שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רמה מסינגר: "יש לנו צורך קיומי בפנטזיה"
    היא היתה זמרת חסרת כישרון, שהצליחה למלא את הקרנגי הול: רמה מסינגר מככבת בהצגה "סוביניר", שחוזרת לסיפורה הבלתי ייאמן של פלורנס פוסטר ג'נקינס. "נתנו לה לחיות בשקר הנפלא הזה", היא אומרת, "האמת חוסמת פנטזיות, אז מה טוב בה?"

    היה לה כמעט כל מה שנדרש כדי להפוך לזמרת האופרה שתמיד חלמה להיות - הכל למעט הקול. היה חן במידה המתבקשת, גינונים של דיווה, כסף בשפע ותהילה. אך למרות כל אלה, פלורנס  פסוטר ג'נקינס לא הצליחה, גם אם רצתה, להוציא מגרונה ולו פראזה מוזיקלית אחת מבלי לזייף.

     

    ראיונות נוספים בערוץ התרבות של ynet:

     

    קראו לה הזמרת הגרועה בעולם. השוו את קולה לדלת שצירה חורק ולפסנתר שהתגלגל במורד המדרגות והתרסק על המדרכה. זה לא הפריע לה להגשים את חלום חייה - רסיטל בקרנגי הול. כך, באוקטובר 1944, בגיל 76, פלורנס פוסטר ג'נקינס הפכה לאטרקציה. הקהל עלה לרגל והריע לה, גם אם לא מהסיבות הנכונות. השמועה על הזייפנית שמופיעה בקרנגי הול עברה מפה לאוזן וכולם רצו לקחת חלק בחגיגה. על פי העדויות, לא נותר כרטיס אחד לרפואה, וגם האלבום שהקליטה נחטף מהמדפים. 

     

    רמה מסינגר ב"סוביניר". בוחרת בפנטזיה (צילומים: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    רמה מסינגר ב"סוביניר". בוחרת בפנטזיה (צילומים: דניאל קמינסקי)
     

    מבחינתה היה זה ניצחון מוחץ על אלה שבילדותה מנעו ממנה לשיר. אז מה אם ערבי הגאלה שארחה קודם לכן במלון הריץ קרלטון היו במימונה המלא. אז מה אם את זרי הפרחים שהוגשו לה בתום הרסיטל, הזמינה בעצמה. אז מה אם חודש לאחר אותו קונצרט גאלה חגיגי, כשהבינה שהבדיחה עליה, פלורנס פוסטר ג'נקינס התמוטטה ומתה. זמרת הסופרן הזייפנית הפכה לסלבריטי ומאוחר יותר לאגדה. קולה אמנם נדם, אבל איכשהו ג'נקינס הצליחה להשאיר שריטה בנצח.

     

    שני מחזות מוזיקליים נכתבו על ג'נקינס. אחד מהם, "סוביניר" מאת סטפן טמפרלי, מציג בימים אלה על במת תיאטרון באר שבע בבימויו של ניר ארז. מדובר בקונצרט לשני שחקנים - רמה מסינגר בתפקיד פלורנס ג'נקינס פוסטר, ומולי שולמן בתפקיד הפסנתרן קוזמו מקמון, שליווה אותה עד יום מותה ודרך עיניו מסופר סיפורה.

     

    מתוך ההצגה. לשקר או לא לשקר, זו השאלה (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    מתוך ההצגה. לשקר או לא לשקר, זו השאלה
     

    "אפשר לצחוק עליה, אבל בשורה התחתונה האשה הזו הגשימה את חלומותיה, וזה מה שחשוב", אומרת מסינגר. "אמרו שהיא זייפנית, סתמו לה את הפה, פקפקו בה, לא אפשרו לה לנסות - ולמרות זאת פלורנס מילאה את הקרנגי הול באנשים שרכשו כרטיסים בהרבה כסף, מכרה תקליטים על ימין ועל שמאל ועד היום, כמעט 70 שנה אחרי מותה, היא עדיין מוכרת. אז על מי הבדיחה?. מבחינתי זה מחזה שאומר: 'אף אחד לא יסרס או ישתיק אותי'. אני מכירה את זה גם מחיי".

     

    כלומר?

     

    "בכיתה א', בשיעור ציור, המורה אמרה לנו לצייר בית ועץ. ציירתי מהדמיון כתם גדול וחטפתי על הראש. מאז אני משוכנעת שאני ציירת איומה. זה גם נכון, אבל איך אפשר לעשות את זה לילד? אי אפשר להתווכח עם מה שדמיינתי. זו אמנות. מטרת האמנות היא לא בהכרח לדייק, אלא להעביר חוויה רגשית. והקהל של פלורנס עבר חוויה, אי אפשר להתווכח עם זה. גם פלורנס עצמה עברה חוויה רגשית. היא התגברה על השריטות בדיוק במקום שפצעו אותה. היא תיקנה את מה שניסו לשבור. מה יותר הצלחה מזה?".

     

    מילאה את הקרנגי הול. רמה מסינגר בתפקיד פלורנס ג'נקינס פוסטר (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    מילאה את הקרנגי הול. רמה מסינגר בתפקיד פלורנס ג'נקינס פוסטר

     

    מה שִאפשר לג'נקינס את החופש לעשות כרצונה היה ירושה מאביה והסכם גירושין שמן מבעלה, איש עסקים עשיר וחבר של כבוד במעגלי החברה הגבוהה בניו יורק. כחלק מעיסוקיה בארגוני צדקה, ניהלה ערבי התרמה בהם גם שרה למגינת לבם של האורחים.

     

    לטובת הקלטת אלבומה הראשון והיחיד חברה ג'נקינס לפסנתרן והמוזיקאי קוזמה מקמון, דמות אקסצנטרית ידועה בקהילה ההומוסקסואלית בעיר, שעל אף הסתייגויותיו ליווה אותה לאורך כל הדרך, גונן עליה מפני דעת הקהל ואף עיבד מחדש יצירות כדי שיפצו על ההיעדר המוחלט של כישרון זמרה.

     

     

    על אף הביקורות הקטלניות, ג'נקינס השוותה את עצמה לזמרות סופרן נודעות כמו פרידה המפל ולואיזה טטרציני וייחסה את הביקורת לבורות ולקנאה. "אנשים יכולים לומר שאני לא יודעת לשיר, אבל לעולם לא יוכלו לומר שלא שרתי", אמרה.

     

    לא היו צריכים לומר לה את האמת כדי שלא תעשה מעצמה צחוק?

     

    "אני לא חושבת שזה חשוב. נתנו לה לחיות בשקר הנפלא הזה ואפשרו לה לפרוש כנפיים. האמת חוסמת פנטזיות, אז מה כל כך טוב בה? שקר נשמע כמו מילת גנאי, אבל אם נכנה אותו פנטזיה, ייפתחו בפנינו עולמות שחבל לוותר עליהם. אנשים כל כך עסוקים באיך הדברים נראים במקום בחוויה הפנימית שלהם. אם העולם היה רק מה שצריך, לא היו בו ג'קסון פולוק ששפך צבעים על קנבס או טום ווייטס שטוהר הצליל זה בהחלט לא הפורטה שלו. יש לנו צורך קיומי בפנטזיה, כי אולי צריך לחם כדי לחיות, צריך גם פרח כדי שתהיה סיבה לחיות".

     

    "היא הירח, השמש והכוכבים של עצמה"

    גלריית התפקידים של מסינגר מגוונת ועשירה, אך בתפקיד הנוכחי נאלצה להתמודד עם אתגרים לא פשוטים. "אני חושבת שזה התפקיד הכי קשה שעשיתי אי פעם", היא אומרת. "בדרך כלל, עוד לפני תחילת החזרות אני יודעת מה מפעיל את הדמות ואיך מפצחים אותה. פה אני עדיין מחפשת. זו דמות קשה לפיצוח מפני שהיא חיה בתוך בועה שהיא עצמה בנתה. העולם הדמיוני הזה יוצר נתק והיא בוחרת לחיות בו בכל רגע נתון. היא היקום של עצמה. היא הירח, השמש והכוכבים. קשה להבין את זה. בשלב זה של חיי, את מרבית התפקידים שמציעים לי כבר עשיתי בוורסיה כזו או אחרת, אבל תפקיד כזה עוד לא היה לי".

     

    זו לא הפעם הראשונה שמסינגר נכנסת לנעליה של זמרת שהפכה לאגדה. היא עשתה את זה קודם בהצגת יחיד על חייה של הזמרת הצרפתייה אדית פיאף. "פיאף קיבלה מתנת אלוה ולאורך כל חייה חיבלה בה. פלורנס קיבלה עונש ומקסמה את האפשרויות שלה. היא היתה אופטימית חסרת תקנה.

    פיאף היתה אשה קשה שסבלה מדיכאונות והרס עצמי".

     

    בין שתי הדמויות השונות כל כך עובר בכל זאת חוט מקשר: "זו השריטה שמאחדת ביניהן, המקום הכואב הזה בילדות שלכל אורך הדרך הן מנסות לכסות עליו ולהדחיק אותו. מעניינת אותי השאלה מה השריטה הזו עשתה להן, כי ככה אנשים בנויים - הכאב זה מה שמניע אותנו".

     

    עבור זמרת שכמותך, בטח נורא קשה לזייף את עצמך לדעת.

     

    "אין לך מושג עד כמה. גם עכשיו, על הבמה, אני נודדת לפעמים לעבר התווים הנכונים ומזכירה לעצמי שזה גרוע ושחייבים לחזור לזיוף. בתקופת החזרות הצמידו לי את דוקי עצמון, המורה האלמותית לפיתוח קול שהיתה אמורה ללמד אותי לזייף. זה היה הזוי. רוב הזמן התפוצצנו מצחוק. זה היה מטורף כי במקביל עבדתי על אלבום ביכורים משלי, שבו אני חושפת את עצמי באופן שמעולם לא עשיתי קודם. זו היתה סיטואציה מופרכת שנתנה לי פרופורציות. זה קצת כמו להתבונן במראה מעוותת. הלכתי במקביל בשני נתיבים".

     

    את מאלה שלאורך שנים נודדים בין תיאטראות. אפשר לומר שמצאת מקומך בבאר שבע?

     

    "אני נודדת כי בכל פעם מפתים אותי עם תפקידים מצוינים. עכשיו אני בבאר שבע כי זה תיאטרון שגורם לי להרגיש שמחה בכל פעם שאני הולכת לעבודה. כשיצאתי מבית צבי נשבעתי שמה שינחה אותי בקריירה זה רק תפקידים טובים, שאני לא אהיה פקידת תיאטרון אף פעם. אני שמחה שהמציאות אפשרה לי להגשים את ההחלטה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת אלבום
    פלורנס פוסטר ג'נקינס. אף אחד לא יסתום לה את הפה
    עטיפת אלבום
    הטבות למנויים
    מומלצים