שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "שביתה": בועטת מהמסך ומעירה את הצופים

    הדרמה החדשה של רני בלייר מתארת עובדי מפעל כימיקלים שנמאס להם להתפרנס בתת-תנאים משפילים. הרלוונטיות למחאה החברתית היא לא הפלוס היחיד של הסדרה הזו, שעושה רושם של יצירה בדיונית משובחת אך בעצם מציאותית להחריד

    תרצו או לא תרצו, זו סדרת הדגל של המחאה, גרסת 2012. קדמה לה, לפי מועדי העליה לשידור, "30 שקל לשעה" המצוינת בערוץ הראשון, שנקברה בתוך האבק העולה משידורי רוממה. ל"שביתה" של רני בלייר יש יותר סיכוי להפוך לעניין שנדבר עליו, למרות שגם היא משודרת ב"יס", כלומר, הרחק מזירת עיצוב התודעה, שהיתה ונותרה ערוץ 2. אם נצפה בה, נכעס. ונתייאש. ואולי, אולי אפילו נעשה מעשה. או שנזפזף לקוסמים, או לחולמים על התעשרות מהירה לאור מדורת השבט.

     

    במפעל שמנים מטונף, מסוכן ולא ידידותי לסביבה ולפועלים העמלים בתוכו, מתחילה התארגנות מחתרתית וחשאית להקמת ועד עובדים. למה מחתרתית? כי אלברט עמר (בגילומו של שלום מיכאלשווילי במשחק מעולה) יודע גם יודע שאסור ואי אפשר למרוד, כי המפעל שייך לחברה אמריקנית שלא באמת אכפת לה אם יש לעובדים תנאים הוגנים, שמתאימים לבני אדם עובדים באשר הם. נושאים כמו ארוחת צהריים כמובטח או סיכוי לשרוד בעבודה בלחץ המשמרות והבטיחות הלקויה מתסיסים את המצב. אלברט יודע שזה לא יילך. זה אף פעם לא הלך. אבל הוא כבר לא מוכן שיתייחסו אליו כמו אל כלב או כמו אל קרציה, כשהכלב הוא בעל הבית.

     

    "שביתה". לא מוכנים יותר לספוג (צילום: איתן ברנט) (צילום: איתן ברנט)
    "שביתה". לא מוכנים יותר לספוג(צילום: איתן ברנט)

     

    את הייאוש הוא סופג משותפיו לעבודה. בוסקילה (עמוס תמם) הוא מנהל העבודה הציני, שיש לו אמנם כבוד לבני אדם אבל יותר מזה למנהלים וגם לנהלים. אפללו, הוא עובד מיואש שפוטר דקה לפני הפנסיה אחרי ששבר רגל בתאונת עבודה. את התקווה חלק מקבלים מהבית. פורטל (זוהר ליבה) הוא מתחזק צעיר שבדיוק נולדה לו תינוקת, ובשבילה הוא עמל.

     

    שלום מיכאלשווילי בתפקיד אלברט. משחק משכנע (צילום: פיני סילוק ) (צילום: פיני סילוק )
    שלום מיכאלשווילי בתפקיד אלברט. משחק משכנע(צילום: פיני סילוק )

     

    מיכאלשווילי-אלברט, שעוד מעט ייולד לו ילד חדש, נושא על כתפיו את האחריות לסוד הוועד המתהווה, אבל גם אחריות כבדה למשפחה הגדלה. אפילו למנהל העבודה הציני יש דילמות אישיות קשות משלו: נישואיו התקועים, בעיות העקרות וההבטחה לאשתו (מלאני פרס) שרק עוד תהליך הפריה אחד וזהו, יילכו לאימוץ - בעוד שלאהובתו מן המפעל (נטע גרטי), במשרדה הנאה ובחליפתה העסקית הוא מבטיח דברים שונים לגמרי.

     

    צפיתי בפרק ראשון מתוך שמונה. הסיפור עליו מבוססת הסדרה הוא אמיתי עד כאב: גלגוליה של שביתה במפעל כימיקלים צפוני, שפרצה ב-2003 ונגמרה לא טוב, מאוד לא טוב. אסף סודרי ביים סרט תיעודי על השביתה הזו, והוא נועד להקרנה בערוץ הראשון. מי שהיו נהלי הערוץ באותה עת, והשמות באמת לא חשובים כי השיטה חשובה יותר, לא הקרינו אותו מפני שחששו מתגובתו של מי שהיה ראש הממשלה, שגם זהותו באותה עת כבר לא חשובה, חשוב רק שהיה מחובר לטייקון מן המפעל בו התרחשה השביתה. סיפור דומה, כמעט זהה לפרשת "שיטת השקשוקה". לפחות לדרמה קצת קשה יותר להתנכל.

     

    המציאות עולה על כל דמיון

    תמיד אפשר לטעון שהכל דמיוני, ואם לא, שהכל "מקרים פרטיים". מנגד, גם לא ישדרו דרמה שכזו בשעת צפיית שיא בערוץ השני, כי בתוכה ואחריה לאף אחד לא יתחשק לקנות כלום, חוץ מ"מדריך למהפכן מתחיל".

     

    אבל אלה לא "מקרים פרטיים", וזה בדיוק מה שרני בלייר מצליח להבהיר יפה כל כך בתסריט מתוחכם, בבימוי מחושב ובקצב ריאליסטי להפליא שהוא מגיר אל תוך הדרמה המגוייסת שלו. "מגוייסת" זה לא בהכרח רע, תלוי לאיזה צד מתגייסים. התסריט כאן חכם מפני שהוא לא נפרד לרגע מהווי חיים שהוא גם כלל-ישראלי וגם עכשווי במובהק.

     

    זהו סיפור של צמיחת תודעה, והצמיחה מתחילה מן האפס המוחלט אליו הגיעו רבים מדי בעבודה לא מאורגנת. שורות נפלאות בפרק הראשון מוכיחות שהפועלים הפנימו היטב את השיח השליט בחברה בה הם חיים: אין סולידריות, אין זכויות, אין כלום. מכאן צריך להתחיל בקטן, בדיוק כמו שבלייר מתחיל את סיפורם של האנשים בתוך הטינופת של מפעל השמנים, וזו כמובן לא הטינופת היחידה.

     

    למרות שכוונותיו של היוצר ברורות, והוא רוצה ללמדנו פרק בהתארגנות של עובדים והפרק הזה נחוץ לעשרות אלפי עובדים, אם לא יותר, כמו אוויר לנשימה, אין כאן מניפסט. אם בכלל אפשר לזהותו, הוא מסתתר דווקא בשמה הגלוי של הסדרה, שאינה מחווה לאסף סודרי כי אם לסרגיי אייזנשטיין, גאון הקולנוע הסובייטי בחיתוליו.

    כן, יצירת המופת "שביתה" מ-1924 מהדהדת בחשיבה של יוצרי קולנוע אבל לא בהכרח בזו של קהלם העכשווי, הנאבק, כמו הדמויות בסדרה, במציאות של עבודה לא מאורגנת שאחריתה, מי ישורנה.

     

    בדרמה האמיתית שהתחוללה בחייהם של השובתים ממפעל הכימיקלים ההוא, לא התרחש הפי-אנד. ב"שביתה" של אייזנשטיין טבחו בפועלים, אבל גם נוצרה דרך חדשה לספר סיפור קולנועי בהצלבת זוויות ובעריכה מופתית, שצוטטה מאז אינספור פעמים בטלוויזיה ובקולנוע.

     

    ובחזרה לעולם האמיתי. בשביתה שהיוותה בסיס לסדרה, הטייקונים הביאו את חברת השמירה וכלבי השמירה, העובדים נותרו בחוץ, והאלימות הגסה של הבעלים הותירה את הפועלים חסרי כל. כשצופים בפרק הראשון של "שביתה", שלעתים הריאליזם שלו מתעתע עד כדי כך שאפשר לחשוב שזו כתבת תחקיר, מניה וביה עולה התקווה שכאן זה ייגמר אחרת. לא רק בסדרה, גם בחיים שמחוצה לה, חיים שבלייר וענת אסולין, שותפתו ליצירה, תוחמים בכישרון גדול בתוך מסגרת המסך.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איתן ברנט
    "שביתה". בין הנאמנות למנהלים לחברות עם העובדים
    צילום: איתן ברנט
    לאתר ההטבות
    מומלצים