שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אהבה קווקזית: אהבנו בסתר, בלי שמישהו ידע

    בזוגיות שלנו לא היה מקום לספונטאניות. גם לא היו יציאות ובטח שלא סקס. רק טלפונים ושיחות בסתר. כשכן היו דברים, היא תמיד הייתה צריכה לשקר לגביהם

    היא עוד לא הייתה בת 18 כשהכרתי אותה. אני לא יודע להסביר עדיין מה היה הדבר ההוא שמשך אותי אליה מלכתחילה. אולי העיניים, אולי החיוך, אולי הידיעה שאסור לה להסתובב עם גברים, ואולי הגיל, אבל לא ידעתי אז בת כמה היא. אם הייתי יודע, כנראה שלא הייתי שם, אבל לא ידעתי, וכשידעתי זה כבר היה מאוחר מדי בשבילי.

     

    עוד בנושא:

    אהבה, שלב ההתחלה. שלא ייגמר לעולם

    פגשתי גזען עירקי, לא חשוב מאיזו עדה

    אני תימני, לא זמר, אין לי כמעט סיכוי עם בחורות

     

    אני זוכר את הפעמים שהייתי לוקח אותה לים, שוכב איתה על החוף בלילה, רק אני, היא והטלפון שלה. לא הייתי אז מאוהב, אבל זה הרגיש נחמד לדעת שהיא שם, והיא תמיד הייתה שם.

     

     

    צעירה ומתרבות שזה אסור

    בכל יום, בכל לילה, בארץ או בחו"ל היא הייתה שם, ואני מבוגר ממנה בתשע שנים, מבקש שתפסיק, שתאהב קצת פחות, שתתקשר פחות ושלא תפתח ציפיות, כי אולי זה נחמד עכשיו, אבל זה לא הולך להתפתח מפה.

     

    במשך חצי שנה כמעט, זה היה ככה, עד שהיא הבינה שאני לא אהיה זה שיעשה אותה מאושרת. אז החיים המשיכו ואני איתם. אין לי מושג מה קרה באותו ערב, שנה אחרי, למה פתאום היא הפכה להיות הדבר היחיד שחשבתי עליו, למה פתאום רק רציתי להיות לידה, והכי גרוע - למה לא עצרתי את עצמי בזמן? 

     

    אתם מבינים, זה לא רק שהיא הייתה צעירה, היא גם הגיעה מתרבות שזה אסור, היא נולדה בקווקז. למי שלא יודע, הקווקזים מאד מסורתיים ומאמינים בנישואים רק בתוך הקהילה. אם מישהו היה מגלה פתאום שיש לה חבר, הצרות כנראה לא היא נגמרות, לא לי ולא לה. "זה מסוכן מאוד, אבל האהבה שווה את זה", לפחות כך חשבתי. טעיתי.

     

    אז היינו בזה שלא הפסקתי להילחם, והיא אחרי שכבר נפגעה ממני בעבר, וסגרה את עצמה סגירה הרמטית. לקח לי זמן, לילות בלי שינה, מחוות מטורפות, הרבה מילים ומעט דמעות, אבל בסוף הצלחתי. הפכנו לזוג סודי, חיים בעולם שלנו שלרוב היה בתוך הבית, כי הפחד שמישהו יגלה פשוט שיתק אותה.

     

    כשכן היינו יוצאים, הרבה פעמים היא הייתה הולכת לבדוק בלעדיי את המקום לפני, שחלילה לא יהיה מישהו שמכיר אותה שם. לא אשכח את היום בו החזרתי אותה הביתה, וכשאני אומר הביתה, זה כמובן שלושה רחובות מהבית. היא התכופפה לנשק אותי, וכשיצאה מהאוטו פתאום שמה לב שברכב שמאחורינו יושבת אמא שלה, שלמזלנו לא ראתה אותה.

     

    רציתי להיות הרומיאו שלה

    יש משהו נורא רומנטי, דרמטי ומתסכל באי היכולת ללוות את חברה שלך הביתה. למה רומנטי? כי תמיד דאגתי לעקוב אחריה תוך כדי דיבור בטלפון כדי לוודא שהיא מגיעה הביתה, אם זה היה בלילה. דרמטי, כי הצורך לעקוב אחרי חברה שלך מרחוק יוצרת סיטואציה מעניינת, כשאנשים ברחוב לא מבינים למה אתה נוסע על 3 קמ"ש ומסתכל לצדדים, ומתסכל - כי בחיים לא הייתה לנו נשיקת פרידה כמו שצריך.

     

    בחיים לא פגשתי את ההורים שלה, בחיים לא יכולתי לחבק אותה בדרך הביתה ולתת לה את ההרגשה של הביטחון, שאני כל כך אוהב לתת. אין דברים מושלמים בעולם, ובטוח שלא אני, אבל כל כך רציתי שזה יצליח, כל כך רציתי להיות רומיאו ולתת לה להיות ג'ולייט עם סוף שמח, אבל אין דברים מושלמים בעולם. לבסוף שרדנו במשך 8 חודשים, 8 חודשים של קצת טוב והמון רע.

     

    בזוגיות שלנו לא היה מקום לספונטאניות. גם לא היו יציאות ובטח שלא סקס. רק טלפונים ושיחות בסתר. כשכן היו דברים, היא תמיד הייתה צריכה לשקר לגביהם. אני חושב שבנקודה כלשהי כבר קיבלתי את כל השמות של החברות שלה, כשהיא הייתה צריכה להסביר להורים שלה איפה היא.

     

    עשר בלילה - שעת העוצר של הזוגיות

    עבור רוב האנשים, עשר בלילה היא עוד שעה בשעון. בשבילנו היא הייתה שעת העוצר. השעה שאם היא הייתה חורגת ממנה אפילו בדקה, היא הייתה מקבלת רצף של טלפונים. עם זאת, לא הכל היה רע, היו המון דברים טובים. כשאין סקס אתה לומד לפצות במילים, אתה מנסה ליצור אינטימיות ותקשורת ברמה אחרת. כשהיינו ביחד היינו צוחקים שעות, מדברים בלי הפסקה ופשוט חיים בעולם שלנו, בבית שלי.

     

    כשנכנסתי למערכת היחסים הזאת, חשבתי שיהיו לי שתי דרכים לצאת ממנה, נשוי או מת. לא פחדתי מהן ובטח שלא פחדתי בפעם הראשונה בחיי לחשוב על נישואים. חשבתי שהיא בחורה טובה ממשפחה טובה, שגם תהיה אמא טובה. אני לא קווקזי. טעיתי, נפלתי והתאכזבתי. קורה.

     

    במשך תקופה ארוכה התחננתי בפניה שתיתן לי הזדמנות לדבר עם אבא שלה, להסביר לו, להראות לו, להוכיח לו, לקנות את האמון שלו, אפילו למדתי את השפה שלו, אבל היא פחדה ואני מבין אותה. הבנתי אותה אז ואני מבין אותה היום.

     

    בשלב כלשהו כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר, ידעתי שזו רק שאלה של זמן עד שינסו לשדך לה מישהו, וכל כך הרבה פעמים נלחצתי כשהזמינו אותה לחתונות של הקהילה, כשההורים שלה היו תופסים אותה לשיחות "יחסייך לאן", בזמן שאני צועק בלב "אני פה!".

     

    לבסוף נפל לי האסימון ואמרתי לעצמי ולה שהגיע הזמן שהיא תתחיל לעשות משהו, אחרת הקשר הזה ייהרס. רציתי שהיא תעשה את זה כדי להבין אם הכוונות שלה אמיתיות, ולתת לה את ההזדמנות להיות עצמאית וחופשייה יותר. במשך תקופה ארוכה היא הייתה תופסת אומץ ונרתעת. ככה זה כשההורים שלה משתיקים אותך בשנייה.

     

    סוף ידוע מראש?

    בסוף נפרדנו, זה פשוט היה יותר מדי. ניסיתי להיות המבוגר האחראי אבל לא הצלחתי כל כך. הריבים הפכו להיות תדירים יותר ואני כבר לא יכולתי לחיות בסתר.

    "המכה" האחרונה קרתה בגלל פרחים. מאחר שלא יכולתי לשלוח לה פרחים הביתה, החלטתי לשלוח לה לעבודה.

     

    אמרתי לה שלא תעיז להביא אותם הביתה, שמצדי תיתן אותם להומלס, לאשה ברחוב או שאפילו תזרוק אותם, כי בסה"כ רציתי שהיא תחווה את הרגע של קבלת הפרחים, וזה מה שחשוב בעצם, אבל היא לא הקשיבה לי.

     

    כשאבא שלה ראה את הפרחים, הוא התחרפן. ההורים שלה אמרו לה שהיא לא הייתה צריכה להסכים לקבל אותם אפילו מהשליח! היא התחננה שיבינו, היא רצתה שהם יראו שזה עושה לה טוב, אבל באותו הרגע היא גם הבינה שהם בחיים לא יקבלו אותי. אז נפרדנו.

     

    אני לא אגיד שהיה לי קל כי זה לא היה. הגעתי למצב שחשבתי ללכת לדבר עם אבא שלה ולהסביר לו שאני אוהב את הבת שלו, אבל לא רציתי להרוס לה. לא רציתי שיהיה לה רע, אז במקום זה טסתי לחו"ל קצת. משהו בי לא היה שקט כשהייתי שם, הרגשתי שאני חייב לעשות מעשה ולקבל את הפסיקה האחרונה.

     

    כשהייתי שם יצרתי איתה קשר וניסיתי לגרום לה להאמין שוב, להאמין שאני אעבור את אבא שלה. בסוף היא השתכנעה, וכשהגעתי לארץ היא כבר הייתה מאוד מאושרת מהרעיון, וכבר התחילה לשלוח לי תמונות של טבעות בשבילה.

     

    התקשרתי לאבא שלה במטרה לקבוע איתו פגישה, ולהסביר לו שהבת שלו היא הדבר שהכי חשוב לי בעולם. כנראה שברגע שהוא שמע אותי הוא כבר הבין שלא באתי לשחק, ובאותו הערב הוא נכנס לחדרה ודיבר איתה במשך שעתיים, שבסופם הוא אמר לה שאם זה מה שהיא רוצה - אז אין לו בעיה, כל עוד תהיה חתונה.

     

    לכאורה, כל מה שחלמנו עליו התגשם, קיבלנו את האישור המיוחל, רק כשהיא שמעה שמותר, אז פתאום תפסה רגליים קרות. גם על זה לא האשמתי אותה. היא הרי ילדה, והיא צריכה לוודא שהיא עושה את הבחירה הכי נכונה, ובגיל שלה לדעת זה לפעמים בלתי אפשרי.

     

    הרגשתי שלם עם עצמי, שעשיתי את כל מה שהייתי יכול לעשות, ושחררתי אותה. כמובן שהשחרור שלי הביא אותה להתבלבל שוב, להילחץ מהמחשבה שהיא הולכת לאבד אותי. בסופו של דבר, האהבה נהרסה אבל נשארנו קרובים. תמיד הייתי עוגן בשבילה, תמיד נתתי לה את המקום להרגיש, לספר, לדבר, לשתף ולהרגיש בטוחה.

     

    דחפתי אותה קדימה יום-יום, 24 שעות ביממה. היא לא הייתה מסוגלת לעשות החלטה בלי לדבר איתי לפני. מאז עברו ארבעה חודשים ואני ניסיתי להמשיך קדימה כשאני בקשר איתה, אבל לא הצלחתי. למרות שחשבתי שהתגברתי, בסופו של דבר הבנתי, ששיקרתי לעצמי. כשבאמת שידכו לה מישהו, העולם חרב עליי. החלטתי להתנתק ולהעלם.

     

     

    הפסדנו כדי לנצח

    אני, שגידלתי אותך בזמן שהיה לך אבא, שתמכתי בך כל פעם שנשברת, שהאמנתי בך כל הזמן, רוצה להגיד לך מעל הבמה הזאת שפגעת בי, שהכאבת לי, שזלזלת בי, שלא הפסקת לשקר לי ושגרמת לי להרגיש רע, בזמן שאני רק ניסיתי לגרום לך להרגיש טוב.

     

    אני גם רוצה להגיד לך שאני לא כועס, אני מבין שכולנו שונים ואני מבין שזו הדרך שלך. אני מעריך את העובדה שניסית עם כל הסיכונים שהיו, ואני יודע שגם אני לא הייתי תמיד מושלם. שועל קרבות ותיק כמוני היה צריך לדעת אחרת. אני שמח רק על דבר אחד - שלא נלחמת כמו שאני נלחמתי, כי אם היינו מנצחים, החיים שלי היו נגמרים.

     

    רוצים להיות מעודכנים בכל מה שקורה בערוץ יחסים? בואו להיות חברים שלנו, גם בפייסבוק

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    "בזוגיות שלנו לא היה מקום לספונטאניות. רק שיחות בסתר"
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים