"בנות", סופעונה: נא ורוטט, מצחיק ורגיש
בניגוד לסדרות אחרות בז'אנר, "בנות" סוגרת עונה של אמת לפנים - עם גיבורה מלאה שלא עושה מזה עניין וסצינות סקס שלא טורחות לשמור על פוליטיקלי קורקט. והעיקר: בלי להתנצל
כשמשקרים במסווה של הצגת האמת, זה מעצבן. במסגרות שונות בחיים זו שיטה מקובלת. בקומדיות רומנטיות, זו הנחת יסוד, שגם היוצר וגם הצופה מסכימים עליה. אבל אם החלטתם לעשות סדרה "אמיתית", על אנשים "אמיתיים" בעולם "אמיתי", אל תגידו שזואי דשנל מ-"The New Girl" היא בחורה ממוצעת, או שהחיים (אחרי גיל 42) לוהטים ומלאים בשכנות ובשכנים חתיכים כמו ב"קוגר טאון".
ביקורות טלוויזיה נוספות ב-ynet:
יוצרים ומפיקים יקרים, אם אתם רוצים למכור פנטזיה בטלוויזיה, בין אם מדובר בסדרת ערפדים או ב"אחת שיודעת", אנא הפכו אותה למספיק מודעת לעצמה, כדי שתהיה לה משמעות, ו/או למספיק טראשית כדי שנוכל לצחוק עליה. העיקר שלא תהיה באמצע. ובמילים אחרות וקצת יותר בוטות: "If you wanna f**k me from behind, at least pull my hair back", כמו שאומר אדם מהסדרה "בנות", שפרקה האחרון בעונה ישודר הערב (רביעי) ב-yes oh.
צפו: הפרומו של "בנות" ב-HBO
הדרמה הקומית מבית HBO, שנכתבה ובוימה על ידי לינה דנהאם הצעירה (26), הופקה בשיתוף גורו הקומדיות ג'אד אפאטו ("בתול בן ארבעים", "מסיבת רווקות") ועלתה לשידור בארצות הברית באפריל האחרון. בסדרה מגלמת דנהאם את האנה, בחורה שרוצה בין היתר (גם לה לא ברור באיזה סדר) לכתוב, לרזות, לשרוד בניו יורק, לאהוב, להיות נאהבת ולאסוף כמה שיותר סיפורים והרפתקאות בדרך.
לצידה מככבות חברתה הטובה ושותפתה לדירה מרני (אליסון וויליאמס), שמערכת היחסים ביניהן מכילה את כל תחלואי קשרי הילדות מהסוג הזה, שושנה (זוסיה מאמט) הבתולה הנוירוטית, וג'סה הנסיכה היפיפייה (ג'מיימה קירק) שעושה מה שבא לה, מתי שבא לה, עם מי שבא לה (כי אחרת מה הטעם לעשות משהו).
כשדנהאם הציגה את הסדרה בסמוך להשקתה בראיונות כעוסקת ב"ארבע בנות אחרי קולג', בניו יורק", אפשר היה להריח קלישאה. גם אם תנסו לספר לזר על אחד מקווי העלילה, סביר להניח שיחשוד שמדובר בכזו. אבל "בנות" היא ההיפך הגמור מכך והרעננות שבה, שסקרנה ועניינה מבקרים וצופים רבים, באה לידי ביטוי בסצינות עצמן, בטיפול השונה והספציפי בנושאים מוכרים, בכתיבה השנונה ובדמויות ה"אחרות" שהיא מביאה למסך.
"בנות" היא סדרה מקורית, מדויקת, צינית ומלאה בהומור עצמי, שלא מוכרת לנו לוקשים על נשים, על מה הן אמורות להיות ועל איך אמורים להיראות חיי האהבה והמין שלהן. זהו סיפור של בת אחת שיודעת, על בנות שבוער לה לספר עליהן, המוגש באופן נא, רוטט ומצחיק, מבלי לוותר על הרגישות.
בשר נא
כשמדברים על אותה אמת וחדשנות טלוויזיונית של "בנות", מוכרחים להתייחס לפיזיות שלה, שבאה לידי ביטוי בטיפול בנושא דימוי הגוף, ובמין. אין כאן פרק ייחודי שמוקדש ל"אני שמנה", או בחורה שהיוצרים קיטלגו כ"שמנה". האנה מתפשטת, מזדיינת, נמצאת בזוגיות וחיה עם עודף המשקל שלה, גם אם הוא מפריע לה. היא לא מתעלמת ממנו, אבל הוא לא הדבר היחיד שמגדיר אותה ובטח שלא מה שישלול ממנה את הזכות להיות גיבורה טלוויזיונית.
בין אם הסקס נוכח מאוד במקרה של האנה או נעדר לגמרי במקרה של שושנה, הוא מהווה חלק מרכזי במערכות היחסים של הבנות ובחייהן. החיבור בין האנה ואדם מבוסס על מין ומתפתח ממנו. כשמארני וצ'ארלי נפרדים (בעודו בתוכה), השחרור וההתבגרות שלה עוברים דרך החיבור למיניות שלה. וכשג'סה שוב צריכה להוכיח לעצמה שאי אפשר לעמוד בפניה, היא עושה את זה דרך סקס עם האקס. המין הוא סוג של מצפן, בסיס, שורש הדברים, מסמנת לנו דנהאם. אמת שמאירה על מערכת היחסים עם הפרטנר, אבל באותה מידה - ואולי אף יותר - על מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
בניגוד לטלוויזיה שמתעלמת מהרובד הזה, נותנת לנו שורות תחתונות בלבד ("בוא למיטה", "היה מדהים"), או מפרידה בדיכוטומיות בין גברים "סוטים" ובין בני זוג, "בנות" מערבבת את הכל ביחד ומראה לנו מין באור יום, בלונג שוט, בפרצוף שלך. אם התחרמנתם מזה - סבבה לכם, אבל זו בהחלט לא היתה הכוונה. כמו שאמרה דנהאם בכמה ראיונות, הסצינות לא שם כדי להראות שני אנשים משתגלים - הן חלק מרכזי מתוך מה שקורה לדמויות.
דיבורים כמו חול ויש מה לאכול
סדרות דרמה קומיות רבות סובלות מתסמונת הגיבור הלא מטופל או הלא אמיתי. "הפמלייה", "קליפורנייקיישן" ו"סקס והעיר הגדולה" יגחיכו את כולם מסביב, אבל ישמרו על הגיבור נקי. אף בן זוג (או סטוץ) של קארי בראדשו לא יישאל אותה כשהיא ערומה לגמרי, איפה היא רוצה שהוא יגמור עליה, ואף אחת לא תגיד לוינס או להאנק מודי שהיא מצטערת, אבל היא פשוט לא נמשכת אליהם. פה ושם זורקים לנו איזה סחוס, אבל התחושה היא שמדובר במשהו הדומה להכרזה הקלישאתית על "פרפקציוניזם" כתכונה שלילית בראיון עבודה.
ב"בנות" הבולשיט הזה נחסך מאיתנו, ואנחנו מקבלים דמות מורכבת. אפשר לצחוק על האנה, אפשר לראות אותה מושפלת, אך בניגוד להשפלה העקבית בסיטקום או בקומדיות, העובדה שאנחנו רואים אותה ככה לא אומרת שאי אפשר לכבד אותה בסצנות אחרות.
לא כל הביקורות היו טובות. האשימו את "בנות" בכך שהיא מייצגת רק את בעיות "העולם הראשון", התווכחו על יומרנותו של המשפט ההוא מהפרק הראשון, על קולו של הדור, אמרו שהן מתעסקות בשטויות, שהן ילדות קטנות ומפונקות והוציאו עליהן הרבה כעס. העובדה שהשחקניות מיוחסות בעצמן (ג'מיימה קירק היא בתו של המתופף סיימון קירק מלהקת "Bad Company", אליסון וויליאמס היא הבת של מגיש החדשות בריאן וויליאמס וזוסיה מאמט היא בתו של המחזאי והתסריטאי דיוויד מאמט) וככל הנראה לא היו צריכות למלצר, רק הוסיפה שמן למדורה.
יתכן באמת שההיבט ההישרדותי-כלכלי לא באמת קיים ב-DNA של דנהאם או של האנה, וזה אולי מעצבן שג'סה לא צריכה לעבוד - ויחד עם זאת רחוקה מלהיות סתומה כמו קים קרדשיאן. אבל מכאן ועד להגיד שבני עשרים ומשהו שכסף אינו עניין מבחינתם לא מייצגים הלך רוח דומיננטי - זה קצת מוזר ומנותק. העובדה שאדם מקבל קצבה חודשית מסבתא שלו ומעדיף לא לצאת מהבית, אבל גם לא לעשות שום דבר בינוני שהשם שלו יהיה עליו, היא
בחירה, אמירה ותוצאה, ונראה שהביקורות בנושא הן בעיקר מראה לכעס על דור שכסף לא מכופף אותו, או לפחות לא מפעיל אותו באופן המוכר והמוסכם על כולם עד כה.
בין אם מדובר בכסף, סקס, סוגיות חברתיות או הצלחה, "בנות" לוחצת על נקודות רגישות ומעלה לדיון נושאים רלוונטיים. נותר רק לקוות שהסדרה תמשיך לבעוט ולחדש גם בעונה הבאה ושלא תאבד מהדיוק ומהאותנטיות שלה, בגלל הרעש מסביב. כי לעולם ספציפי ומוכר, שנראה דרך עיניים חדות אבחנה, יש ערך.
