שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "חברים": יש ערימה של חבר'ה על הדסקטופ

    סרטו של רגב קונטס "חברים", שמתעד את ימי המחאה הסוערים, נולד בכלל ביום ההולדת של אבא שלו שחגג עם חברים ותיקים בגינה. היום הוא כבר לא יודע מה התחיל קודם - הסרט או המאבק. מה שבטוח - הכל בזכות פייסבוק

     

    לנסות להנהיג מחאה חברתית שמונה מאות אלפים מפגינים נלהבים אך זועמים, זה דבר לא קל. גם לעשות סרט, במיוחד בארצנו, זה דבר די מלחיץ. אבל לעשות את שניהם ביחד ובו זמנית, יצר אצלי במוח מעין מצב, שאם עוד היו לי עוד שערות על הראש, הן אפילו לא היו מספיקות להלבין - הן פשוט היו מזדקפות לרגע - ונושרות בבת אחת.

     

    כתבות נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    כשיצאתי יחד עם דפני ושאר החברים מהפייסבוק בבוקר ה-14.7.2011 לרוטשילד, כדי להניח את האוהלים הראשונים, המפיקים שלי חשבו שאני פשוט יוצא לעוד יום עבודה על הסרט "חברים" שצילמנו אז כבר כמה חודשים. הם העמידו לרשותנו חדר קטן במשרד ההפקה הסמוך לשדרה, שעמד ריק לכמה ימים ("שתוכלו לתכנן בו בשקט את כל האירועים"), שתי מצלמות ושני צלמים, קרטיבים ובירות לכל האנשים שהיו אמורים לבוא, המון המון שלטים, וגם קצת אוהלים למי שלא היו לו, שנרשמו תחת תקציב "תפאורה".

     

    אני והחבר'ה

    מיום צילום זה נהפך ליומיים, ומיומיים לשבועיים, ומשבועיים לחודשיים. בעצם יצאתי באותו בוקר ליום צילום, ומאז לא חזרתי. בהתחלה עוד זכרתי שאני גם מצלם סרט, ניסיתי לראות את האירועים המפתיעים, המטורפים, הפוליטיים, המסובכים, והגדלים והולכים בקצב מסחרר - גם כהתרחשויות קולנועיות. מהר מאוד התקציב הקטן הלך ואזל, והייתי צריך לחשוב טוב טוב מה בדיוק מצלמים מחר, למרות שלא היה לי מושג מה הולך לקרות אפילו עוד כמה דקות.

     

    הרעיון המקורי של הסרט היה קצת אחר. ביום ההולדת ה-60 של אבא שלי, כשישבתי לצדו בגינה וראיתי שלא משנה כמה טעויות בחיים הוא עשה, הוא עדיין היה מוקף בכל החבר'ה שלו ("חבר'ה", בניגוד לחברים בודדים מכל מיני תקופות בחיים), שמלווים אותו כבר 40 שנה, עוד מהצבא. אלו היו אותם אנשים ששמחו איתו בחתונה ובחדר לידה, וניחמו אותו בלוויות של הוריו. אלו היו החברים שאיתם יצא כל שבת לטיולים ושחתמו לו על ערבויות בכל פעם שהעניינים עם הבנק הפכו לקשים.

     

    תכיר בזה, חשבתי בעצב באותו לילה כשחזרתי הביתה כשפתחתי את המחשב, התקופה הזאת נגמרה. במקום ערימה של חבר'ה על הדשא, יש היום רק ערימה של חבר'ה על הדסקטופ, והאמת - אולי זה לא כל כך נורא. זה מאפשר לפגוש אנשים חדשים ממקומות אחרים, שאחרת לעולם לא היית מכיר.

     

    מתוך הסרט "חברים". כולנו עצובים מתחת לחיוכים שבתמונות (צילום: יאיר שגיא) (צילום: יאיר שגיא)
    מתוך הסרט "חברים". כולנו עצובים מתחת לחיוכים שבתמונות(צילום: יאיר שגיא)

     

    אבל הניכור שהלך והתגבר סביבי עם השנים, לא רק בתל אביב, אלא בכל ישראל, הביא אותי לשאול את השאלה - האם פייסבוק (שהישראלים מבלים בו יותר ממליארד דקות בחודש ובזכותם הפייסבוק העניק למדינה מדליית זהב - למקום הראשון בעולם, לפני ארה"ב ולפני כולם) הוא עולם סגור בתוך עצמו, או שבסופו של דבר כל האנרגיה, הידע ובמיוחד הקשרים החברתיים והאישיים שנוצרים בו - יכולים לפרוץ החוצה, אל המציאות הגשמית והלחה.

     

    אינטימיות דיגיטלית

    וכך, במשך שנה של צילומים, ניסיתי להיפגש עם כמה מחבריי האינטימיים ביותר, אך הווירטואלים לחלוטין, שאספתי ברשתות החברתיות עם השנים. הצטרפתי לזרים מוחלטים למנגל יום העצמאות, ולליל סדר חברים שהתארגן ספונטנית בפייסבוק. הכרתי משורר שהוא גם מתאגרף, סטנדאפיסט וקורא מחשבות מצחיק וביישן, ואחרי שמונה שנים עליתי אפילו לבקר את השכנה מלמעלה. אך המבוכה תמיד ניצחה והאינטימיות הדיגיטלית, שמשגשגת בין הכפתורים למסך, תמיד התפוגגה.

     

    עד לאותה פגישה אליה הזמינה אותי דפני ואחרי שבוע במאהלים, שכחתי בכלל שאני עושה סרט. זה קרה אחרי שנים ארוכות בהן כל אחד מאיתנו ישב לבד בבית וראה בפייסבוק תמונות של אנשים מאושרים ומחייכים, וחשב שרק הוא נותר לבד עם הקשיים, ורק לו לא קל. הגילוי שכולם עצובים מתחת לחיוכים שבתמונות, יצר אצל כולנו מפץ גדול ואני נסחפתי לחלוטין, רגשית ורעיונית אחרי כל האירועים. והצלם שלי, שכבר מזמן שכחתי שהוא שם, פשוט רץ אחרינו, משתדל לא להימעך בין המוני האדם.

     

    "מה אתם מצלמים?", "לאיזה ערוץ זה הולך?", "צלם צלם אותה היא כוכבת שחבל על הזמן!" - כל סטודנט לקולנוע שצילם פעם סצנה במרחב הציבורי, מכיר היטב את החשדנות והישירות של הישראלים. אבל עכשיו הפעם זה היה אחרת: "תצלם, תצלם איך הם חיים פה, שכל המדינה תראה!", או "שלא תעז לצלם את זה, אנחנו נתבע אותך על כל מה שיש לך!".

     

    ניסיתי לזכור מי אני ומאיפה באתי, לחשוב כל הזמן על "מה הסיפור" או "מי הגיבורים" או איזו סצנות כדאי לצלם, אבל הסיפור כבר לא היה ברור לי בכלל, בטח ובטח לא מי "הגיבורים". וגם אני כבר לא הייתי בטוח אם אני עדיין בכלל במאי. אנחנו, אנשי הקולנוע רגילים ללחץ, לחוסר שעות שינה ולצורך להחליט לבד ומהר החלטות כבדות משקל, אבל שום דבר מכל זה לא באמת הכין אותי לקרב אימתנים עם גופי ענק ממשלתיים, כלכליים - ועם אינסוף רצונות ותלונות של אנשים.

     

    בשלב זה היו אלה כבר המפיקים, שנדחקו לחדר הקטן, בשקט בשקט,

    כדי לא להפריע עם הסרטים שלהם למחאה, ואילו בשאר החדרים של חברת ההפקה, התהלכו כעת עשרות אנשי המחאה: שולחים מאות מיילים ופקסים, כותבים ניירות עמדה ומקיימים פגישות עם כל צמרת הפוליטיקה והכלכלה בישראל, 24 שעות ביממה. רק בהפגנת המיליון נזכרתי שאני עושה סרט. כשעמדתי על במה מול 400 אלף אנשים זועמים, נלהבים, כואבים, ובזווית העין קלטתי הצלם, מחפש זווית טובה להתמקם בה.

     

    וכשצילמנו את עצמנו בין מאות אלפי המפגינים שנצמדנו כולם אחד לשני בשמחה, ולמרות נהרות הזיעה, כאילו היינו גוף ענק אחד - לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, האם נצליח להחזיק ביחד גם מחר? ועוד שנה? האם בעולם שלנו, שבו יש אינסוף מידע וגירויים זמינים, אפשר יהיה לדבוק בחזון אחד ליותר משלושה חודשים? האם בעולם שבו יש פייסבוק ובו כבר יותר מ-900 מיליון חברים, יהיה אפשר להתחייב אישית לשניים מהם? או לעשרה? או לעשרים?

     

    סרטו של רגב קונטס, "חברים" יוקרן ביום ו', 3 באוגוסט, בשעות 14:00 ו-20:40, וביום שבת, 4 באוגוסט, בשעה 20:00 ב"אורלנדו סינמה", בית ציוני אמריקה.  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עמית צינמן
    רגב קונטס. יצאתי ליום צילום, תיכף אשוב
    צילום: עמית צינמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים