שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האופרה "כרמן" במצדה: אנרגיה לא שלמה
    האופרה המפורסמת "כרמן" הרשימה בסצנות המושקעות, בזמרים המצוינים ובתזמורת ההרמונית. אך נופי מצדה הטבעיים "דיכאו" את הבמה. התוצאה: מופע גדול אך נטול תשוקה

    בהפסקה, כתום שתי המערכות הראשונות, אירע לכרמן שלמרגלות המצדה נס: תש כוחה של סולנית הערב, זמרת המצו-סופרן הספרדייה ננסי פביולה הררה, והיא לא יכלה לשוב עוד לבמה. מחלה כלשהי הכריעה אותה. ומדוע קריסתה של כוכבת, בליל בכורה של אופרה, זה נס? כי אל הבמה עלתה מחליפה מקומית, זמרת ישראלית צעירה (27) נעמה גולדמן, ואז הוצתה ההפקה כולה באנרגיה יוקדת.

     

    המופע, שעד לאותו רגע - אולי בשל חולשתה-מחלתה של הסולנית - היה לאה, משמים ממש, נטען לפתע נמרצות. דניאל אורן המנצח, שבמחצית הראשונה התנהל באיטיות מופלגת, ניצת בערנות נלהבת, והחזיר את האופרה למקצבה הדינמי הראוי. זמר הטנור האיטלקי מרקו ברטי, בתפקיד דון ז׳וז'ה מאהבה של כרמן, שבמחצית הראשונה הפגין נוכחות אנמית ומשיכות קול מאנפפות, נטען איתנות מפתיעה וגבריות.

      

    הבמה האדירה טובלת בנוף הטבעי  (צילום: יוסי צבקר ) (צילום: יוסי צבקר )
    הבמה האדירה טובלת בנוף הטבעי (צילום: יוסי צבקר )

     

    אז מה קרה כאן? פביולה הררה, שכבר חמש-עשרה שנים שרה את תפקיד כרמן בכל רחבי העולם, הגיעה אמש לבמה שלשפת ים המלח, חולה. מדובר בזמרת מנוסה בעלת מצו-סופרן עשיר ודרמטי (אם כי לטעמי ״אופראי״ מדי לתפקיד כרמן הפרועה וחסרת המעצורים), ונראה שההפקה כולה הושפעה מחולשתה הרופפת של הכוכבת. דניאל אורן ניצח לאט מדי, הטנור המפוחד חשש מעצמו או מבת זוגו החולנית. אפילו המקהלה היתה מעט מהוססת. אלא שמרגע שנעמה גולדמן עלתה לבמה, נחושה ועזת קול, צלולה ודרמטית, ונראית כפי שכרמן צריכה להראות (צעירה ונאה וחושנית) - שבה להפקה כולה האנרגיה והעניין שחסרו לה עד עתה.

     

    מה שקרה לאופרה הישראלית בהפקה הזאת, מדהים ממש, כי זה קרה פעמיים, ערב אחר ערב, וזו תופעה נדירה ביותר. ועבור נעמה גולדמן מדובר בנס שדורות של זמרות אופרה צעירות מפנטזות שיקרה להן: שלשום, בארבע אחר הצהריים, הודיעו לה כי בתוך חמש שעות היא עולה על הבמה לשיר את כרמן, במקום סולנית הקאסט השני (אנה מלבאסי האיטלקיה, שנפצעה בחזרה קודם לכן). והנה, אמש זה קרה שוב, ובאופן דרמטי עוד יותר: הפעם היא נדרשה להחליף את סולנית הקאסט הראשון באמצע המופע עצמו. תופעה נדירה ביותר. הצלחתה של גולדמן הצעירה שלשום, ושוב אמש, היא הישג מדהים. בוודאי בהתחשב בכך שמדובר בזמרת צעירה מאוד, שמאחוריה רק שנתיים של לימודים בחממת הזמרים הצעירים של האופרה, וכמה תפקידי משנה.

     

    "כרמן". אחת מהאופרות ה"שלאגריות" ביותר (צילום: יוסי צבקר ) (צילום: יוסי צבקר )
    "כרמן". אחת מהאופרות ה"שלאגריות" ביותר

     

    כרמן לא אוהבת את מצדה 

    הסיפור המלבב של חילופי הסולניות באמצע המופע אמש, ככל שעורר עניין והתלהבות, לא האפיל על בעיה מהותית של ההפקה הזו. ״כרמן״ ואתר המצדה פשוט לא הולכים יחד. "כרמן" היא אחת השלאגרים הגדולים ביותר בתולדות האופרה. אך אין זו אופרה אפית גדולה, אלא אופרה מסוגת האופרה קומיק - קטנת ממדים יחסית, שעניינה ברגשות אנושיים ובין-אישיים. אמנם יש בה כמה מעמדים רבי-משתתפים, אבל בעיקרה זו אופרה אינטימית: כרמן מול קצין משמרת, כרמן עם דון ז׳וזה המאוהב, הטוריאדור המשתוקק, סצנת הרצח בסיום. אלה אירועים אינטימיים – סוערים ככל שיהיו. מה להם ולבמת הענק בזירה הפתוחה שהר המצדה מתנשא מעליה?

     

    הזירה הזאת אכן התאימה התאם היטב לנבוקו ול אאידה של ורדי. שתי האופרות האלה הן אופרות-ענק עם תהלוכות עצומות, מגדלים, צריחים, אבוקת אור ואש. באופרות האלה יש לאמפיתיאטרון המדברי ולהר השולחני המתנשא מול עינינו, תפקידים חזותיים מובהקים בבניית ה"ספקטאקל". המצדה הוארה בהפקות הללו והודלקה לפרקים. אך אמש נמנם לו ההר החשוך משך כל ההפקה כולה. ובכלל, התאורה בהפקה הזאת היתה נעדרת כל נוכחות. קשה לי להאמין שבמבי בואנו, מעצב התאורה הוותיק, כשל עד כדי כך. אני מניח שנכפה עליו קונספט בידי במאי שלא מצא עניין בהר הדרמטי שבעורף הבמה.

     

    ואולי בצדק, בהקשר של האופרה המסוימת הזו. ג'נקרלו דל מונקו-צוקרמן הוא במאי אופרות ותיק, אך הפעם, לא הוא ולא מעצב התפאורה, השכילו לעשות שימוש בזירה הייחודית שהופקדה בידיהם. אז כן, הוא כמובן העלה כמה סוסים וחמורים לבמה (דומה שכבר אי אפשר לעשות כאן אופרה בלעדיהם). אפילו רכבת עץ הופיעה לפתע במערכה השלישית.

     

    הסצנות ההמוניות היו הטובות במופע (צילום: יוסי צבקר ) (צילום: יוסי צבקר )
    הסצנות ההמוניות היו הטובות במופע

     

    הרגעים היחיד ששבענו נחת מהזירה הגדולה היתה במעמדים ההמוניים כמו קרב נערות הטבק במערכה הראשונה, או תהלוכות זירת השוורים בסיווליה במערכה הרביעית. יש הנאה גדולה בבמה גדושת מאות זמרים, רקדני פלמנקו וניצבים - כולם מעוצבים ומלובשים היטב בצבעוניות שובת עין (עיצוב התלבושות ראוי לשבח), אבל זה הכל. פרט למעמדים רבי-המשתתפים לא נעשה שום שימוש יצירתי במרחב המדברי הגדול. ויתכן שבצדק - המרחב הזה לא רלוונטי לאופרה הזו, אפילו מנחית ומדכא אותה. שכן בימת המדבר רחבת הידיים, מזעירה את המעמדים האינטימיים והתוצאה: מופע גדול אך נטול תשוקה.  

     

    כרמן הסוערת. אישה עצמאית בעולם קשוח (צילום: יוסי צבקר ) (צילום: יוסי צבקר )
    כרמן הסוערת. אישה עצמאית בעולם קשוח

     

    כרמן - אישה סוערת, אופרה מזהרת

     

    ז'ורז' ביזה, יוצרה של "כרמן", מת בגיל 37, שלושה חודשים אחרי הופעת הבכורה של האופרה. יש אומרים משברון לב בשל גלי הבוז ש"כרמן" זכתה לה מהמבקרים והקהל בני דורו. השנה היתה 1875, כנראה מוקדם מדי מכדי שקהל האופרה של פריז יוכל לסבול אישה עצמאית וגאה, המתנהלת בעולם על-פי תשוקותיה ובעקבות שיגיונותיה.

     

    אין ספק שביזה הקדים את תקופתו ו"כרמן" היא יצירה מקורית מאין-כמותה - עם מלודיות מבוססות פלמנקו ומוזיקה צוענית במקצב סוער. אך דומני כי עיקר איבתם של בני דורו ל"כרמן" לא היתה בשל שבירת המוסכמות המוזיקליות ,אלא בשל שבירת המוסכמות הערכיות. כרמן אינה סוג האישה שהם מוכנים היו לסבול על בימתם החסודה: צוענייה פרועה שחיה את חיי הרגע, נעה מגבר אחד למשנהו, עבריינית גאה, מושא תאוותם של גברים וקנאתן של הנשים. ממש לא האישה שקהל באי-האופרות של שלהי המאה ה-19 היה מוכן לסבול.

     

    אך לא עברו שנים רבות, והאופרה הזו הייתה לאחת מן הנערצות והמושמעות ביותר. כמעט כל האריות והדואטים באופרה הזו הם להיטי-על. וגם מי שאינו חובב אופרות יזהה מיד את המלודיות של שלאגרים מוכרים כמו ההַאבָּאנֵרָה במערכה הראשונה ("האהבה היא ציפור מורדת... האהבה היא בת צוענים... מעולם לא הכירה בחוקים..."), או "שיר הטוריאדור" במערכה השנייה.

     

    זמרים מצוינים ותזמורת מלאת תנופה (צילום: אליעד לוי) (צילום: אליעד לוי)
    זמרים מצוינים ותזמורת מלאת תנופה

     

    על ננסי פביולה הררה שקרסה דיברנו די, וגם הפלגנו די בשבחיה של מחליפתה נעמה גולדמן (וחבל רק ששמענו אותה בשתי המערכות האחרונות לבדן, שבהן אין לה כמעט אריות). ראויה לשבח מריה אגרסטה - הסופרן האיטלקיה בתפקיד מיכאלה. מיכאלה היא אהובתו הזנוחה של דון ז׳וזה והאישיות ההופכית לכרמן. אגרסטה שרה אותה נפלא - בקול בהיר, צלול ונוגע ללב. גם דריו סולארי, הבריטון יליד אורוגוואי בתפקיד המטאדור אסקמיו, היה מצוין. עז קול, חד, גברי מאוד וסמכותי.

     

    מקהלת האופרה, בעיקר במחצית השנייה היתה מרשימה: קול אחיד, ערני ומלא חיים. וכך אף התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, שמרגע שדניאל אורן, אחרי ההפסקה, התנער - הוצתה אף היא באנרגיה ובתנופה ובצליל אחיד ומשכנע.

     

    הפקה מרשימה, ארגון מופתי (צילום: אליעד לוי) (צילום: אליעד לוי)
    הפקה מרשימה, ארגון מופתי

     

    ומילה אחרונה על הסאונד. הגברה קולית באתר פתוח שכזה, שאפילו קונכית קול אין בו, היא בלתי נמנעת.

    אלמלא ההגברה לא היינו שומעים מאומה. אז נכון שמבחינה טכנית הסאונד בוצע באופן מקצועי ויעיל מאוד (בניצוחו של מעצב הסאונד הבריטי בריאן גרנט), אך למרבה הפרדוקס, דווקא בשל איכותה הטכנית הגבוהה, היא הייתה בעייתית, לטעמי. טכנאי הקול הצליחו לאזן באופן מלא כמעט את קולות הזמרים ולהעמיד את כולם על אותה ישורת במונחים של ווליום ורגישות לטונים הנמוכים והגבוהים, אבל דווקא מהוקצעות הטכנית הזו גזלה מהמופע אמש ממד של אותנטיות קולית. לרגעים זה נשמע היה כמו הקלטה אולפנית ולא כמו מופע חי, טבעי, על במה פתוחה על שפת המדבר. במופע חי יש עליות ומורדות, ולעיתים הרוח מסיטה את הקול, אבל לעולם יש בו תחושה ודינמיות של משהו חי ומוחשי. ואת התחושה הזו הסאונד הטכני והמיומן העלים.

     

    קיצורו של דבר: זהו אירוע אופראי שעל-אף הקושי הקונספטואלי היסודי שבמיקומו, הוא היה מרתק, מורכב, עשיר, ובסך הכל מאוד מהנה. ובנוגע לארגון: כמו בשנים הקודמות, הארגון היה מופתי. במציאות הישראלית אין זה דבר מובן מאליו. הסדר, הניקיון, ההכוונה, מערך ההיסעים - כל אלה היו למופת. ויבואו על כך לברכה יוצרי האירוע: האופרה הישראלית וצוות הפקתה - בשיתוף דב ליטבינוף, ראש המועצה האזורית תמר וכל אנשיו המיומנים והמסורים, וחברת ארקיע.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים