גיוס לאף אחד
פעם איחלנו לילדינו שבגיל 18 הם כבר לא יצטרכו להתגייס. ומה אני מאחל היום לבתי הקטנה, שבגיל 18 גם החרדים יתגייסו?
כולם מדברים על צדק. אף אחד לא מדבר על שלום. ובצדק, כי מה פתאום שלום עכשיו. עם מי תעשה שלום, עם הקצב מדמשק? עם המטורלל מטהרן? הרי אין, מילולית, עם מי לדבר. אלא שהשלום - זה שעליו אנחנו שרים שעוד יבוא עלינו, זה שנצטווינו לבקש ולרדוף - הוא לא עניין של ניהול משא ומתן. קודם כול, לפני הכול, הוא אידיאל. שאיפה. מטרה לסמן ולומר, לשם אנחנו חותרים. אפילו אם קו הסיום לא נראה לעין, אפילו אם אין בתוכנו שום הסכמה על הדרך שמובילה לשם. אלא שבלב סערת הגיוס לכולם, אין אפילו קול ענות חלושה ששואלת: זוכרים שחלמנו על גיוס לאף אחד?
עוד בערוץ הדעות של ynet:
אל תתנו להם רובים? / יובל אדמון
מהיום אנחנו רק פראיירים / יואב קיש
אני זוכר. כל בני דורי זוכרים את המנטרה שהשמיעו לנו הורינו, כל אחד בפרפראזה הפרטית שלו על "הבטחתם יונה": ילד, הלוואי שכאשר תגיע לגיל 18 כבר לא נצטרך צבא. האמת, לא צריך להרחיק כל כך הרבה לאחור: רק לפני 16 שנה בחרנו כאן ראש ממשלה שהבטיח לעשות שלום בטוח, והוא אפילו לא בא מהמחנה שאמור לנופף בדגל הזה. אבל ככה זה היה בימים ההם: לפחות ברמה ההצהרתית, ההבדל היחיד בין ראש הממשלה שנרצח לראש ממשלה שנבחר היה בסוגיית הדרך. לא במטרה.
נכון לקיץ 2012, השלום לא רק נגנז כמטרה אסטרטגית, הוא נגוז אפילו כחלום. המילה עצמה התפוגגה מהשיח הציבורי, מהוויכוח הפוליטי, מהרחוב. "שלום, שלום" אמר סטיקר פוליטי בסוף שנות ה־90. היום אפילו אותו כבר לא רואים על הפגושים.
במחי מלחמה אחת, אינתיפאדה אחת ואביב ערבי אחד, השלום חצה את הקו שמפריד בין חלום שיש להגשימו לפנטזיה שיש להקיץ ממנה. ואין ספק, מבט מפוכח על המציאות שמסביבנו מעלה כי נכון לעכשיו מוטב להתכונן למלחמה מאשר לחכות שייווצרו תנאים שלום. אלא שמנהיגות אמיתית לא יכולה להסתפק בהחמצת פנים לאמור "זה מה יש": היא חייבת להציע חזון, להוביל את כולנו בין הדרדרים והג'בלאות אל המים שבקצה המדבר.
בתי הולכת בקרוב לכיתה א', והמסר הכי אופטימי שאני יכול להשמיע לה הולך בערך ככה: ילדה, הלוואי שכשתגיעי לגיל 18 גם החרדים יילכו לצבא. ובכן, מצטער, זה לא מספיק טוב. לבת שלי, לילדים שלנו, אני רוצה להבטיח שנמשיך לחפש את היונה הארורה הזאת. שנהפוך כל אבן, שנמצה כל סיכוי. כי אחרת, העתיד הכי טוב שאנחנו יכולים לאחל להם הוא מצב מלחמה דמוקרטי יותר.
זה לא חלום
סאדאת נחת בישראל. בגין ויתר על סיני. שמיר נסע למדריד. רבין לחץ את היד של ערפאת. שרון סגר את גוש קטיף. כל כך הרבה תרחישים מופרכים הפכו למציאות במזרח התיכון המשוגע הזה, שאם יבוא שלום בימי חיינו הוא לא ייכנס לחמישייה הפותחת של הדברים שמדהים שאשכרה קרו. באותה קלות שבה אנחנו יכולים לדבר היום על ימי שלטונו של חוסני מובארק בלשון עבר, ככה אנחנו יכולים להיפגש כאן בעוד חמש שנים ולסכם שנתיים ראשונות של יישום הסכם השלום האזורי שנפל עלינו אאוט אוף דה בלו. דברים מוזרים יותר קרו, קורים ויקרו.
אחמדיניג'אד יכול לנחות בישראל. נתניהו יכול ללחוץ את היד של עבאס. מפונטזים ככל שהדברים האלה יישמעו, הם בלב לבו של הציווי "בקש שלום ורדפהו", לפחות כמו שאני קורא את תהלים ל"ד: אם השלום מונח לך מול העיניים, בקש אותו. אם הוא נסתר ממך, לך לרדוף אחריו.
בבוא היום, כולנו רוצים להישיר מבט אל ילדינו ולומר שעשינו הכול כדי להשאיר להם עולם טוב יותר וארץ קלה יותר. זה נכון משמאל ומימין, מהצד הזה של הגבול ומצדו השני, וזאת האמת האחת שבזכותה עוד לוחש איזה גחל מתחת לרעיון הנשגב של שלום בימי חיינו. התפקיד שלנו - של כל בר-דעת, מימין או משמאל - הוא לתפוס קרטון ולהתחיל לנפנף מתחת לגחל הזה כאילו אין מחר. לא, יותר טוב: כאילו יש מחר. וכאילו אכפת לנו שגם בו תזרח השמש.
הכותב הוא עיתונאי
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
