חסכנים עלק: למה אנחנו נרתעים מקמצנים?
איך לזהות אם הדייט שלנו מתקמצן או סובל ממחסור כלכלי, וכיצד האופי הקמצני משפיע על כישורי הזוגיות שלנו? אלינור פרארה על אנשים, כספים ואהבה
יום שבת בערב, אני יושבת במטבח של גלית (שם בדוי) ומאזינה לסיפור שלה על הדייט מהערב הקודם. "הכל הלך טוב" היא מספרת. "הכל היה מושלם, ואז הגיע החשבון. הוא ביקש שאני אתחלק איתו", היא אומרת ומעקמת את האף. "אוקיי, ומה לא בסדר בזה?" אני שואלת. "לא יודעת, זה מוזר. עד היום הפרטנרים שלי תמיד הציעו לשלם את החשבון של הדייט הראשון. זה בסך הכל היה קוקטייל ואיזה נשנוש בצד. מה הבעיה שלו לשלם?", היא שואלת אותי.
עוד בנושא:
הפמיניסט, המקופח, הכאילו לארג' - סוגי קמצנים
להיראות קמצן או להיות נדיב ולהתרושש מהר?
אני מעדיפה שיחשבו שאני קמצנית, לא זולה
"אולי הוא בתקופה לא כל כך טובה מבחינה כלכלית?" אני תוהה בקול רם. "הוא דווקא סיפר לי על העבודה שלו. הוא פתח עסק פרטי לא מזמן, ונשמע שהולך לו לא רע", היא עונה לי, ומוסיפה: "הוא דווקא ממש מצא חן בעיניי. אני לא רוצה לעשות עניין מהתשלום על החשבון וברור שהתחלקתי איתו. פשוט לא בא לי לגלות שהוא קמצן", היא אומרת.
"אולי הוא לא קמצן", אני ממהרת לענות. "נפגשתם בסך הכל פעם אחת. אולי תגלי שהוא בצרות כלכליות? אולי העסק הזה שהוא פתח עלה לו יותר ממה שהוא ציפה?".
"אז איך אני אדע? איך אני יכולה לדעת אם הוא באמת אדם קמצן או חסכן?" שואלת גלית. השאלה של גלית היא שאלה טובה, והיא מעוררת אצלי שאלה נוספת, ואלי אף חשובה יותר: למה אנחנו, גברים ונשים, כל כך נרתעים מאנשים קמצנים?
אז מה ההבדל בין קמצן לחסכן?
בספרה "פנויים לקשר", מסבירה קייסי מקסוול קלייר את ההבדל בין קמצן לחסכן, ואת הסיבה לרתיעה שלנו מאנשים קמצנים (גברים או נשים).
קמצנות היא תכונה שקשורה לא רק לכסף שיש (או אין) לאדם, אלא ליכולת לתת ולחלוק עם הזולת באופן כללי. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בכמה כסף מוכן אותו אדם להשקיע בנו - אלא בכמה זמן, אנרגיה, תשומת לב ואכפתיות הוא ישקיע במערכת היחסים עצמה.
אנשים קמצנים נוטים להיות חשדניים כלפי אנשים אחרים, עניין שפוגע באמינות שלהם עצמם. תפיסת עולם של אדם קמצן היא כזו שמאמינה שהעולם הוא מקום רע ואכזר, מקום של מחסור ודלות, ולכן הם מרגישים שהם צריכים לקמץ במשאבים שהם משקיעים באנשים אחרים. הכוונה היא לא רק לכסף, אלא גם לאהבה וזמן. הם מאמינים שהם צריכים להעניק רק כאשר הדבר ממש הכרחי, ושצריך לקצץ ולהפחית כמה שניתן ואיפה שאפשר מהנתינה שלהם.
מה שאבסורדי בכל העניין הזה הוא שאנשים קמצנים תמיד יצפו שתשקיע בהם הרבה יותר ממה שהם מוכנים להשקיע, ולא משנה כמה תשקיע בהם – זה לעולם לא יהיה מספיק. וגם אם קרה איזה נס, ובכל זאת הם הגדילו לעשות ונתנו מעצמם – הם מיד יתנו לך את ההרגשה שאתה כלל לא ראוי לנתינה שלהם, או שההשקעה שלהם בך הייתה מעל ומעבר.
לתת ללא ציפייה לתמורה
מכירים את ההרגשה הנפלאה שנוצרת כאשר אנו נותנים מעצמנו לאדם אחר ללא ציפייה לקבל תמורה? מי שחווה את ההרגשה העילאית הזו מבין עד כמה סיפוק ואושר אדם יכול לחוש מנתינה לאחר. תחושת הסיפוק הזו נוצרת היות ובהענקה תמיד ישנו יסוד של קבלה. אדם קמצן – לא יוכל להבין את ההרגשה הזו, אנשים קמצנים אינם מבינים שכאשר הם נותנים – הם גם מקבלים בחזרה, ולו רק מעצם הנתינה.
כאשר אדם קמצן נותן מעצמו, או חולק משהו, הוא תמיד רואה בכך הפסד: הפסד של זמן, הפסד של כסף, הפסד של אנרגיה. אדם כזה לעולם לא יוכל להיות מאושר, והאנשים סביבו לרוב יהיו אומללים. קמצנות שכזו היא, לדעתי, מגבלה נפשית. קשה להיות פתוחים לאהבה כאשר אין אמון בזולת, כאשר חווים חוסר ביטחון, כאשר כל הזמן ישנה תחושה שמישהו מנסה לגזול משהו מאיתנו.
מצב כזה אינו מאפשר לאדם להיות פתוח לקשר. אנו חוששים, ובצדק, להיכנס לקשר רומנטי עם אנשים קמצנים – בדיוק מהסיבות האלו. אנשים קמצנים קיימים בכל מקום. הם יכולים להיות גברים או נשים, ממוצא כזה או אחר, ממדינה אחת או אחרת. קמצנות אינה תולדה של מין, מוצא או סביבה. קמצנות היא תולדה של מצב נפשי, ניסיון חיים מסוים (לרוב רע) וחינוך לקוי.
אם כן, איך נדע האם האדם שעומד לפנינו הוא אדם בעל מגבלה נפשית שכזו, או אדם שפשוט חווה קשיים כלכליים? אנחנו צריכים, ראשית, להתאזר בסבלנות ולתת הזדמנות, ולברר מהו מצבו הכלכלי האמיתי של הפרטנר שלנו.
ייתכן שבמבט ראשון הוא יעשה רושם של אדם אמיד אך מברור מעמיק יותר נגלה שהוא בצרות כלכליות: גירושים, מזונות, אבטלה, רכישה של דירה, השקעה כלכלית שלא הניבה פירות, קרובי משפחה שזקוקים לעזרה ועסקאות שכשלו – כל אלו יכולות להיות סיבות לכך שאדם ינהג בחסכנות. אם ערכנו בירור ולא נראה שלפרטנר שלנו יש בעיות כלכליות, אנו צריכים לשאול את עצמנו: האם האדם שמולנו נוהג בקמצנות רק לגבי הכסף שלו או גם לגבי דברים אחרים?
זה לא הכסף, זאת ההשקעה
הסיפור של גלית והדיון בקמצנים מזכיר לי סיפור של ידידה אחרת שלי: היא יצאה לדייט עם גבר ששמח לאסוף אותה מביתה, ולקח אותה לארוחת ערב במסעדה יוקרתית. לאחר מכן הם דילגו לפאב סמוך ושתו כמה דרינקים. הם בילו בנעימים והערב עלה כמה מאות שקלים. הגבר התעקש בכל תוקף לשלם עבור כל הבילוי למרות רצונה הכנה ונכונותה של ידידתי להשתתף בהוצאות ואף לשלם על הדלק.
הגבר התנהג כאדם נדיב ביותר, אבל ביום שלמחרת הוא לא התקשר, גם לא ביום שאחרי. הוא נזכר בידידתי רק כשבוע לאחר הבילוי המשותף. הוא התנצל על שנעלם והציע לידידתי שוב בילוי משותף (ויקר) וגם עליו – הוא שילם. לאחר הניסיון הנוסף שניתן לו – הוא שוב נעלם. הפעם הוא גם לא חזר.
מוסר ההשכל מהסיפור הזה הוא שכסף לא קונה אהבה (קלישאה, אבל נכונה). כסף אמנם חשוב לבניית חיים משותפים, אבל הוא לא הדבר החשוב ביותר ובטח שהוא לא אמצעי להחזיק יחסים.
מה שחשוב באמת זה לא כמה כסף מוכן הפרטנר שלנו להשקיע בנו אלא האם באמת אכפת לו מאיתנו? האם הוא נמצא שם כאשר צריך אותו? האם הוא מקדיש לנו זמן ותשומת לב? האם הוא קשוב לצרכים שלנו?
מכלול התשובות לכל השאלות האלו אומר לנו האם הפרטנר שלנו הוא פרטנר טוב לקשר בריא. והרבה יותר חשוב לענות על השאלות הללו, מאשר על השאלה האם הוא מוכן לשלם על הדרינק שלנו או לא.
לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
הדברים הנאמרים בכתבה הינם פרי השקפתה וניסיון חייה של הכותבת, ומטרתם לעורר דיון ולהביע דעה אישית בלבד.
לפנייה לכתב/ת 
