טיול בנות: מסע של מלכות ונסיכות

"אמא, הו אמא, איך בדמי, בעמקי נשמתי, דעתך נחושה" - כמה שירים נכתבו על דמותה של האם, כמה דמעות זלגו במורד לחיים למשמע השירים, וכמה רגשות גועשים בקשר הכל-כך משמעותי הזה שבין אם לבתה. אינספור שירים, אינספור מילים ואינספור משמעויות יש לאימא עבורנו, ועדיין אולי לעולם לא נוכל לתאר עד כמה עמוקות התחושות שיש לנו כלפיה, בין אם לטוב ובין אם לרע.

• זה הזמן להתחבר לעצמך, הירשמי למלכת המדבר. ההרשמה בעיצומה>>
  

בין שמיים לארץ בפירנאים(צילום: איה בן עזרי)

לצאת למסע משותף

המחשבה על מסע פיזי של כמה ימים רק עם אימא יכול להיות מפחיד, אנחנו אמנם מכירים אותה כל חיינו, אבל להיות איתה לבד, כשאת בגיל ההתבגרות, ולהפך שאת, האם, תבלי עם בתך כמה ימים לבד, רחוק מהבית המוכר, מהשגרה שמסוגלת להכיל את שתיכן ועוד אנשים. איך אפשר?

מסע "מלכות ונסיכות" הוא הזדמנות להוכיח שאתן יכולות להתחבר מעבר לאירועי היומיום,

לעבור את המכשול של להיות רק שתיכן במקום לא מוכר, כשסביבכן עוד אמהות ובנות, עוד רגשות סוערים של זוגיות מינקות. אולי תלמדנה דברים חדשים על עצמכם, אולי תראנה שהשד לא כזה נורא ואולי תבינו שהקשר ביניכם הוא יחיד במינו ורק אתן מבינות זו את זו. למרות הקשיים, למרות המריבות, למרות ההתרחקות, למרות הכל - אתן קשורות זו בזו וזו ההזדמנות שלכם להוכיח רק לעצמכם כמה אתן מחוברות. 

מקרה אישי

האימא שהתקשרה לקבוע איתי פגישה נשמעה נסערת מאוד: כן, מדובר בילדה מתבגרת, בת 15. לאחרונה יש לה חבר, מבוגר ממנה בשלוש שנים. כמעט, שלא לומד, לא עובד, לא עושה שום דבר עם עצמו, מסתובב עם חבר'ה לא טובים, מעשן, שותה ומי יודע מה עוד הוא עושה. היא חייבת לבוא להתייעץ איתי איך היא מסבירה לה שהקשר הזה לא בריא ולא טוב בשבילה. כן, בטח שהיא ניסתה, ולא פעם אחת, אבל כל ניסיון לפתח איזושהי שיחה בעניין, הסתיים בפיצוץ גדול ובטונים צורמים.

"זהו", סיכמה האימא, "אין עם מי לדבר. הילדה 'התחלפה לי' וזה מה שהכי הורג אותי! את לא יודעת איזו ילדה טובה היא היתה! איזה יחסים מצוינים היו לנו! מה לא היינו עושות יחד. איפה זה? לאן כל זה נעלם? חשבתי שאולי את תצליחי לעזור לי לשכנע אותה. שתבין שאני רוצה בטובתה, כמו תמיד. שתחזירי לי את הילדה המקסימה שלי."

להתחבר לתחביבים ואחת לשנייה(צילום: shutterstock)

לפגישה הגיעה סיגל, אישה בשלהי גיל ארבעים, מטופחת ומוצפת. במהלך השעה הקרובה היא גוללה באוזני סיפור כאוב על שנים רבות של טיפולי פוריות מַלאים ומאכזבים, על זוגיות רבת שנים שידעה עליות ומורדות סביב ניסיונות אינטנסיביים להרות, עד שכמעט התפרקה, ועל ההיריון המיוחל שהגיע יום אחד בהפתעה גמורה, כשכבר חשבו לוותר על הכל.

התינוקת שהגיחה לאוויר העולם הצדיקה את כל הצפיות והסבל. זאטוטה מקסימה, יפייפיה, ילדה טובה ונוחה, ישנה טוב, אוכלת כמו שצריך, נעימה, חייכנית- מי יכול לבקש יותר? שי-לי, הם קראו לה. שם שביטא בדיוק את תחושתם- הילדה הזאת היא המתנה שלנו. ואכן שי-לי לא הכזיבה. מהר מאוד הפכה להיות מרכז הבית, גאוות המשפחה. בגן היתה חביבת הגננות, בבית הספר אהובת המורים. ילדה המצליחה בכל: תלמידה טובה, מנגנת בפסנתר מגיל חמש, כוכבת בחוג הדרמה של בית הספר, מסייעת לתלמידים מתקשים ואפילו נחמדה לאחותה הצעירה ממנה בשש שנים ('הריון יקר' פרי טיפולי הפריה נוספים). לסיגל היה תמיד קשר מיוחד עם שי- לי: שעות של בילויים משותפים, שיחות, קניות בקניון, יום כייף בבריכה, ואפילו פעם אחת נסעו רק שתיהן לחו"ל לסוף שבוע בלתי נשכח.

אך הנה, פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, לפני כשנה משהו השתבש.

שי- לי כאילו 'הפכה את עורה'. מילדה נחמדה, חייכנית ורגועה הפכה ל'פקעת עצבים'. מצבי רוח קיצוניים, עליות ומורדות בלתי צפוים, התפרצויות זעם, שעות של התנתקות והסתגרות בחדר, שיחות עם חברות בפייסבוק. סיגל משתנקת וממשיכה: "הבנתי. הילדה מתבגרת, היא צריכה מרחק. אבל למה כך? למה כל כך בקיצוניות? למה היא כל כך כועסת עלי? מה עשיתי לה? ועכשיו גם החבר הזה. הדבר האחרון שחשבתי שיקרה".

אני מסתכלת על סיגל וליבי יוצא אליה. כמה קשה לפעמים להיות הורה! איך אנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יודעים, משקיעים את כל כולנו, ימינו ולילותינו, את נשמתנו- ופתאום כזאת נפילה.

להיפרד כדי להתחבר מחדש

במפגשים הבאים דיברנו על גיל ההתבגרות. מה משמעותו ותפקידו, למה הוא כל כך חשוב. ליוויתי את סיגל במסע ב'מנהרת הזמן' לתקופה בה היא עברה את גיל ההתבגרות שלה, שהיה 'נורמלי', כדבריה. "כן, מרדתי, 'עבדתי' על ההורים שלי פה ושם, הברזתי מבית ספר, לבשתי ג'ינס קרוע, אבל ממש לא ככה!" ובעיקר דיברנו על התחושות הקשות שלה, אימא לילדה שעד לא מזמן היתה כל כך קשורה אליה, עד כי הרגישה שהן ממש בלתי נפרדות.

"ומה שי-לי מרגישה, לדעתך?" אני שואלת אותה. "האם גם היא הרגישה את הקרבה העצומה הזאת ביניכן?" "בטח!", עונה לי סיגל, ועיניה דומעות. "אני חושבת, אני מקווה". "אז כן יקירתי", אני אומרת לה בחיבה רבה. "אין לי ספק שכך היא הרגישה. אפילו יותר ממך! בשבילה את היית הסלע האיתן, העוגן של חייה. היא היתה 'מחוברת' אלייך לא רק פיזית. גם רגשית. את היית הביטחון, הכוח, האורים והתומים, המגדלור לאורו היא ניתבה את חייה. האדם הכי משמעותי בחיים שלה".

איך התקלקל חיבור כל כך מושלם?(צילום: shutterstock)

אני לוקחת נשימה ומוסיפה: "ועכשיו, כשהיא ניצבת בפני המשימה ההתפתחותית הכל כך חשובה הזאת, גיל ההתבגרות, בה היא 'מחויבת' ליצור נפרדות, 'להוציא אותך מתוכה' ולהתחיל לנהל את עצמה באופן עצמאי, איך, לדעתך, זה מרגיש לה?" "וואוו, קשה", אומרת סיגל.

אכן. קשה. קשה מאוד-מאוד אפילו. דווקא בגלל הקשר הכל כך מיוחד וקרוב הזה, דווקא מהמקום שאת נטועה עמוק בליבה. את, הדעות שלך, האמירות שלך, הנוכחות שלך. מהרגע שבו היא נולדה היה לה תפקיד והיא מילאה אותו בהצטיינות ראויה לציון. היום זה כבר לא מתאים. היא כבר לא יכולה רק למלא אחר הצפיות שלך. היא צריכה להתחיל להבין מה היא רוצה. להתחיל לבנות את אישיותה בתוכה. עד היום היא היתה המתנה שלך. עכשיו היא רוצה לדעת שהיא גם המתנה של עצמה! וזה קשה. ובמיוחד לבנות שכל כך קשורות לאימהות שלהן. היא צריכה לפתח מודל נשי, עצמאי, ו'מרד סולידי' לא בהכרח יעשה עבורה את העבודה. מפה מגיע הכעס שאת חווה. כעס מייצר מרחק, אותו היא לא מסוגלת לייצר בכוחות עצמה.

ומאותו מקום גם הבחירה באותו חבר. בחירה במישהו המייצג את כל מה שאסור. מה שלא מקובל עלייך ובבית שלכם. זה מרד! עד פה את - מכאן אני!

עכשיו, בואי נלמד איך ניתן להיפגש באמצע. לאפשר לשי- לי מרחב גדול דיו בו היא תוכל לבדוק מי היא. להקשיב, להבין ולהכיל את הצד שלה, את הבחירות וההתנסויות שלה, להתייחס אליה כאל אדם אוטונומי, המכין עצמו ליציאה לעולם הגדול ולתת לה את ברכת הדרך.

לגלות את הקשר מחדש ויחד(צילום: shutterstock)

• אלי זהר ניב היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ .