מות הרב אלישיב: אבל למאמינים באדם

התעלמו ממני לגמרי. עברתי בין כל החדשות, אתר אחרי אתר, ידיעה אחרי ידיעה, וזכיתי להתעלמות מוחלטת: "אבל כבד בעולם החרדי", "המגזר החרדי בהלם", "נפטר פוסק הדור של הציבור החרדי" - אלה היו פחות או יותר המשפטים המרכזיים שליוו את הכותרות על מותו של הרב אלישיב. ומה לעשות שגם אני, דתי-לאומי מכף רגל ועד כיפה, מרגיש אכול צער.

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• המסע מהצלב: אשת הכמורה שהפכה לחרדית
• צ'ט רולט - פרק 4: קללות, נאצות וגידופים
• ספר שלם על... הלכות התעטשות
  

ואני לא לבד, כנראה. מי שיקרא את הידיעות על פטירת הרב אלישיב, ובמקביל יסתכל על התמונות מהלוויה ההמונית (בתקווה שהצלמים באמת שיקפו את המציאות, ולא בחרו בצילומים שטחיים ובנאליים), עלול להתבלבל קצת. אם חוזרים ומבהירים שמדובר במנהיג הציבור החרדי-ליטאי, מה עושים שם כל אלה שאינם נכנסים להגדרה הזאת? מה עושות שם הרבה כיפות סרוגות? מה עושים הרבה אנשים מהציבור החסידי, או הספרדי, באירוע ליטאי? אז זהו, שכדאי להסביר כאן כמה דברים.

לא כל האנשים נולדו רעים?

במרחק אלפי קילומטרים מ"שערי צדק", בערך באותו זמן שבו קבעו רופאיו של הרב אלישיב את מותו, הרשע העולמי החליט לעשות עוד סיבוב של הפגנת כוח. באמצע היום, באמצע בולגריה, באמצע החיים של תיירים ישראלים. אחרי שאתה נרגע קצת מהזעזוע מהפיגוע עצמו, מאלה שחייהם נלקחו מהם ברגע, אתה מתחיל להזדעזע מהעובדה שהיצורים שאחראים למאורע משתייכים גם הם למין האנושי. שיש בני אדם שמה שמעניין אותם הוא לחפש ישראלים, לא משנה מי הם ובאיזו מדינה הם שוהים כרגע, ולקטוע את חייהם בטרם עת. כך נראית האנושות, אנשים שמניחים מטעני חבלה לאנשים אחרים.

אבל לא צריך להרחיק לכת עד מעבר לים, וגם לא צריך להיסחף ולהגיע לרמות של פיגועי טרור. אפשר להתאכזב גם סתם מבני אדם שמתנהגים באופן מעצבן. להבדיל אינסוף הבדלות, כשממשלה קמה ומתפרקת תוך חודשיים, משהו באמון בבני האדם נסדק. לצורך העניין, לא משנה מי יצא לא-בסדר בסיפור, כל אחד מוזמן להחליט מי לדעתו אשם וליישם כלפיו את השורות הללו. זה לא נעים לחיות בתחושה שההנהגה שלך לא רצינית, שהתנועה זורמת בחופשיות בין הקואליציה לאופוזיציה, שאנשים משדרים לך שהם מנסים לפתור בעיה – אבל אתה לא יודע מי מהם באמת מנסה, ומי חושב על האינטרסים הפוליטיים שלו. אחרי הפינג-פונג המתמשך של ההאשמות ההדדיות בין הפוליטיקאים, מתגנבת לך ללב – אם היא לא הייתה שם לפני כן – תחושת מיאוס כללית כלפי כל הפוליטיקה באשר היא.

בתווך שבין שני הקצוות הללו, בין תרגילים פוליטיים אינטרסנטיים ובין פיגוע מתועב, נמצאים הרבה בני אדם שעושים מעשים שליליים ברמות שונות. העיתונים מלאים בהישגיה של האנושות: שיאים חדשים של אכזריות, אטימות, אדישות ורוע לב נשברים בארץ ובעולם, עד שאתה שואל את עצמך אם נשארו בני אדם שבאמת אפשר לסמוך עליהם.

דמות מופת

כשיהודי מאמין הולך לרב, זה לא רק בשביל לשאול אותו שאלות הלכתיות. גם לא בשביל לקבל ברכה. הרב אינו קיים רק כדי להגיד מה הדין במקרה שטיפת חלב מטפטפת למרק בשרי. הצדיק, בשביל האדם הדתי הממוצע, הוא קודם כל בן אדם. הוא דמות. הוא יצור חי שמורכב מאותם חומרים שגם אני מורכב, אבל הוא הצליח לעשות הרבה יותר עם החומרים האלה.

כשאדם מן השורה פוגש את הרב (ישירות, לא דרך התקשורת. אם מסתמכים רק על דיווחים עיתונאיים תאבי רייטינג, אפשר להתייחס גם לרבנים כמו לכל הטיפוסים המפוקפקים שתוארו לעיל), הוא מתרשם מאישיות שלו. מהענווה, מהסבלנות, מהמוסר האנושי, מההסתפקות במועט. וגם מהגאונות, מהחשיבה המעמיקה ומחכמת החיים. אצל הרבה אנשים, לפעמים המרק הבשרי הוא רק תירוץ.

הרב אלישיב היה בשבילי דמות מופת. כשאני מחפש אנשים שלא חושבים על עצמם, ולא מחזיקים מעצמם, ושולטים על התאוות הנמוכות של עצמם, אני מוצא עוגן באנשים מסוגו.

קודם כל אדם, אחר כך פוסק

העולם שאליו אני משתייך, מהרבה בחינות, אינו צועד בדרכו של הרב אלישיב. הוא נאמן לפסיקותיו ההלכתיות, אבל חושב אחרת בשאלות ציבוריות, בסוגיות הנוגעות לעולם החול ולעידן המודרני, ביחס למדינה ועוד. אבל זה בכלל לא משנה; עבור הציבור הדתי לאומי, כמו גם עבור הציבור החסידי, ועבור הציבור הש"סניקי שהולך לפי פסקי ההלכה הספרדיים, גדול תורה הוא גדול תורה. האישיות שלו מקרינה על כל המגזרים, כולל לא-מעט חילונים, שיודעים

שאת התואר "גדול תורה" יכול להשיג בדרך כלל רק אדם ברמה מוסרית-אנושית גבוהה. המחלוקות ההלכתיות וההשקפתיות הן יחסית צדדיות בסיפור הזה, בדיוק כמו ששאלות על ביצה שנולדה בערב חג הן צדדיות ביחסי תלמיד-רב. הדמות היא עדיין דמות אצילית, מיוחדת, נדירה.