עופי גוזלית, יש נשר בשמיים
"רק בביקור על הסט של אבא הבנתי שיש הרבה דברים בסרטים שאינם אמיתיים, ושבקולנוע הכל אפשרי וכל דמיון הופך למציאות". לרגל השתתפותה בפסטיבל סרטי ילדים, תום נשר בת ה-15 כותבת על היצירה בהשראת אביה, הבמאי אבי נשר
כל פעם מחדש מדהים אותי לבקר על סט של סרט. כשהייתי בת 6, אבא שלי היה בצילומי הסרט "סוף העולם שמאלה" ואני ואחי הקטן, באנו לבקר אותו בסט שהיה באמצע מדבר. ראינו רחוב ארוך על צוק שמולו ניצבו מצלמות, חשבתי שזה רחוב מאוד מוזר בגלל שהוא היה ממוקם באמצע שום מקום, אבל הוא נראה לי כמו רחוב רגיל. נכנסנו לאחד הבניינים, אבל להפתעתנו מאחורי חזית הבניין לא היה כלום בגלל שכל הבניין היה עשוי דיקט וקרטון.
רק אז הבנתי שיש הרבה דברים בסרטים שאינם אמיתיים. ושבקולנוע הכל אפשרי וכל דמיון הופך למציאות - נורא כיף לראות איך כל שורה בתסריט הופכת למשהו ממשי, וכאילו אמיתי.
אני חושבת שיש כאלה שמניחים שלא יוצא לנו להיות הרבה עם אבא שלי, אבל אני מאוד קרובה לאבא שלי. אני נמצאת איתו על הסט הרבה, וכשהוא לא בצילומים הוא כותב בבית או נמצא בחדר העריכה, ואני קוראת את הדראפטים האחרונים שלו, ורואה קטעים ערוכים ושואלת אותו שאלות ולומדת.
קולנוע מהבית
כשנרשמתי לבית ספר שלי נורא שמחתי ללכת אליו בגלל שנראה לי מדהים שיש בית ספר שבו אפשר ללמוד קולנוע, או כל אמנות אחרת שאתה אוהב. כיף נורא שעם הלמידה למתמטיקה והיסטוריה אתה גם רואה סרטים ולומד עליהם ומדבר על הדעות שלך והמסקנות שלך מהסרטים, עם החברים מהכיתה שלך ועם המורים לקולנוע.
מהצפייה בסרטים אתה לומד הרבה על העולם ועל הדרך לספר סיפור. מעבר לצפייה בסרטים, אנחנו גם עושים סרטים כתלמידים במגמה. שעושים סרט, אתה לומד לעבוד כחלק מקבוצה, כחלק מצוות שלכל אחד יש בו תפקיד.
כיף מאוד וגם קשה לעשות סרט בגיל הזה. כשאתה עושה סרט ראשון אתה לא יודע איזה סיפור לכתוב. חיפשתי השראה בהמון דברים שונים: שירים, ספרים של סטיבן קינג, סרטים של אלפרד היצ'קוק וטים ברטון. אבל בעצם הסיפור הוא סיפור שלך בראש, וההשראות וההשפעות מסרטים אחרים הם על דברים ספציפים יותר.
לקראת הכתיבה של התסריט לסרט גמר השנה, המורים שלנו אמרו לנו לנסות לכתוב על פחדים שלנו, ומההתחלה רציתי לכתוב על הפחד מהתבגרות, מהסיבה הפשוטה שהרגשתי שהנושא קרוב אליי. כתבתי במחברת הרבה רעיונות ופחדים וחלומות וקטעים ומשפטים מסרטים שאהבתי. כתבתי סינופסיס וכל פעם שעברתי על המחברת שלי הוספתי לסיפור עניינים עד שהוא הפך לסרט שלם.
התהליך של ליהוק והשגת אביזרים ולוקיישנים כרוך בהרבה מאוד "לא" ומידי פעם "כן". זה כמובן יכול להיות מפחיד ומחליש, אבל מה שעוזר להתגבר על זה, זו העבודה בצוות, העבודה עם חברים, ואנשים שדואגים לך ורוצים מטרה משותפת כמוך.
עכשיו לבד
היתרון בעשיית קולנוע בגיל כל כך צעיר, הוא שאתה לא מפחד. גם אם אין לך אישור לצלם במקום מסוים למשל, אם אתה חייב את המקום הזה לסרט, אתה תתגנב ותצלם שם. אתה לא מפחד לבקש מאנשים ומשחקנים ומחברות גדולות בגלל שאין לך מה להפסיד. למשל כשהיינו צריכים מבוך לאחת הסצינות, נכנסו בלי אישור לאיזה מבוך בתל אביב, והתחבאנו כל פעם שראינו שומר. בסוף השומר תפס אותנו ופשוט התחננו לצלם עוד קצת אז הוא נתן לנו.
זה משונה לעבוד עם מבוגרים בגלל שאתה ילד בן 15 שעוד לא יודע כלום, ובכל זאת אתה מסביר למיכל ינאי ואלדד פריבס איך אתה רוצה שהם יגידו את הטקסט. וזה עוד יותר מוזר ומפחיד שהם מקשיבים לך ומתייחסים אליך ברצינות למרות שאתה רק ילד בן 15.
כששמעתי בהתחלה שהסרט שלי נבחר להיות מוקרן במסגרת הפסטיבל מאוד נבהלתי כי הרגשתי שפסטיבל בשלב הזה של החיים שלי גדול עלי. הקרנה בפסטיבל היא יציאה מהמסגרת הבטוחה של הקרנות למורים והורים וחברים בבית ספר. הסרט אמור לעמוד מול קהל אמיתי.
זה מפחיד לעשות סרט ולכתוב אפילו טור אישי ל-ynet בגלל פחד תמיד מביקורת, ודעות של אנשים ומלחשוף את מי שאתה לכולם. בהתחלה קשה לקבל בכלל ביקורת מחברים ומהמורים שלך על התסריט ועל הסרט, כי זה כאילו מבקרים אותך ואת צורת המחשבה שלך. אבל אז אתה מבין שאתה בתהליך למידה ושאתה עוד לא יודע כלום ושעם הזמן תשתפר ותלמד איך לעשות דברים מסוימים.
- הפסטיבל לסרטי ילדים ונוער יתקיים זו הפעם השמינית בסינמטק תל אביב ויארך כחמישה ימים - מה-22 עד ה-27 ביולי
לפנייה לכתב/ת 
