שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    טרלינסקי: "לעשות אופרה זה חרקירי מתמשך"

    מריוש טרלינסקי לא מהסס לבעוט בישבנה של הדיווה הגדולה מבין אמנויות הבמה, האופרה, ולביים הפקות חדשניות בהן המוזיקה מתנגדת לתפאורה כב"אורפיאו ואאורידיצ'ה". "אני לא הולך נגד המוזיקה רק כדי להרגיז. מה שמעניין אותי זה הסיפור"

    אולם בית האופרה המפואר של תל אביב נראה פרוע למדי בצהרי היום. כַּבֶּלים משתרכים למרגלות הבמה, הפיט שיאכלסו בערב נגני התזמורת ריק מאדם, ואת מחציתה של שורה 12 תופס שולחן הפיקוד. בצד השולחן יושב מריוש טרלינסקי, מפקד הגייסות. במכנסיים לבנים ובחולצה צמודה שמבליטה גוף בנוי לתלפיות הוא נראה צעיר מ-50 שנותיו.

     

    הוא מסיט את בלוריתו מפניו, גביניו מכווצים בריכוז כשהוא קם מהשולחן ומשלח הוראות לעובדי הבמה, למעצב התאורה, לצלם, לעוזרת הבמאי, למנהלת ההפקה ולזמרים. טרלינסקי נע הלוך ושוב באולם וללא התראה מוקדמת, מדלג לבמה ומדגים את הסיטואציה הדרמטית שאליה הוא חותר. הילד הרע של הקולנוע והתיאטרון הפולני, התגלית של פלסידו דומינגו שנסק בעשור האחרון למרומי עולם האופרה, יודע בדיוק מה הוא רוצה - ולא יסתפק בפחות.

     

    "אורפיאו ואאורידיצ'ה". למצוא את החיבור בין הסיפור לחיים (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    "אורפיאו ואאורידיצ'ה". למצוא את החיבור בין הסיפור לחיים(צילום: יוסי צבקר)
     

    ערב הפרמיירה לאופרה של גלוק, "אורפיאו ואאורידיצ'ה". טרלינסקי מעורב עד הפרט האחרון בהפקה שביים ומנסה להישאר ממוקד. למרות ההצלחה האדירה שרשם עם "מאדאם בטרפליי" של פוצ'יני, הוא יודע היטב שבסופו של יום, יישפט על פי ההפקה האחרונה שביים. פרשנותו לסיפור האהבה המיתולוגי בין אורפיאו לאורידיצ'ה, מסקרנת בשל החדשנות וההעזה, שני מאפיינים שעלולים לעורר התנגדות בעולם האופרה.

     

    "זה לא שיש לי אובססיה לאוונגרד ומודרניזם, אני פשוט שואף ליצוק משמעות משלי לתוכן", הוא אומר בראיון שנערך בשעת לילה מאוחרת במסעדה בתל אביב. "הגעתי לאופרה מעולמות אחרים. לא מעט מהאינטרפרטציות שראיתי על במת האופרה גרמו לי לבכות ולא מהתרגשות. יש נטייה לסנטימנטליות יתרה, למשחק מוגזם, לבנליות. לחדש זה לא להלביש זמרים בג'ינס. חשוב שתדע מה אתה רוצה לומר. אני לא הולך נגד המוזיקה רק כדי להרגיז. מה שמעניין אותי זה הסיפור. רק הסיפור".

     

    פותח את הראש ואת הלב

    טרלינסקי הוא הסיבה והמסובב. הסיפור, גם הוא, משתרג אל ומתוך הביוגרפיה הפרטית שלו. "אני בוחר לביים אופרות שאומרות משהו על חיי", הוא אומר, "אמנות בשבילי היא פסיכואנליזה. מדיטציה. החיבור בין הסיפור לחיים פותח את הראש והלב. מה יותר רלבנטי לחיים מפרידה מאדם אהוב שהנוכחות שלו עדיין מורגשת? כשאתה מסתכל על זה כך, קל יותר להבין שתקופת האבל היא הגיהנום של אורפיאו. הוא מתנגד למותה של אורידיצ'ה, מתכחש לו - ובסופו של דבר מקבל אותו בלית ברירה. הפרידה אפשרית רק כשמשחררים אחיזה".

     

    מתוך "אורפיאו ואאורידיצ'ה". שליטה במרחב חדש (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    מתוך "אורפיאו ואאורידיצ'ה". שליטה במרחב חדש

     

    בשיחה אחד על אחד הוא נינוח - אבל תמיד בשליטה. גם במרחב שיצר לעצמו באופרה הוא השולט, מפעיל הבובות, הפוסק העליון. באופן נדיר הוא גם זה שמחליט מה ומתי יביים. הפעם היחידה שנענה לבימוי הפקה בהזמנה, הפכה אותו לאחד הבמאים המבוקשים בתחום האופרה. "הייתי במאי קולנוע וביימתי בתיאטרון. מתוך קפריזה שנבעה מהאהבה למוזיקה, ביימתי בוורשה את 'מדאם בטרפליי'.

     

    "
    ביקורת
    "אורפיאו ואאורידיצ'ה": הכישוף לא עבד / יון פדר
    הבמאי הפולני מריוש טרלינסקי עיקר את הדרמה מהאופרה הנפלאה "אורפיאו ואאורידיצ'ה", והפך אותה לעיסה דביקה ובלתי מעניינת. מזל שהמוזיקה של גלוק עדיין נהדרת
    לכתבה המלאה
    זו היתה הצלחה פנומנאלית. אני לא יודע איך, אבל תמונה מההפקה שהופיעה בעיתון התגלגלה לידיו של פלסידו דומינגו. הוא ביקש שימצאו אותי. באותו הזמן לא היה לי סוכן ובטח שלא קשרים ואז, יום אחד, הטלפון צלצל וקול מהעבר השני אמר: 'פלסידו דומינגו מבקש לדבר איתך'. זה היה ב-1 באפריל ומטבע הדברים חשבתי שזו בדיחה. פתאום מצאתי את עצמי מביים בוושינגטון. מאז עשינו שש הפקות נוספות ביחד".

     

    אתה בא מעולם בימתי ויזואלי, וכעת עוסק באופרה מוזיקלית ומופשטת. איך העולמות האלה מתחברים?

     

    "אני אוהב מוזיקה, היא מעוררת בי השראה אבל מוזיקה לבדה לא מספיקה לי. אני זקוק למשמעות. לאקאן טען שהמילים הן כלא ושאנחנו כלואים בתוך השפה. אני מאמין שהשפה הראשונית שלנו היא בתמונות. גם ברונו שולץ כתב שהתמונה קודמת לתחושה ולתובנה. כשאני מאזין לאופרה, אני מנסה להבין את החלל שבו היא מתרחשת: קטן או גדול, סגור או פתוח, שחור או אדום. אני מחפש את העולם הפנימי של הסיפור, מאיזה שכבות וממדים הוא מורכב ומה המשמעות של כל זה. באופרה, בניגוד לתיאטרון, אי אפשר לשחק יותר מדי עם הטקסט והאינטונציות, אבל בהחלט אפשר לשנות את הקונטקסט - וזה מה שאני עושה. השפה שלי היא בתמונות ואם הייתי כותב את התנ"ך של האמנות, הוא היה נפתח במשפט: 'ובראשית היתה התמונה'".

     

    אתה הולך עם או נגד המוזיקה?

     

    "אין לי חוקים. התמונות שאני בונה הן תגובה למוזיקה. אם באופרה של פוצ'יני יש משהו מתוק וסנטימנטלי מדי, אאזן אותו בתמונות שיש בהן קור מסוים. אם באופרה של גלוק הסיפור המיתולוגי סימבולי, אבנה תמונות ריאליסטיות שיקרבו אותו לחיים. אני הולך הפוך מהמוזיקה, נותן לה קונטרה".

     

    "מאדאם בטרפליי". צבעוניות שמזכירה את אלמודובר (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    "מאדאם בטרפליי". צבעוניות שמזכירה את אלמודובר

     

    אחרי שלוש הפקות שונות לאופרה של גלוק שביים, טרלינסקי מרגיש קרוב מאד לדמותו המיתולוגית של אורפיאו. "שנינו אמנים. שנינו מנסים למצוא מפלט באמנות, להציל את עצמנו באמצעותה. אורפיאו מבקש להשתחרר על ידי כתיבה ושכתוב הסיפור שלו, אבל מוצא את עצמו כלוא במצב מעגלי שלא מאפשר לו לברוח. אני בונה תמונות שמשחזרות שלבים ומצבים שונים בחיי. אנחנו יורדים לתהום כדי להפיח בעצמנו רוח חיים. בסופו של דבר אנחנו נאחזים בחיים".

     

    אפשר לומר שהביוגרפיה שלך מפוזרת ביצירות שלך?

     

    "זו לא עבודה או מקצוע, זו תשוקה, שיקוף של החיים שלי, חלק ממחזור הדם. ניטשה אמר: 'כל מה שכתבתי, נכתב מאהבה'. זה נשמע יומרני, אבל מי שלא מרגיש את זה, לעולם לא יוכל לעסוק באמנות.

    אתה חייב להיות מאה אחוז בתוך היצירה, לשמר את האנרגיה הזו כדי להוות השראה לכל מי שסביבך, זה חרקירי מתמשך. אי אפשר לשרוד את זה בלי להאמין במה שאתה עושה".

     

    אין לו מנוחה

    אולי זו הסקרנות שהופכת את טרלינסקי לחסר מנוחה. הוא מדבר ועיניו מתרוצצות. אני שואלת האם הוא משתעמם בקלות והוא מחייך. "אני לא יודע מה זה להיות משועמם", הוא אומר ומצביע על המרחב הפנימי של המסעדה בה אנו ישובים, "תתבונני מסביבך. הכל מלא חיים. זה כל כך יפה. איך אפשר להשתעמם מזה? אנשים כל כך סוריאליסטים. אנחנו עושים דברים בלתי נתפשים מה שהופך כל יום לגילוי. את כל הידע שלי כאמן ספגתי מהשתקפות של החיים. זה שיעור בלתי נגמר".

     

    כלומר?

     

    "התחלתי לעשות סרטים בגיל 16, הרבה לפני שפיתחתי פילוסופיה או הבנתי משהו מהחיים. צילמתי פני נשים, כי חשבתי שהן יפהפיות. צילמתי עלים מתנפנפים ברוח, כי נמשכתי לתנועה ולביטוי הפשוט והטהור של החיים. בדיעבד הבנתי שיש לזה משמעות עמוקה יותר. קודם בא הדימוי ואחריו התובנה והניתוח. זה כמו לשים ידיים בנהר ולהרגיש את הזרימה.

     

    "את חושבת ש'אמרקורד' של פליני, המונה ליזה, התשיעית של בטהובן באמת משנות חיים של מישהו? הן פיסות של יופי שלא מבקשות ללמד אותנו כלום. האמנות לא משנה מציאות, היא לא מלמדת אותנו דבר אלא חוזרת שוב ושוב על אותו הסיפור שאנחנו מנסים לפענח, להבין ולהתעמת איתו. אמנות היא שיקוף של חיים שאין לנו היכולת להבין. אני מחפש בה מפתחות לנפש ולכל אחד יש את צרור המפתחות שלו".

     

    לה דולצ'ה ויטה. אמנות כשיקוף של החיים ()
    לה דולצ'ה ויטה. אמנות כשיקוף של החיים

     

    הזכרת את פליני שהיה במאי הקולנוע הראשון שביים אופרה. יש ביניכם קו מחבר?

     

    "אני חושב שכן. פליני אמר שהשקיעה מרגשת אותו רק אם נבנתה באולפן. זה המפתח לאמנות שיש בה הכל: משחק, מבנה, מניפולציה, שקר. זה ההבדל בין התבוננות במציאות ליצירת השתקפות של המציאות. אמן בונה עולם מאפס. זהו שורש היצירה. זה ההבדל בין האחים לומייר שצילמו רכבת נוסעת לבין ז'ורז' מלייה, שצילם את הטיסה לירח. לאקאן אמר שהבדיה מבוססת על אמת. אני מאמין בשקר אמיתי. פליני דיבר על החיים, תאר אותם, ניסה להבין את משמעותם. מפה הדיאלוג שלי איתו".

     

    התמונות הבימתיות שאתה בונה הזכירו לי את אלמודובר.

     

    "אלמודובר זה הפליני החדש. הוא מקום ראשון. לארס פון טרייר ואלמודובר הם האלים של הקולנוע העכשווי. 'מלנכוליה' סימן עידן חדש של רומנטיזם שמבקש לומר שיש בתוכנו משהו לא מוגדר. גם באמנות יש משהו כאוטי. ההפקה 'ההולנדי המעופף', שאני מביים כעת מכוונת לשם. זו הפקה שמאד הושפעה מהסרט. פון טרייר לא מפחד לצלול לעומק, לקחת סיכונים, ללכת באומץ לצד האפל. אלמודובר שונה. הטרנסקסואליות שלו היא המפתח לעולם המודרני שאחרי אנטוניוני, פליני וויסקונטי".

     

    כמו אלמודובר כך גם טרלינסקי מוקף באותה קבוצת יוצרים איתה הוא עובד לאורך שנים,

    כמעצב התפאורה בוריס קודליצ'קה, מעצבת התלבושות מגדלנה מוסיאל, הכוריאוגרף תומאש ויגודה ומעצבת התאורה הישראלית, פליס רוס. "זו משפחה. אנחנו חושבים אותו הדבר והעבודה שלנו אומרת את אותם הדברים כי אנחנו מדברים מתוך עצמנו. זו השפה שיצרנו, אבל בו זמנית צריך להיזהר שהיא לא תיהפך למנייריזם. אני מאד מקווה שעוד לא הגעתי לשם, שאני מצליח לשמור על רעננות".

     

    להיות אאוטסיידר בעולם האופרה זה משחרר או מגביל?

     

    "אני מנהל את האופרה הלאומית של וורשה בשנתיים האחרונות ועדיין מרגיש כמו אורח. להיות זר זה דלק, מנוע שמאפשר לי לומר: 'המלך עירום'. הגעתי לאופרה כי המוזיקה מסעירה את דמיוני. אופרה מתרחשת במימד אחר וצריך לקחת אותה למציאות אחרת. זה מרתק".

     

    ההפקה הבאה שלך בישראל היא "דון ג'ובני", אבל אומרים שהסכמת לביים גם לפסטיבל האופרה במצדה.

     

    "הציעו לי. אני לא יודע. חם שם. מי יכול לעבוד במדבר 12 שעות ביום בלי למות? אני חוזר לפליני שהאמין בשקיעות שנוצרו בסטודיו. מצדה זה אולי יותר מדי אמיתי בשבילי. אני אוהב את הפריים של אולם התיאטרון. זו הסיבה שכשהייתי ילד היו לי דגים באקווריום. דרך הזכוכית התבוננתי בעולם שלהם. זה עולם נפרד. גם באופרה אני יוצר לעצמי פריים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מריוש טרלינסקי. "חשוב שתדע מה אתה רוצה לומר"
    לאתר ההטבות
    מומלצים