שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שורף כמו וויסקי בגרון: מטאליקה וג'יימס הטפילד
    סולן "מטאליקה" ג'יימס הטפילד, חוגג יום הולדת ומתכנן לעצמו מתנה בצורת אלבום חדש עם הלהקה. אור ברנע מקווה שהוא יחזור דווקא אל הצליל האקוסטי והעמוק, שיספר את חייו האישיים - אבל יודע שלא משנה מה יעשה, המעריצים יהיו מופתעים

    מדובר באחד הוויכוחים הנשנים והמתישים של עולם הרוק: מה "מטאליקה" עשתה לעצמה בשנות התשעים, ולמה? האם האלבום השחור שבזכותו הפכה ללהקת המטאל הגדולה בעולם הוא באמת יצירת מופת, או שזה היה הרגע שבו התקלקלה, זנחה את שורשיה הכבדים ומעולם לא הצליחה לשוב אליהם בדרך ראויה?

     

    מיליוני ויכוחים, אינספור דיונים וטוקבקים זועמים העסיקו מעריצים ברחבי העולם, וממשיכים להעסיק גם היום. האמת? סיכוי טוב שברגעים אלה ממש, מישהו כותב משהו אמוציונלי על השינויים הרבים שעברה הרביעיה בחייה. מתברר שלא משנה מה נחשוב עליה, "מטאליקה" לנצח תמשיך להשפיע. לכאן או לכאן.

     

    הטפילד הקאובוי מככב בקליפ לשיר "Mama Said". אקוסטי וחודר, אחד השירים הטובים באלבום "Load".

     

    השבוע פורסמו ידיעות על כך שמטאליקה תתחיל בקרוב ביצירת אלבום חדש, שככל הנראה ייצא בשנה הבאה. הראשון מאז "דת' מגנטיק", אלבום כבד ומצוין שהוציאה ב-2009 ושזכה לביקורות מעורבות - ושנה לאחר "לולו", הפרויקט המשותף שלה עם לו ריד, שזכה - וכנראה שבצדק - לקטילה חסרת תקדים ממעריצים ומבקרים מכל עבר. וכך, מאז אותו אלבום שחור, הלהקה הוכיחה שלא משנה מה יהיה הצעד הבא שלה, מישהו הולך להיות מופתע.

     

    השינוי הגדול: העטיפה האחורית של "Load" (עטיפת האלבום) (עטיפת האלבום)
    השינוי הגדול: העטיפה האחורית של "Load"(עטיפת האלבום)

     

    זה נמשך מאמצע שנות ה-90 ועד לסוף העשור הרוקיסטי. מטאליקה, ששינתה את עולם הרוק הכבד עם האלבום השחור ב-1991, גרמה למעריציה לחכות עוד ארבע שנים ליצירה הבאה. כשהיא סוף סוף הגיעה, לא מדובר היה רק בשינוי מוזיקלי אדיר - אלא גם תדמיתי. עבור רבים זו היתה מכה מתחת לחגורה, אבל אני הרגשתי שחלום מוזיקלי התגשם.

     

    "Low's Man Lyric", שיר ארוך שמייצג נפלא את כל אותן תכונות עמוקות של הטפילד אך מעולם לא זכה לכבוד הראוי לו. כנראה שבדיוק בגלל אותם דברים.

     

    ברור שאיני היחיד שנמנה עם מעריצי האלבום "Load", אלבום ההמשך שלו "Reload", ואלבום גרסאות הכיסוי שיצרה הלהקה ב-1998, "Garage Inc", שבעקבותיו גם הגיעה לישראל בפעם השנייה. אבל מאז, נדמה שאנחנו חלק מאופוזיציה שלוחמת להשמיע את קולה בתוך הדיונים האינסופיים על מטאליקה, בחיים האמיתיים וברשת.

     

    כשחזרו לחיים עם "Load", חברי הלהקה הופיעו פתאום עם שיער קצר, לבושים בבגדים אלגנטיים ומלאים בהצהרות אופנה. מצד אחד הם הציגו תדמית קשוחה של גנגסטרים, מצד שני איפור בעיניים, קרבה אינטימית ופוזות שמזכירות יותר את דיוויד בואי מאשר גיבורי מטאל.

     

    הטפילד, מטאליקה וחברים כמו ג'רי קנטרל ("אליס אין צ'יינס") ולס קלייפול ("פריימוס") מבצעים את "Tuesday's Gone" של "לינרד סקינרד". הטפילד כמו מנהיג החבורה, שכאילו מנגנת בפאב קטן אי שם בדרום ארצות הברית המדברית.

     

    מעל לכל השינוי הרוקנ'רולי והצבעוני שעברה הלהקה, הרגשתי את האישיות הכובשת והבלתי פוסקת של ג'יימס הטפילד. המנהיג הציג לראשונה קול עמוק ונמוך יותר מאי פעם. במבטא אמריקני כל כך "קוּל" ולפעמים מעט מרושע. מלא בכוח מתפרץ, אך במקביל גם מיושב - בדומה למראה שאימץ עם הפריזורה החדשה, השפם, הזקן ופאות הלחיים. הוא הפך במהרה לסוג של זקן השבט. מעין אמריקאי דרומי (למרות שגדל בקליפורניה) שעיניו ראו כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה שנים. והוא היה אז רק בן 32.

     

    17 שנה חלפו והטפילד עבר גלגולים קיצוניים, מוזיקליים ואישיים כאחד. הוא עצמו רק הפך קשוח יותר. קולו נעשה עמוק עוד יותר ובגיל מאוחר יחסית הוא התכסה בקעקועים' וכנראה שהפך באמת לאיש שראה הכל. כשהוא חוגג ממש היום (3 באוגוסט) יום הולדת 49 וכשמטאליקה עומדת להיכנס לעוד הרפתקה יצירתית, הגיע הזמן לעשות מעשה: לתפוס גיטרה אקוסטית ואולי אפילו להשאיר לכמה רגעים את החברים הישנים מאחור.

     

    בשום צורה לא מדובר בשיר אקוסטי ורגוע, אבל הטפילד המתחדש בשיאו. שר כל מילה ומילה בזעם אדיר, ולמרות זאת, מלא באיטליגנציה רגשית.

     

    מלבד "Nothing Else Matters" הבומבסטי, השירים הנוגעים, השקטים יותר והעמוקים של הטפילד לא זכו לאימפקט שהגיע להם. במיוחד אלה הנכללים בשלושת האלבומים שיצאו בחצי השני של שנות התשעים. השירים האלה לבדם, שפזורים כאן לאורך המאמר, יכולים לשמש כפסקול חודר לחיים, מלא בלהט, אפלה, תשוקה ועוצמה.

     

    הקליפ הנפלא שהציג לעולם את מטאליקה החדשה: "Until It Sleeps"

     

    בעוד הוא מהרהר איך הכל יישמע בפעם הבאה, אפשר לקוות שג'יימס הטפילד ישוב במחשבותיו אל אותם השירים. אולי הוא יחליט ללכת סולו, רק הוא והגיטרה האקוסטית, אולי אפילו עם עיבודים לרביעיית כלי מיתר שתחתוך את האוזן כמו סכינים זעירים. או שאולי, זה כן יוכל יהיה להיות מאמץ משותף.

     

    אולי שותפו בהנהגת הלהקה, המתופף לארס אולריך, יבין גם הוא שהטפילד צריך לשיר ולצאת החוצה מהרמקולים במלוא הדרו - ויש לספק לו את התמיכה שהוא צריך. הטפילד כבר מזמן לא בן 20. הוא לא יכול לצעוק גבוה בשמיים באופן מופתי כמו שעשה בתחילת הדרך. היום, כשהוא פותח את הגרון, הוא שורף כמו ג'ק דניאלס בלי קרח. וזה בדיוק מה שכל כך טוב בו.

     

    Hero Of The Day. עוד בלדה מצוינת מתוך "Load"

     

    הגבריות הקשוחה אך עם זאת חסרת הביטחון (כפי שרואים היטב בסרט הדוקומנטרי המשוגע על חייו, "Some Kind Of Monster"), יכולה לספק לנו מסמך מוזיקלי מצמרר. למרות שאין עדיין שום מילה או מנגינה, אני כבר יכול לראות ולשמוע אותו. יושב באולפן מלא שטיחים, שופך אל הגיטרה והמיקרופון את כל המילים שהשנים האחרונות בחייו הכתיבו לו.

     

    מהמקרים שהחידוש עולה על המקור: מטאליקה מבצעת את "Turn The Page" של בוב סיגר. היכולות הווקאליות של הטפילד בשיאן.

     

    אולי הוא שוב יפתח את הלב על אביו שעזב אותו ואת המשפחה כשהיה ילד, על מחלת הסרטן הנוראית של אמו שהרגה אותה כשהיה רק בן 16, ועל השדים והמלחמות שלא עזבו את ראשו במשך שנים רבות. אולי יהיו שם סיפורים מהעבר של הלהקה שתמיד רצינו לשמוע אבל אף פעם לא הצלחנו - ואולי דווקא הדרך הרגועה והשקטה יותר תוביל אותו אל המקומות הטובים בחיים, אל אשתו ושלושת ילדיו ולעובדה שהוא שרד ועומד היום זקוף, למרות כל התלאות שעבר.

     

    ברור, המון ישנאו את זה. המון יתבלבלו, ימשיכו להתאכזב מהלהקה ולזכור לה רק
    את שנות השמונים מלאות הת'ראש מטאל, האלכוהול והשיגעון. אבל זה יהיה בסדר. מאז אותו אלבום שחור מהפכני, מטאליקה כל הזמן מזגזגת ממקום אחד לשני. כנראה שלנצח היא לא תתיישר או תמצא סגנון אחד וברור. זו הלהקה שאנחנו צריכים לחיות איתה.

     

    למרות שהיא מאכזבת את מעריציה באחרונה, ייאמר לזכותה שהיא באמת עושה רק מה שהיא רוצה ומעניין אותה, תכונה שחייבים להעריך. אחרי המסע הכל כך מטורף שעברו בשלושים השנה האחרונות, הטפילד כנראה כבר באמת ראה הכל. ואת הרגע הזה הוא צריך לנצור ולהוציא החוצה. בראש, הפנטזיה הזו מצמרמרת. בלי ז'אנרים, בלי חזרה למקורות, בלי לנסות להיות כמו פעם או להדביק את הפערים בעולם המטאל המתפתח. פשוט לשבת, לכתוב, לנשום עמוק ולשיר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ג'יימס הטפילד. האיש שראה הכל
    צילום: Getty Images imagebank
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים