שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    4 האנסים גנבו חלק מהילדה שלי. האמא כותבת
    "בתי בת ה-11 לא יכלה להגיד את המילים, אז חברה שלה סיפרה לי '4 בנים לכדו אותה בחדר המדרגות ואנסו'. שמעתי את הפרטים בבית החולים, ולא יכולתי לבכות. הוצאנו אותה למוסד סגור - והאנסים אפילו לא במעצר". מיומנה של האם

    והיא רק בת 11. לפני כשלושה שבועות ילדה מבאר-שבע נאנסה על פי החשד על ידי ארבעה נערים, בחדר המדרגות של הבניין שבו היא מתגוררת. החשודים, בני 13 ו-14, טוענים כי מדובר ביחסים בהסכמה, בית המשפט שחרר אותם למעצר בית. והאמא? היא, שעמדה מול בתה הבוכה, מתארת בכאב את ההתמודדות. אלו דבריה.

     

    "ביום שני, 30 באפריל, בתי בת ה-11 התקשרה אליי לעבודה לשאול מתי אני מגיעה. היא עשתה את זה כל הזמן, אז לא ידעתי כמה שהיא הייתה צריכה שאגיע הביתה. הגעתי הביתה מאוחר, והיא נכנסה לדירה עם חברה שלה. לא אשכח איך היא נראתה, לבושה בפליז של אבא, עם מבט מבוהל. היא קראה לי לבוא לחדר שלה, כי היה לה משהו חשוב להגיד לי. בחדר היא התחילה לגמגם ש'זה לא אשמתי. את לא יכולה לכעוס עליי'. אחרי הפעם העשירית, איבדתי סבלנות ודרשתי שתגיד לי או שאלך. היא לא הייתה יכולה להביא את עצמה להגיד את המילים, אז חברה שלה סיפרה לי - 'ארבעה בנים לכדו אותה בחדר המדרגות ואנסו אותה'.

     

    "הסתכלתי על בתי, ראיתי את הדמעות בעיניה, וידעתי שזו אמת. בשנייה זאת, העולם הפך לשחור, ולא יכולתי לנשום. ניסיתי לחבק אותה במקום - אולי חיבוק של אימא יעלים את הצער והיא תרגיש יותר טוב כמו כשהייתה נופלת בגן (הלוואי), אך היא התרחקה ממני. הסתכלתי שוב עליה, וידעתי שאסור להיכנע לייאוש שהרגשתי בלב. המוח התחיל לפעול שוב וביצעתי מהלכים באוטומט.

     

    "לקחתי אותה למיון, ושם סוף סוף היא סיפרה לצוות את הפרטים של האונס. בבית החולים סורוקה, כמו בבתי חולים אחרים בארץ, יש צוות שמטפל במקרים של אלימות מינית, שמורכב מאחות, עובדת סוציאלית ורופאה. הזדעזעתי לשמוע שבתי הבכורה נאנסה על ידי שלושה בנים, ועוד אחד שרק הסתכל. עמדתי שם, שמעתי את הפרטים, אך לא יכולתי להקרין אליה רגש, כי כל פעם שנפלה דמעה, היא נראתה מבוהלת עוד יותר, אז ניסיתי להיות חזקה בשבילה.

     

    "שם הסבירו לי על חוקי מדינת ישראל לגבי חיסיון מידע לגבי קטינים. עד גיל 14, אסור לכל גורם מטפל לחשוף מידע לגבי זהות הקורבן. כל פרסום בתקשורת נעשה על ידי ועם הסכמת המשפחה של הקורבן.

     

    אפשרתי לעצמי לבכות רק ימים אחרי

    "אחרי ביצוע בדיקת האונס, הרופאה הסבירה שבגלל סימני תקיפה מינית, היא חייבת לדווח למשטרה. המשטרה פגשה אותנו כבר בבית החולים והתחילה לאסוף עדויות מאיתנו ומהצוות הרפואי. אחרי המיון, חזרנו הביתה והמשכנו את הטיפול גם מול המשטרה וגם התחלנו לעזור לבתנו להשתקם. אחרי כמה ימים חיוביים של התקדמות החקירה, היינו בטוחים שהאנסים ייענשו, ונוכל להתמקד ב-100 אחוז בתמיכה בילדתנו. באותו זמן החלטנו לא לערב את התקשורת, כי חשבנו שלא כדאי לבזבז את כוחותינו אם הנאשמים כבר ייענשו.

     

    "אפשרתי לעצמי לבכות רק כמה ימים אחרי. בתנו תמיד תהיה התינוקת המושלמת שהחזקתי בידיי לפני 11 שנה, אך האנסים גנבו חלק ממנה שאי אפשר לקבל חזרה - את היכולת שלה לסמוך על הטוב בבני אדם, את התמימות שלה ואת שמחת החיים שכל כך חסרה לנו.

     

    "כשבועיים לאחר האונס, ראינו שבתנו נכנסה לדיכאון עמוק והתרחקה יותר מאיתנו. אחרי שקראנו את היומן שלה וקראנו על המחשבות האובדניות שלה, ידענו שאנו לא יכולים לעזור לה לבד. פנינו לעזרתה של קופת החולים, והוחלט להוציא אותה למקום סגור ומוגן להמשך שיקום כדי לאפשר לה להתרחק מהבניין שבו היא נאנסה - הבניין שבו אנו גרים.

     

    "כמה שהחלטה זו הייתה קשה, אנו האמנו (ועדיין מאמינים) שעשינו את הדבר הכי טוב בשבילה. יום אחרי שבתנו אושפזה לטיפול, קיבלנו מידע שהבנים האנסים לא במעצר, אפילו לא במעצר בית - שהם חופשיים. ניסינו להשיג מידע מהמשטרה, אך לא היה מענה. הרגשתי שהמשטרה בגדה בי. הנה - האמנתי שלא אצטרך לדאוג לצדק ושהם יודעים להשיג אותו בשביל הקורבן, אך טעיתי.

     

    כמה שכואב, חייבים לדווח

    "חשוב לנו שנוכל להראות לבתנו שמערכת המשפט והצדק כן עובדת ושאנסים לא יכולים להתחמק מהעונש שמגיע להם. הרגשנו שבלי לחץ תקשורתי, לא תהיה שום התקדמות בחקירה וענישה. בינתיים המשטרה כן התחילה לקדם את הטיפול בחקירה, גם עקב הלחץ התקשורתי.

     

    "מה למדנו בינתיים מכל זה? שלא משנה כמה זה כואב וכמה שמפחדים, חייבים לדווח - לבית חולים, למשטרה, לתקשורת, ולכל מי שרק יקשיב. שאונס הוא לא פשע של תשוקה, אלא של כעס וצורך בשליטה של האנס. זה לא עניין של יופי או איך שמתלבשים, אלא רק בעיה אצל האנס. זו לא אשמתך. אין שום סיבה להתבייש, זה לא משהו שאת עשית, אלא בעיה של האנס.

     

    "למדנו שבגלל כמות המקרים מדי שנה בישראל, יש אנשי מקצוע וארגונים שמתמחים בנושא. ניתן לפנות אליהם ולקבל עזרה וסיוע בכל התחומים (ליווי ותמיכה, טיפולי, משפטי ועוד). הצוות הנפלא בבית חולים סורוקה עזר לנו להתחיל את הקשר עם גופים אלה. ולמדנו שכהורים, לא תמיד ניתן לפתור את כל הבעיות של ילדינו לבד. זה לא כישלון או בושה לבקש עזרה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Index Open
    "ניסיתי להיות חזקה בשבילה". אילוסטרציה
    צילום: Index Open
    מומלצים