שתף קטע נבחר

לונלי פלנט: האם טוב האדם עם עצמו?

זה מתחיל בשקית הבמבה האישית, בחדר שהוא רק שלי, עם הטלוויזיה שלי והאייפון שלי, שמצביעים על דבר אחד: אני ורק אני נמצא כעת במרכז העולם, ורצוי תחת אור הזרקורים. כי האהבה, למי היא נועדה אם לא לי ולעצמי לבדי?

"אני חיה לבד, וטוב לי", זאת ההצהרה הכללית של רבים מתוך אוכלוסייה הולכת ופושה כמטאור בחברתנו הדלה. לא סתם כינו את הכוכב שלנו "לונלי פלנט" - אנחנו מוקפים בבדידות.

 

עוד בנושא:

אני פתרתי את בדידותו, והוא את בדידותי  

רצית לדעת למה בחורה נחמדה כמוני לבד?

דמות הרווק הנצחי: מניאק שימות לבד

 

רק בשביל לסבר את האוזן, 50% מהאמריקאים, 47% מהסקנדינבים, 34% מהבריטים, 31% מהיפנים, ובארץ זה עומד על 18% קבלו כבר את השם: "סינגלטונים", שפירושו - אנשים שמעדיפים לחיות לבד, לקיים משק בית עצמאי, ואם אפשר, אפילו לקנות בית לגמרי לעצמם.

 

 

אני, עצמי ואנוכי

האם ההכרזה על הטוב שבלהיות לבד היא אמינה או פשוט משקפת מציאות עגומה? על זאת לא אוכל להשיב. מה שבטוח הוא שפעם הגדירו אותנו יצורים חברתיים.

 

כאן יזוז בכיסאו הטוקבקיסט הקבוע, שיכתוב שהכל בגלל האשה הישראלית שמנצלת, רומסת, מרמה ועושקת את הגבר, ובגלל זה הם מייבאים בחורות ממזרח אירופה, מאסיה או מהשד יודע מאיפה. אבל בתכל'ס, אי אפשר לברוח מן האמת - הסינגלטונים זו תופעה מתרחבת בכל העולם כולו.

 

כולנו מרגישים את זה, ויש גם מחקרים שמוכיחים שבשלושים השנים האחרונות הפכנו לטיפוסים הרבה יותר מרוכזים בעצמנו. יותר בודדים, חשדנים ולא בדיוק אמינים. אי לכך לא ממש מפתיעה העובדה שגם הקרע בין המינים הולך וגדל, ושאנשים רבים מרגישים סוג של סלידה, פחד או חוסר טעם בהיכבלות מיותרת למין השני.

 

עם זאת, גם בשנת 2012, למרות הקדמה הטכנולוגית הענפה, הגוף שלנו עדין לא הפך למחשב משוכלל, והלב שלנו לא מברזל וחוטים שנטענים בחשמל. אנחנו מתוקף הטבע, עשויים בשר ודם, והלב שלנו זקוק לתמיכה, חום, הערכה ואהבה במרבית שעות היממה. אם אין לנו את מי לשתף בשמחה ובעצב, אם אין מישהי שחושבת עליך או מישהו שאליו את חוזרת אחרי יום עבודה, החיים עלולים להפוך לממש בלתי נסבלים.

 

ואהבת לעצמך כמוך

זה מתחיל בשקית הבמבה האישית, בחדר שהוא רק שלי, עם הטלוויזיה שלי והאייפון שלי, שמצביעים על דבר אחד: אני ורק אני נמצא כעת במרכז העולם, ורצוי תחת אור הזרקורים. אז גבירותיי ורבותיי, פנו דרך ותנו כפיים וכבוד ל... "מיסטר אגו".

 

עיון מהיר בפיד היומי בפייסבוק יעלה לכם מול העיניים שלל עצות סטייל "ואהבת לעצמך כמוך": איך להתאהב בעצמי, איך לפלרטט עם האינטליגנציה שלי, איך לרקוד עם החלומות שלי ומה לא. כל פילוסוף שני מכתיב את משנתו ברבים, שאם רק אוהב את עצמי עוד טיפה, הרי בזה ישתנו חיי לטובה. כי האהבה, למי היא נועדה אם לא לי ולעצמי לבדי? ומה הקשר בכלל לאחרים?

 

בכלל, נדמה שאנחנו הולכים ומתקשים לסבול מישהו שהוא לא אנחנו, ואפילו את ה"אני" שלנו, אנחנו לא מסוגלים לשאת לאורך זמן. כי ברגע שהגיעו מים עד נפש גם מהשהייה בחברת עצמי, היד מושטת לעבר הג'וינט, השוט על הבר, הבירה או האייס, רק כדי שנוכל לקבל כמה שעות של אסקפיזם משובח ובריחה מעצמנו.

 

בסופו של יום, אנחנו רחוקים יותר מאי פעם מהרגשת האהבה. עלינו על המסלול המהיר לתוך בועת הבידוד המושלם, במקום להתייחס או להכיל את הזולת. אבל מה זה משנה בידוד או איחוד? העיקר שאני ואני נהיה שם.

 

 

 

"כל אחד מאתנו מנהל דו שיח קבוע רק עם דמותו חסרת היכולת להרגיש" (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
"כל אחד מאתנו מנהל דו שיח קבוע רק עם דמותו חסרת היכולת להרגיש"(צילום: shutterstock)

 

שמעו סיפור...

אחת מחברותיי הרווקות, שחיה בלייף סטייל סינגלטוני עד גיל 37, סיפרה לי מה דחף אותה לזרועותיו של גבר, שהיא גילתה אליו אהבה מדהימה, אבל לא מהדייט הראשון. "האמת שהרגשתי מקרה אבוד. הייתי יוצאת עם גברים, אבל שום דבר לא הצליח להדבק אליי. לאט-לאט נכנסתי לתהליך של השלמה עם המצב, ולשכנועים עצמיים שזה בטח צריך להיות ככה.

 

"עד שאחרי פרידה סתמית לכאורה, נפתחה בתוכי התקפת אסימונים שנפלו בקול תרועה: לא הגיוני שבאתי להעביר כאן את 70 השנים הבאות לגמרי עם עצמי. כל קשר אינטימי עם האחרים הרי מביא אותי בצ'יק לעמוד מול כל הדפקטים שלי, לכאוב בגללם, להתאכזב מעצמי, לדרוש מעצמי רגישות, ואז הכי קל להגיד, 'נו, הזוגיות הזו פשוט לא בשבילי'. והאמת, פחדתי מאוד מהצעד הזה, שעלול להביא, אוי לי, לשינוי אמיתי".

 

השינוי שחברתי מדברת עליו, הוא שינוי תפיסתי המצריך לצאת מהקופסה ולראות את כל התמונה במלואה. מה זה אומר? להכיר בקשר ההדוק שלי עם הסביבה. למרות שנראה לי מפתה לבודד את עצמי ולעלות על רפסודה קטנה עם לפטופ בלב ים סוער מלא כרישים, המציאות של היום מוכיחה יותר מתמיד שכולנו מחוברים.

 

מי רוצה חינוך סטייל "סקס והעיר"?

בשנת 1998 עלתה לאקרנים סדרה שכולנו אהבנו, הזדהינו, ואימצנו לעצמנו דפוסי התנהגות מתוכה. אני מדברת כמובן על "סקס והעיר הגדולה". כאשר נשאל במהדורת החדשות, "האם אתה מודע לעובדה שחינכת דור שלם?", השיב דארן סטאר תסריטאי הסדרה כי הוא לא חש כל אחריות. הוא מבחינתו, לא ביקש לחנך אף אחד. לבדר כן, אבל לחנך – בחיים לא.

 

עיצבה דור שלם של סינגלטונים. סקס והעיר הגדולה (צילום: AFP) (צילום: AFP)
עיצבה דור שלם של סינגלטונים. סקס והעיר הגדולה(צילום: AFP)

 

השורה התחתונה היא שהוא בהחלט חינך דור שלם, ונטע בנו ערכים לפיהם הכי מגניב זה להיות רווק שמחפש את עצמו ללא הרף, בעיקר כשיש לך הרבה כסף בבנק, ברמות שלא ריאליות לעיתונאית פרילנסרית שכותבת טור בעיתון, בעלת חיבה לאביזרי מעצבים, ודירות יוקרה באפר איסט סייד. אבל אנחנו מחוברים ולכן אנחנו צופים, וקונים כמעט את כל המסרים בעיניים עצומות. ואם הוליווד חושבת שלבד זה קול, אז מי אנחנו שנחשוב אחרת?

 

אז זהו, שהגיע הזמן שנחשוב אחרת. הדרך ליצור שינוי לדעתי היא להתחיל לפרסם דווקא את העובדה שאנחנו חיים בעולם אינטגראלי שכל חלקיו מחוברים. אם במקום לחפש איך להיות הכי חזקים, ערמומיים ודורסניים - נלמד איך לעבוד בשיתוף פעולה, אזי לא נגיע לגיל 30 מבוהלים, להפך. יהיו לנו את הכלים המתאימים ליצירת קשר ממשי, בין אם מדובר בזוגיות, קשר הורים וילדים, קשר עם המעסיק או "אפילו" עם השכן.

 

כי מדובר בתפיסה חדשה, שבה אני לומדת איך לצאת מעצמי ולקיים "קשרי חוץ", קשרים טובים עם כל מה שנמצא מחוץ לי. פשוט כי אין לנו ברירה. כמו שאמר ג'ים רוהן: "זכרו, החיים לא נעשים טובים יותר במקרה, הם נעשים טובים יותר על ידי שינוי". 

 

 

לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים

 

 

שלי פרץ, שחקנית, תסריטאית ואימא, פעילה בתנועת הערבות.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
לא סתם כינו את הכוכב שלנו לונלי פלנט. אנחנו מוקפים בבדידות
צילום: shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים