"סיפור מנצח": למחוא כפיים על רקע הכתוביות
הרבה זמן חלף מאז שכיכבה מוזיקה קלאסית בפריים טיים הישראלי, והיה שווה לחכות: ב"סיפור מנצח" של הערוץ הראשון, גיל שוחט מצליח לעסוק בנושא באופן סוחף ומרתק, עם תמהיל בלתי אפשרי של מרואיינים וצילום תזמורתי פורץ דרך
בשתי מלים: ממתק משובח. נדמה לי שחלפו שני עשורים בערך מאז נשמעה מוזיקה קלאסית בפריים טיים, ולא כעיטור מלנכולי או דרמטי לאייטם חדשותי, אלא כמוזיקה שיש לה זכות קיום בפני עצמה וכשלעצמה. בשני העשורים הללו, קרו כמה דברים מעניינים במקביל: חוויית המוסיקה הפופולרית הפכה לויזואלית לגמרי, עד כדי כך שגדל כאן דור שאומר "לראות שירים" ולא מסוגל להקשיב בלי תיווך חזותי. ומנגד, למרות הדרתה של המוזיקה הקלאסית מן הטלוויזיה, תזמורות ותיקות בישראל שומרות על מעמדן, האופרה משגשגת ועשרות אלפים נוהרים כל שנה לקונצרטים מוסברים ומומחשים. לעומת זאת, על המסך שלהם - בערוצים נידחים - הם נידונים לצפייה משעממת במופעים מצולמים באופן ארכאי ואנכרוניסטי לעילא.
לרוב יש בקונצרטים הללו מנצח אנרגטי, שעליו מכוונת מצלמה שאמורה לקלוט את עוצמות ההתרגשות שלו, וכשאין כאלה - עוברים בעריכה למצלמות המטפלות בתזמורת. במקרה הטוב, הטיפול הוא מוזר וכולל קלוז-אפים ארוכים מדי ותמוהים על נגנים שהם לא בהכרח הסולנים, או לא בהכרח עוברים מסך, או מתהדרים במבע מיוסר שמעיד בעליל כי הללו סובלים מייסורים גדולים באזור האצטומכא ורק רוצים לגמור וללכת הביתה.
אני מניחה ששלושת יוצריה של "סיפור מנצח" - גיל לסניק, יואב גינאי ורינה חכמון - היו מודעים לכל הבעייתיות הזאת כשמוחותיהם סערו ורקחו את הסדרה בכיכובו של גיל שוחט, מנצח עדכני עם חוש מצוין לדרמה. העובדה שהצליחו לשכנע את ערוץ 1 להשקיע במיזם שלהם היא בעיני לא פחות מנס: עוד כמה סדרות באיכות כזאת, ואתחיל לשלם את האגרה בחפץ לב ובלי לקלל.
הקונספט מוכר ודאי לאוהבי תוכניות מדע פופולרי, היסטוריה או כל תחום דעת עיוני שזכה לטיפול אוהב של ה-BBC: סדרה ארוכה של המחשות דרמטיות, משחקיות ומשעשעות, ערוכות בצורה קצבית סביב נושא שבדרך כלל קשה לתווך אותו להמונים. מסתרי המוח של ג'ונתן מילר וההיסטוריה הבריטית עם סיימון שאמא הן הקלאסיקה ממנה שואב "סיפור מנצח", ובאמת אין מודלים טובים מאלה ליצירת הממתק, שפרק ראשון שלו שודר אמש (ה') בערוץ 1.
"הפלנטות" של הולסט, סוויטה תזמורתית ששורשיה במוזיקה של וגנר וגריג וענפיה משתרגים אל עבר יצרני פסקולים הוליוודיים של כל הזמנים, היא ודאי פיסת המוזיקה הנכונה לפתוח בה מסע מענג: היא תימטית לעילא, סימבולית עד בלי די, מעניקה רגעים של הוד והדר תזמורתי למאזינים-טירונים בלי להעיק ומכילה מוטיבים ומקצבים שאפשר להתחבר אליהם בקלות יתרה. מכאן הפופולריות שלה, מכאן גם המיאוס שירחשו כלפיה מאזינים מיטיבי לכת. אבל לא להם נועד "סיפור מנצח".
המחשה בכל מחיר
שוחט מתחקה אחר שורשיה של היצירה: הוא מראיין את ראש האגודה הישראלית לאסטרונומיה, יגאל פתאל, ואת האסטרולוג ירון לבנה (כי הולסט היה אסטרולוג חובב), כדי להבין מנין המשיכה המוזיקלית לכוכבים. על רקע אילוסטרציות מרהיבות של מפץ גדול ממוחשב, שוחט מסבר את האוזן אודות "הטירוף המוחלט" שבו הולסט מתאר את המפץ הזה - אם כי "הפלנטות" הקדימו את תיאוריית המפץ בכמה עשורים. הוא עובר בחינניות בין הביסביליאנדו (לחשושים) של הנבלנית בתזמורת שלו לבין שיחה עם עתידן, בניית מפה אסטרולוגית להולסט ומשפטים כמו "יופיטר ומרקורי נמצאים אצלו במזל מאזניים - אורנוס באריה ושבתאי בדלי!", שירון לבנה משמיע בשכנוע גדול - ולא מתבלבל לרגע.
המשימה המרכזית היא להמחיש, להמחיש בכל מחיר: איך מכוונים טימפני להשמיע צליל ומדוע הולסט התעקש להתגייס לשירות הוד מלכותו במלחמת העולם הראשונה. והנה כבר שוחט עצמו, ששירת כמוזיקאי בצה"ל, עוטה מדים ומתגייס לתרגיל של גולני כדי להמחיש את נושא כוכב הלכת מארס, הידוע מבין שבע הפלנטות של הולסט.
שוחט ממשיך להפתיע: הוא מראיין את האלוף במילואים דורון אלמוג ומצליח להוציא ממנו משפטים מדהימים על מות אחיו במלחמת יום הכיפורים, ועל כך שבתוך אבלו היה פוסע על חוף הים וצועק לו, וחש כי "היקום כמו גוש גדול ומטומטם... ואתה כלום, אתה פסיק". את אלה שוחט שוזר בעדינות אל תוך מוזיקה שמזכירה זעקות של פצועים בשדה קרב - והוא יוצא מזה בשלום, בלי שמאלץ מיותר. אחר כך תמצאו אותו רוקד עם ברסלבים ומנסה לפענח מהי שמחה ומהו אושר, איתם ועם פסיכולוגית קלינית: כל זה נשמע כמו תמהיל בלתי אפשרי, אבל בניצוחו של שוחט - הפלא ופלא, זה עובד, ועוד איך עובד.
העונג הנוסף המזומן לצופים הוא טיפולן של המצלמות במוזיקה אותה מבצעת התזמורת הסימפונית של רשות השידור. המון מצלמו היו שם, והן פוזרו בחוכמה בין אגפי התזמורת ומאמציהן נערכו לכלל קליפים קצביים מאוד, דינמיים ביותר - לפעמים אפילו דינמיים מדי - שנשארים נאמנים למוזיקה ואפילו לרגע לא מעוררים מבוכה או שיממון.
שיטת הצילום הזאת, אומרים בערוץ 1, חדשנית ואפילו זכתה בציון לשבח בפסטיבל טלוויזיה נחשב. אבל לעיניהם של צופים שמאסו בקונצרטים ממצולמים מן הדור הישן היא נראית כמעט טבעית, נחוצה לגמרי ומובנת מאליה. כך צריך לצלם
מוזיקה קלאסית באלף הזה, פשוט מפני שאין ברירה: תוצר הלוואי של השיטה, עם זאת, הוא התמקדות חדה מדי של המצלמה באגלי זיעה ובמצב התחזוקה המחפיר של אולם הנרי קראון בירושלים - אם הצלחתי לזהות נכון את הלוקיישן.
שוחט הוא מנצח כריזמטי מאוד, אבל כאן הוא פוסע על חבל דק. הם יצליח לתמרן בין פופולריות לפופוליזם? האם הלהט שהוא מביא עימו לפרויקט לא יהפוך אותו לסוג של ליצן? האם ישכיל להביא אל המסך גם יצירות פחות הוליוודיות, גרנדיוזיות ודרמטיות? כל זה מעניין די הצורך להיתקע מול הערוץ במשך חמישים דקות בשבוע מבלי לזפזפ. בי נשבעתי שהתחשק לי למחוא כפיים על רקע הכתוביות.
