עשרות אנשים בנוחות יחסית, ובעמידה כמובן. היה שם בר ארוך מעץ שרק שניים או שלושה כיסאות עמדו ליד הצלע הקצרה שלו, שני שולחנות עם עוד כמה כיסאות על הקיר שמנגד, מדרגות שיורדות לשירותים ולכניסה האחורית, כמה ברזים של בירה, בקבוקי וויסקי הפוכים על פיות מזיגה שמשחררות מנות מדויקות, וזהו. לא עיצוב מתוחכם, לא תמונה על הקיר. רק מחיצה ענקית בין האלכוהול והקופה לבין השתיינים, ובתוכה עמדות עבודה לשניים־שלושה ברמנים.

     

    הבירה אוחסנה במרתף. בחדר אחד עמדו עשרות חביות בירה, ובשני ה-Tennent, בירת הלאגר הנפוצה ביותר בסקוטלנד. היו שם ארבעה מכלים קבועים של 450 ליטר כל אחד, מהסוג שצריך משאית תדלוק מיוחדת כדי למלא אותם. גן עדן.

     

    ההוראות של ג'ורג', המנהל, היו ברורות. הלקוחות משלמים על כל משקה בנפרד ובמזומן; אסור לתת להם לישון על הבר; אסור לשתות ולעשן בזמן המשמרת; ואסור בשום פנים ואופן לדבר איתם על כדורגל. האמת, מהר מאוד גיליתי שברמן בפאב סקוטי לא מדבר עם הלקוחות על שום דבר. הוא עסוק מדי בלמזוג בירה.

     

    המוזיקה היחידה שנשמעה מדי פעם בפאב בקעה מג'וקבוקס חבוט שהציע בעיקר שירים של רוד סטיוארט. קופסת ההפעלה ניצבה מתחת לבר, ואם היית תוקע בה מזלג היה נוצר קצר קטן והיית מקבל זיכוי של שיר אחד. מדי פעם הייתי שולח מישהו אל הג'וקבוקס כדי לנגן שיר על חשבון הבית, אבל בזה הסתכם הקטע של להיות לארג'.

     

    על משקאות לא היה מה לדבר. בסקוטלנד אין חינמים, אין פינוקים ואין צ'ופרים. לקוח יכול לבוא 30 שנה לאותו מקום, ערב ערב, לשרוף משכורות שלמות ועדיין לשלם על כל מיליליטר משקה.

     

    "הבנאדם שתה כבר איזה 20 פיינטים", אמרתי פעם לג'ורג', "לא ניתן לו איזה אחד על חשבון הבית?". ג'ורג' צחק. הוא בכלל לא הבין את ההיגיון שבעידוד לקוחות לשתות. אולי זה מה שעושה את האלכוהול בסקוטלנד לעסק טוב.

     

    רוב הלקוחות הקבועים היו מבוגרים שהפאב היה ביתם השני, אם לא הראשון. הם היו צופים יחד בכל שידורי הספורט, מכדורגל דרך סנוקר ועד קרלינג. הם היו מתייצבים על הבר מיד אחרי העבודה, ונשארים למינימום שלושה פיינטים ולשיחה קצרה.

     

    הפיינט הראשון תמיד נעלם במהירות, שוטף את היובש בגרון. אלה שאחריו נגמעו לפי קצב השיחה. הם היו מדברים בעיקר על כדורגל, אבל גם על ענפי ספורט אחרים, על פוליטיקה ועל נשים. מדהים שהאנשים האלה נפגשים כל יום, יושבים ביחד ארבע־חמש שעות, ועדיין מוצאים על מה לדבר. יש לי חברים שאני רואה פעם בשבוע ותוך שעה נגמרים לנו נושאי השיחה.

     

    אסור לישון על הבר, רק לשתות ()
    אסור לישון על הבר, רק לשתות

     

    הקבוע החביב עלי היה ג'ים, זקן שכל הידע שלו על ישראל התחיל ונגמר במשה דיין. הוא עבד במחלקת הביוב של העירייה, וסיפרו לי שכבר 20 שנה לא היה יום שבו חזר הביתה פיכח. כמו שקורה להרבה שתיינים מיטיבי לכת, גם האצבעות שלו היו מכווצות אל תוך כף היד ברמה שהקשתה עליו להתנהל עם שטרות ועם מטבעות. זה לא הפריע לו להחזיק פיינט של הבירה הקבועה שלו, שנמזגה אך ורק מהברז הקרוב למקום הקבוע שלו.

     

    באמת אהבתי את ג'ים. הוא היה מהטיפוסים השקטים האלה: לא מדבר הרבה, לא צועק, לא שר שירי אוהדים ולא מעורב בקטטות. רק פעם אחת ראיתי אותו יורד שיכור מהכיסא הקבוע שלו על הצלע הקצרה של הבר ונכנס לעמדת קרב, מגלגל את האגרופים שלו באוויר בכיוון הכללי של מישהו שהביא לו את הסעיף. ג'ים היה מתאגרף מקצועי בצעירותו, אבל לא זאת הסיבה שאף אחד לא נלחם בו בערב ההוא. זה פשוט שאף אחד בסקוטלנד לא פורק את זעמו על זקן שיכור.

     

    מיסטר בל לא האמין בדורמנים. הוא תמיד היה אומר שאיש גדול שעומד בדלת רק מביא אלימות, ולא שהגישה הזאת הצליחה להרחיק את האלימות מהמקום שלו. בשבוע הראשון שלי באברדין ראיתי יותר מכות משראיתי בשמונה שנות עבודה בברים בתל אביב. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה מכות ראיתי בשלוש שנים.

     

    זה היה קורה פעמיים־שלוש בשבוע. מישהו היה מאבד את זה, ומתפוצץ על מישהו אחר. בדרך כלל זה קרה בגלל כדורגל, אבל האמת היא שהחבר'ה לא באמת חיפשו סיבה לעבור משתייה לשיחה לוויכוח לקרב אגרופים להתגוששות על הרצפה. בתור ברמן אסור לך להתערב במכות בשום פנים ואופן; אפשר רק לבקש מהמתקוטטים בנימוס שיפסיקו את ההשתוללות, ולהזמין את המשטרה.

     

    הסקוטים מרביצים איש לרעהו בצורה ג'נטלמנית. אין להם בעיה ללכת עם אגרופים לפנים, אבל משיכות בשיער או מכות מתחת לחגורה לא תראו שם. בכלל, זאת אלימות מבוקרת באופן יחסי. ראיתי הרבה פנסים בעיניים, הרבה שפתיים מדממות, אבל בחיים לא נתקלתי במקרה של דקירה או בשניים־על־אחד. לעיתים נדירות נאלצנו להזמין אמבולנס, כמו בריב שפרץ בין שני אחים שבסיומו תפס הגדול את הקטן בחולצה, רץ איתו לאורך הבר ועף איתו דרך החלון אל תוך הרחוב, כמו בסרט.

     

    אז זה נגמר בזכוכיות, בדם ובאמבולנס, אבל בדרך כלל זה נגמר בכך שהמעורבים בקטטה פשוט חוזרים לשתות, או מדדים הביתה כדי ללקק את הפצעים. רוב הקטטות פרצו בין אנשים שהגיעו יחד כחברים, והמשיכו להגיע כחברים. הם לא נוטרים טינה, הסקוטים. הם מעדיפים להשלים מהר ולחזור לשתות עד לפעם הבאה שמישהו יתפוצץ.

     

    אגרופים כן, משיכות בשיער לא (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אגרופים כן, משיכות בשיער לא(צילום: shutterstock)

     

    כמה בלוקים מהבלס עמד הפאב הוותיק ביותר באברדין, "גריל בר". לא היו שם שיפודי פרגית או קבב, מן הסתם. כשמו כן היה: פאב, פאבליק האוס, בית העם. והקטע הוא שמדובר במקום של גברים שעשה היסטוריה פמיניסטית קטנה.

     

    עד 1975 היה מחוץ לגריל בר שלט שאסר על כניסת נשים למקום. במקרים הנדירים שנכנסה אישה לפאב לא היו מגישים לה אלכוהול. בשנות ה־70 הניפו נשים סקוטיות שלטים, שרו שירי מחאה ושרפו חזיות מחוץ לבר, עד שהממשלה התערבה ובעל הבית הוריד את השלט ומזג את הבירה הראשונה לאיזו סקוטית עם שערות על החזה. את מחאתו נגד המהלך הביע בעל הבית באקט פשוט ויעיל: עד 1998 הוא פשוט לא התקין שירותי נשים.

     

    לפאב תל אביבי באים בשביל לתפוס זיון. לפאב סקוטי באים בשביל לשתות. גם שנים אחרי הסיפור בגריל בר, לבלס נכנסו נשים לעיתים נדירות. גם כשזה כבר קרה, זה לא היה משהו לכתוב עליו הביתה. ובטח שלא לקחת הביתה.

     

    צעיר מקומי תפס פעם ראש כל כך טוב שיצא ממנו אנטישמי קטן. הוא החליט ליפול עלי עם כל מיני הערות ששילבו בין המוצא היהודי שלי להטיות שונות של המילה "פאק", ההתעלמות הדיפלומטית שלי לא קיררה אותו, ובשיא האירוע הוא משך כיסא וזרק אותו מעבר לבר לכיווני. למזלי הוא היה מספיק שיכור להחטיא. כמו שתמיד עשיתי בקטעים האלה, יצאתי לרגע אל החדר האחורי ועידכנתי את ג'ורג'. בסוף הערב הודיע לי המנהל שהוא התייעץ עם הבוס, ושלדעתם האירוע חמור דיו להפעלת "נוהל בארט".

     

    לא הכרתי את נוהל בארט, אבל באותו ערב למדתי שכל פאב מחזיק רשימה של "בארטים", כלומר אורחים לא רצויים. ברגע שאתה בארט אסור לך להיכנס לתחום הפאב, וגם אם נכנסת, אלכוהול לא תקבל שם. זה עונש חמור שתקף לכל החיים ואין אפשרות לערער עליו. ביקשתי מג'ורג' לוותר לאידיוט, כי מה אני צריך על המצפון שלי איזה סקוטי שלא יוכל יותר לבלות פה עם החבר'ה שלו אף פעם. אני זמני בחור הזה. בשבילם זה לתמיד.

     

    יום קבלת המשכורות היה חג בפאב. זה קרה פעמיים בחודש, וניכר בכמויות השתייה של הלקוחות. אחרי יום המשכורות, מערב לערב, התזרים היה מצטמצם ואיתו זרימת הפיינטים. שבועיים אחר כך הכיס היה מתמלא, והחגיגות היו נפתחות מחדש.

     

    עוד דבר שבא במחזורים של שבועיים זה אנשי אסדות הנפט. אחת הסיבות העיקריות שאברדין הפכה מעיר נמל קטנה לעיר השלישית בגודלה במדינה היא קרבתה לשדות הנפט של הים הצפוני, ופועלי האסדות עבדו במשמרות של שבועיים: 14 יום בים, 14 ביבשה. המשכורות שם יפות, והרבה מהן מבוזבז על הרטבת השבועיים היבשים. על האסדה אין אלכוהול, אפילו לא בצורת אפטרשייב. לא, כי בסקוטלנד זה די טבעי שאם נגמר לך האלכוהול אתה פותח אפטרשייב, מערבב עם מים ומוריד. הייתי בכמה מסיבות שהתדרדרו לשלב הזה. אני חייב להודות בצער שזה עושה את העבודה.

     

    ערב המשחק השני בין סקוטלנד לאנגליה במוקדמות יורו 2000 ביקשתי מג'ורג' לא לעבוד. זה היה "הקרב על בריטניה", ובמשחק הראשון ניצחו הסקוטים 1:0. ידעתי שמשחק גורלי שכזה תמיד יוצא משליטה, וכשמדובר באנגלים מעורבים גם רגשות לאומיים. אם הסקוטים מנצחים, שותים כדי לחגוג ניצחון היסטורי. אם הם מפסידים, שותים כדי לשכוח שנים של חיים תחת המלוכה האנגלית.

     

    הייתי בבית באותו ערב, בכלל לא מודע להתפתחות המשחק, אבל אז התקשר ג'ורג'. בקול שלו היה לחץ לא אופייני. הוא סיפר שהנבחרת הפסידה 0:2, וביקש שאגיע מהר כי צריך אותי על הבר.

     

    כבר מהקומה התחתונה יכולתי לשמוע שהמקום עמוס. בדרך ראיתי שכל מקררי הבירות ריקים מבקבוקים, ואין כוס לרפואה בארונות. ככל שהתקרבתי גברו קולות ההמולה האנושית. היה ברור שקורה משהו קיצוני.

     

    כשעברתי מהחדר האחורי אל תוך הפאב מצאתי מהומת אלוהים. בצד השמאלי של הבר היו שניים שהלכו מכות, וסביבם 20 אוהדים ששרו שירי איצטדיונים בקולי קולות ובאגרופים שלוחים לאוויר. בצד הימני הייתה חבורה שלמה עסוקה בהתגוששות - ערבוביה של ידיים, רגליים, שיניים, דם, שאגות וקללות. שוטרים פילסו את דרכם בין המבלים והמתאגרפים בניסיון להגיע אל החבורה המתגוששת, והקהל המטיר עליהם קריאות "חזירים" קצובות. בתוך כל זה היו גם סתם אנשים עסוקים בשתייה אינטנסיבית ובשיחה ערה, כי אי אפשר להפסיק לשתות בכל פעם שיש מכות. בסוף הצליחו השוטרים להשתלט על הבלגן. זה היה הלילה הכי קשה שלי בבלס.

     

    שמישהו יקרא מהר למשטרת השיכורים (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    שמישהו יקרא מהר למשטרת השיכורים(צילום: shutterstock)
     

     

    השוטרים הסקוטים לא מכים שיכורים, כי זה פשוט לא קרב הוגן. את העבודה הם משאירים לניידת השיכורים - טרנזיט בלי חלונות, בלי כיסאות, בלי חגורות בטיחות. שיכור שיצא משליטה פשוט נזרק אל חלקה האחורי ומובל אל תחנת המשטרה. נהג הניידת משחק בדרך עם הברקס, מזגזג עם ההגה ומטלטל כהוגן את הסחורה שבפנים. המשטרה עוצרת את השיכורים כדי להגן עליהם, וניידת השיכורים מונעת מהשיכור להסתבך בתקיפת שוטר. לשיכור כזה עדיף להעביר כמה שעות בתא של המשטרה המקומית עד שיתפכח קצת. לרוב זה אפילו לא נגמר במעצר רשמי.

     

    בדיוק בחצות נסגר הבלס בר. רבע שעה קודם לכן היה אחד הברמנים מצלצל בפעמון כדי להודיע על סיבוב המשקאות האחרון, ומיד מקבל שטף של הזמנות. אם היו בעיות בסילוק הקהל היינו מגבירים את החימום עד הסוף, ומחכים שהשיכורים יצאו לנשום אוויר צח. ב־24:00 היינו סוגרים את הדלתות וסורקים את השירותים כדי לוודא שאף אחד לא התעלף בפנים. אם היו מכות במהלך הערב היינו מתכנסים במשרד של ג'ורג' כדי להריץ לאחור את קלטת הווידאו של מצלמות האבטחה ולצפות בשידור חוזר של האקשן.

     

    בסוף המשמרת האחרונה שלי צפינו שוב ושוב במישהו מוריד לחבר שלו כיסא על הראש, ככה, בלי שום סיבה. אחר כך הם המשיכו לשתות.

     


     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים