"Eurofalsh": חיים למען הדוז פואה
סרטם המרגש של דניאלה איזנמן ורועי עברון על חבורת "Eurofalsh" שסוגדת לשירי האירוויזיון - מציג חבורת אנשים עצובים שהתחרות האירופית היא שמחת חייהם. לירון סיני ממליצה לכם לצפות ולפזז יחד איתם
הוא מסביר שמבחינתו האירוויזיון הוא כמו החבר הכי טוב שלו, שתמיד נמצא שם עם שירים שקופצים לתודעה. שאם האירוויזיון יגמר, הוא יאבד חבר.
בעזרת מצלמה רועדת ויוצרים שאינם מורגשים על המסך (למעט שאלות בודדות שמופנות אל המצולמים), הסרט "Eurofalsh" (שישודר הערב בערוץ yes דוקו, 22:00) עוקב אחר חבורה שמבלה את רוב זמנה הפנוי בתכנון מופעי מחווה לשירים מהתחרות האהובה עליהם. עם קטעי ריקוד ובגדים שאת חלקם הם תופרים בעצמם, גיטרות פלסטיק ושאר אקססוריז - הם מופיעים מול הקהל הגאה, במועדון "אוויטה" בתל אביב בכל יום ראשון, מזה עשר שנים. הם לא מקבלים על כך תשלום. הם עושים זאת כי זה בדמם.
במקום ליפול לשאלה השחוקה המתבקשת "מה יש להומואים עם האירוויזיון?" סרטם של דניאלה איזנמן ורועי צולל לתוך מערכות היחסים של החברים שמרכיבים את חבורת ה"Eurofalsh": שניים עשר אנשים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, רובם גברים הומואים, שניים מהם אחים, ושתי נשים סטרייטיות.
בן מחפש כיוון בחיים ומדבר בכנות על תחושת הבילבול שלו, על התהייה מה לעשות עם עצמו כדי "לא להתבזבז", בזמן שהוא חולם לנסוע עם החבורה לאירווזיון המתקרב ולהופיע במסיבות הרשמיות. גם ערן, המנהיג הלא רשמי של הקבוצה ומהוותיקים ביותר בה, משדר תחושת בדידות גדולה וההופעות והמפגשים לטובת החזרות מהווים אי של סדר מבורך בתוך הכאוס של חייו. האופן בו ערן ושאר החבורה מיוצגים בסרט חושפת לא מעט בדידות ועצב בתוך קהילה שמחה ותוססת. ויותר מכך - היא גם מראה את האומץ שלהם להודות בכך.
מתוך היחסים בין החברים בקבוצה, שהתחילה לפעול כתחביב של אנשים עם הערצה משותפת, עולות בסרט שאלות של התבגרות, חברות, סדרי עדיפויות וגם - קנאה של הצעירים בוותיקים יותר, אלה שתמיד מקבלים את תפקיד הסולו ונמצאים בפרונט של המופע השבועי. החלום, שכמעט לא מעזים לומר במפורש - להפוך לחבורה מקצועית שמתפרנסת מהמופע - הוא חלום רחוק. רובם מבינים שאין לו הרבה סיכוי. אבל הם ממשיכים לחלום וזה כל היופי.
גם הקלישאה המתבקשת שעוסקת במקומן של שתי הנשים בתוך חבורת ההומואים - מטופלת בעדינות. המונח "פאג-האג", חברות ש"מחזיקות" חבר הומו במקום בן זוג אמיתי, יוצא מפיה של עירית בחיוך, קצת לפני שהיא מודה שערן באמת ממלא בימים אלו את המקום של הזוגיות החסרה. מולה ניצבת כמו מראה מבוגרת - מיקי, מורה ורכזת שכבת תיכון בישראל, שמפנה זמן בשעות שאחרי העבודה האמיתית לחזרות.
האירוויזיון כביטחון עצמי
מיקי נשואה וכבר חושבת על ילד, אבל תוהה מתי יישאר לה מקום לעצמה כדי להמשיך במופעי יום ראשון המסורתיים. היא אומרת בגילוי לב שהחברים ההומואים היו האנשים הראשונים שגרמו לה להרגיש נשית למרות עודף המשקל, ולקבל את עצמה כ"דיווה", כמישהי שמסתכלים עליה בהתפעלות, ולא כעל אחת שצריכה דיאטה.
נכון, הסרט לא חף מסטריאוטיפים. אבל קשה עד בלתי אפשרי לברוח מהם כשעוסקים בנושא הזה. לזכותו יאמר שלרוב הוא מצליח להתכתב עם הדעות הקדומות ולבחון את היחס של המצולמים אליהן, במקום לשקוע בתוכן.
בשעה שחולפת מהר, "Eurofalsh" מאפשר הצצה קטנה לעולם שלא כולם מכירים. הוא עוסק בתהליך מטלטל שעובר כמעט על כל אדם מתבגר שמבצע את
המעבר מגיל 20 לגיל 30. שמנסה להבין את התפיסה של נשיות וגבריות, ולאזן בין הצורך להיות עם "עבודה אמיתית" ומטרה, לבין הצורך העז להיאחז במשהו אחד מהנה וחסר אחריות.
לא צריך להיות חובב תחרויות זמר בינלאומיות כדי להתעניין בתיעוד המרתק שהסרט מספק. וזאת משום שהסרט לא מתמקד כלל באירוויזיון. הוא עוסק באנשים שסוגדים לו, בחלומות שלהם, באכזבות, בצער ובתקווה, שאולי יום אחד, גם הם יזכו לתהילה משלהם.
