בעשר אצבעות ותחת: ראיון עם סת' מקפרלן
אחרי ש"איש משפחה" הביאה לסת' מקפרלן את החוזה הגדול ביותר ליוצר טלוויזיה, הגיע סרטו הראשון "טד" והפך אותו גם לבמאי קולנוע חשוב. ציפי שמילוביץ' פגשה אותו וניסתה להיכנס לראש של גבר בן 38 שבנה אימפריה מכלום. בעצם למה להגיד מכלום, מאבא מצויר שמפליץ על הבת שלו
ב-10 בספטמבר 2001 חגג סת' מקפרלן עמוק אל תוך הלילה במסיבה בבוסטון והתעורר עם הנגאובר מטורף. הסוכן שלו השאיר לו הודעה שהטיסה חזרה ללוס אנג'לס אמורה להמריא ב-8:15 בבוקר, אבל כשמקפרלן הגיע לשדה התעופה לוגאן בבוסטון התברר שזמן ההמראה היה 7:45. הוא ראה את דלתות המטוס נסגרות בלעדיו. שעה לאחר מכן התרסקה טיסה מספר 11 של אמריקן איירליינס אל תוך מגדל התאומים הצפוני.
"ראיתי את המטוס ממריא ובעיקר קיללתי את הסוכן שלי", אומר מקפרלן ממרחק של כמעט 11 שנה בסוויטה של מלון ארבע העונות בבוורלי הילס, במפגש עם עיתונאים לרגל סרטו "טד", שעלה אצלנו בסוף השבוע האחרון. "היו כמה ימי הלם, אבל לא היה רגע של פניקה כי בשום שלב לא הרגשתי באמת את חוויית ה'אני עומד למות'. אני לא יכול להתחיל לדמיין מה עבר על הנוסעים במטוס הזה".
אני שואלת אם זה הזיז משהו באתאיזם האדוק שלו. "לא", הוא אומר. "החמצתי הרבה טיסות בחיים שלי. היה לי המון המון מזל, זה מקרי לגמרי, שום דבר שבא מלמעלה".
זאת לא בדיוק חשיבה הוליוודית, ויש לה מחיר מסוים. "הוליווד מלאה במטורפים רוחניים", אומר מקפרלן. "זאת אחת הסיבות שקשה להשיג פה דייטים טובים: רוב האנשים חושבים שמשהו דפוק אצלך אם אתה לא מאמין שיש איזו תוכנית גדולה לחיים. זה מיד הופך אותך לחסר לב, ונשים לא אוהבות גברים חסרי לב. אני שואל שוב ושוב 'איך אתם יכולים להיות כאלה אגו-מניאקים לחשוב שמישהו ישב ותכנן לכם את החיים?', אבל זאת עיר של ג'אנקים רוחניים שמחפשים משמעות בכל עוגיית מזל ובכל קשקוש תנכ"י שהם שומעים בטלוויזיה".
אם כבר, יש סיכוי לא רע שנס ה-11 בספטמבר הפך את מקפרלן למישהו שיש לו עוד פחות אלוהים מקודם. "איש משפחה", סדרת האנימציה שסידרה לו את החוזה היקר ביותר ליוצר בהיסטוריה של הטלוויזיה, איבדה עם השנים אפילו את הגבולות שלא היו לה מראש. בשנה שעברה, עשור אחרי אסון התאומים, עסק
פרק שלה ב-11 בספטמבר. במהלכו נראו סטואי התינוק המרושע ובריאן הכלב השיכור חוגגים את ההצלחה של התקפת הטרור, שקרתה אחרי ששניהם התערבו במהלך ההיסטוריה.
הקונטקסט של הפרק היה כמובן אחר לגמרי: הוא עסק בשאלה המוסרית־היפותטית אם מי שיש לו יכולת לשנות את העבר צריך גם לעשות את זה. אבל גם לצופים הקיצוניים של "איש משפחה", המראה של שתי דמויות שמחליפות היי-פייב למראה ה-11 בספטמבר בסדרת טלוויזיה אמריקנית - אפילו מצוירת - היה קשה מדי. פרץ סקנדל שנמשך לפחות עשר דקות, לפני שהגיע הסקנדל הבא והשכיח אותו.
למקפרלן זה לא הזיז. הוא כנראה האדם היחיד באמריקה שמרשה לעצמו להתבדח על ה-11 בספטמבר ברציפות בלי לשלם על זה כל מחיר. הכל חלק מהמוטו היחיד שהוא מאמין בו: חוק שוויון זכויות ההעלבה. אין פרות קדושות, אין מיעוטים שצריך להיזהר מלפגוע בהם, אין נכויות שלא מצדיקות בדיחה. "אם אתה מוכן להעליב את כולם, זאת הדרך היחידה לצאת מזה בשלום. הקץ' היחיד הוא שזה חייב להית מצחיק. כי אם זה לא ממש-ממש מצחיק, אתה נשאר רק עם העלבה סתמית וזה לא טוב".
אני שואלת אם קרה לו פעם שהוא השאיר בדיחה בחוץ כי היא היתה מוגזמת אפילו בשבילו.
"לא", הוא עונה.
לא צוחקים איתך, צוחקים עליך
פעם, באחת הישיבות של "איש משפחה", מקפרלן התקשר לאמא שלו, שם אותה על הספיקר וביקש ממנה לספר איך כשהיתה ילדה היא עזרה לכלב שלה לאונן. פרי מקפרלן סיפרה את זה בגאווה אמהית בלתי מוסתרת, וכשסיימה צחקו היא והבן שלה דקות ארוכות. מכאן אפשר להבין, למשל, מהיכן באה הסצנה שבה סטואי התינוק שותה זרע של סוסים. סת' מקפרלן, מתברר, הוא הבן של אמא שלו.
הוא נולד ב-1973 לזוג הורים היפים, גדל בקונטיקט, ותמיד היה - תדהמה - ילד מוזר. אבא שלו זוכר אותו כמתבודד ששנא חיבוקים ומגע פיזי. למרות האינסטינקט להניח שהמשפחות ביצירות של מקפרלן מבוססות על המשפחה שלו. זה לחלוטין לא נכון: אביו איש משכיל, ואחרי שהתפטר מעבודתו כהיפי גם הפך לאדם שקט ומנומס. אין שום קשר בינו לבין האבות הדבילים שמקפרלן כותב עליהם. "אני בדרן", הוא הודף כל ניסיון אנליזה חובבני, "אני לא רואה באמנות שלי איזה מפלט לחיטוט בפצעים ישנים, גם בגלל שאין לי כאלה".
בגיל תשע כבר היה לו מדור איורים בעיתון מקומי. אחת הקריקטורות הראשונות שלו הראתה ילד אוכל בפעם הראשונה את לחם הקודש בכנסייה, ומיד שואל את הכומר: '"אפשר לקבל גם צ'יפס?". הקריקטורה הביאה למקפרלן את מכתב השנאה הראשון בחייו, מכומר מקומי. ההורים שלו אמרו לו להתעלם, והילד הבין שיש לו חתיכת כוח במוח.
כשהיה בן 14 השתלב מקפרלן בתיכון יוקרתי ברוד איילנד, שם העביר את הזמן בהעלבות של ג'ורג' בוש האב ושל רונלד רייגן. בשנתו האחרונה בקולג' עלה בו הרעיון לסדרת אנימציה על משפחת צווארון כחול בהשראת "הכל נשאר במשפחה" וארצ'י באנקר - הדמות שבלעדיה, אומר מקפרלן, ספק אם משהו ממה שהוא עושה בכלל היה יכול לקרות. הוא קרא לסיפור "החיים של לארי", והפרק הראשון נמשך עשר דקות.
בסצינת הפתיחה הולך לארי לראות את הסרט "פילדלפיה", וכשמופיעה על המסך דמותו של טום הנקס, הוא צועק: "היי, זה האיש מ'ביג', כל מה שהוא אומר זה המצאה". בדיוק באותו רגע מספר הנקס שיש לו איידס, ולארי מתפוצץ מצחוק. את הקולג' סיים מקפרלן עטור פרסים והצעת עבודה בלוס אנג'לס.
את פרק הפיילוט של "איש משפחה" הוא צייר במשך חצי שנה על השולחן במטבח. רשת פוקס - שבניגוד לשלוחת החדשות שלה פוקס ניוז היא כמעט מופת של אומץ פלורליסטי - פנתה אליו בחיפושים אחר סדרת אנימציה שתהיה קיצונית הרבה יותר מ"משפחת סימפסון", ובכל זאת תעמוד במבחן העלייה לאוויר. למקפרלן היה יתרון נוסף: הוא היה מוכן לעבוד פחות או יותר בחינם, כלומר במיליון דולר לשנה הראשונה.
"איש משפחה" מספרת על משפחת גריפין מרוד איילנד, שכמו נשלפה מהדמוגרפיה של צופי פוקס ניוז: אבא אדום צוואר, אימא טמבלית, בת טיפשעשרה הזויה, בן מסומם ותינוק מרושע. יוצר הסימפסונים מאט גריינינג הוא אולי הדבר הכי קרוב לאלוהים שמקפרלן כן מאמין בו, והוא ללא ספק שימש לו השראה. אבל גם מקפרלן יודע שרוב האנשים סבורים כי "איש משפחה" היא בסך הכל גרסה פחות חכמה והרבה יותר ברברית של הסימפסונים.
"קליבלנד". "עושים צחוק מהסטריאוטיפ"
מי שאוהב את הסדרה חושב שהיא מופת של חופש הדיבור, ומי ששונא אותה חושב שהיא דוגמה להתדרדרות המהירה של התרבות הפופולרית באמריקה. אולי, אבל מקפרלן נוגע בדברים שאף אחד אחר בטלוויזיה לא מעז להתקרב אליהם. "הווארד סטרן של הסיטקומים", כפי שהגדיר אותו ה"ניו יורקר". זה היה לפני שסטרן הפך לשופט בתוכניות ריאליטי.
את הפרק הראשון של "איש משפחה", ששודר אחרי הסופרבול ב-1999, ראו 22 מיליון צופים. היא מובילה באופן קבוע את טבלת הרייטינג של הפילוח הדמוגרפי החשוב למדי "בני נוער - זכרים", ושווי הפרנצ'ייז כולו עומד על יותר ממיליארד דולר, לפי פורבס. חוץ מ"איש משפחה" אחראי מקפרלן גם על "אבא אמריקאי", פרודיה על סיטקומים משנות ה־50, ועל "קליבלנד", שהיא ספין-אוף של "איש משפחה" ובעצם מציגה מעין משפחת גריפין שחורה. "אנחנו עושים צחוק מהסטריאוטיפ של הפלג האתני, לא מהפלג עצמו", מסביר מקפרלן בביטחון שקט. "לפעמים הגבול מאוד דק, אני יודע".
ואז הדובי ייקח שכטה
את כל מטען המוות-לפוליטיקלי-קורקט מביא עכשיו מקפרלן בפעם הראשונה לקולנוע. הסרט הראשון שהוא כותב ומביים, "טד", הוא אחד הסרטים המצחיקים ביותר שהוליווד ייצרה בשנים האחרונות. זאת קומדיה רמאית, שעל פניו נראית כמו פנטזיית ברומאנס לחגים על חברות של עשרות שנים בין גבר בשנות ה-30 לחייו והדוב שקיבל בילדותו, שאחרי ליל ברקים אחד הפך ליצור אנושי מתוק.
אז זהו, שלא. כבר בדקה השנייה של הסרט מגיעה הבדיחה היהודית הראשונה, ומכאן זה רק מתדרדר. לדוגמה לא קיצונית במיוחד, בשלב מסוים ממליץ מישהו לצלע האנושית בסיפור איך להציע נישואים: "אתה יכול לשים את הטבעת בתחת שלה ולתת לה להפליץ אותה החוצה".
טד וג'ון (מארק וולברג, עוד מישהו שהיה אמור להיות על הטיסה ההיא בספטמבר וברגע האחרון שינה את התוכניות) חיים באושר בלי עושר בדירת רווקים בבוסטון, מחסלים באנגים כל היום ומעליבים את כל העולם עם בדיחות ווייט טראש, דתות, סקס, נכים וכמובן ה-11 בספטמבר. העניינים מסתבכים כשג'ון מחליט להציע נישואים לחברה שלו (מילה קוניס, שמדבבת ב"איש משפחה" את מג, הבת שאבא פיטר נהנה כל כך להפליץ לה על הראש). מכאן מתפתחת דרמה משולשת שכמה שהיא יותר רצינית במהותה ככה היא יותר מצחיקה, גסה ולא מתאימה לכל בטן בהגשה שלה.
הסרט שעלה 65 מיליון דולר כבר החזיר מזמן את ההשקעה: נכון לכתיבת שורות אלה הוא הכניס 130 מיליון בארצות הברית בלבד. 70 אחוז ביקורות חיוביות על פי המדד של האתר Rotten Tomatoes הופכות אותו גם להצלחה ביקורתית, דבר די נדיר לקומדיות. אבל כן, פה ושם אפשר למצוא הורים שלקחו את הילדים לראות סרט על דובון חמוד ויצאו באמצע מזועזעים לגמרי.
"בלי להישמע מתיימר מדי, רציתי לעשות סרט שיהיה סוג של 'אי.טי' למבוגרים", אומר מקפרלן, שמדבב את טד, "סיפור מתוק בבסיסו, אבל שיהיה גם אדג'י ויביא הומור קשה. הרעיון של חיה מדברת הוא לא מקורי במיוחד, אבל ריתק אותי לנסות להשתמש בטכנולוגיה מהסוג של 'אווטאר' או 'שר הטבעות' בקומדיה. האפשרות לייצר דמות שנראית כמו טדי בר אבל יש לה כל קשת הרגשות וההבעות של יצור אנושי, העיפה לי את המוח".
מקפרלן רגיל לעשות כמעט הכל בפרויקטים שלו. ב"איש משפחה" הוא מדבב את רוב הדמויות; ב"טד", שאותו עשה בין היתר כי רצה לעבוד עם שחקנים בשר ודם, הוא עמד במהלך כל הצילומים במקום הדוב הממוחשב כדי שלוולברג יהיה באמת עם מי לדבר והוא לא יצטרך לדמיין איך ייראה דובי במהלך סקס אוראלי. את הדיבוב של טד לקח על עצמו מקפרלן גם כי חשב שיהיה קצת קשה לשכנע את הקהל שמהקול של ג'ורג' קלוני או של בראד פיט יוצאות בדיחות על נכים ועל שחקנים הוליוודיים אומללים.
אני משמיעה למקפרלן תאוריה פרטית: בסוף כל הומור ההארד קור צריך נשמה של ילד כדי לייצר מערכת יחסים מתוקה בין גבר לדובי. "אולי אני מפצה עכשיו על זה שהילדות שלי נראתה תמיד כל כך מיותרת", הוא מגיב להאשמות. "כל מה שרציתי היה לעבור את השלב המשעמם הזה כדי להגיע לחלק הכיפי של להיות מבוגר".
השיחה חוזרת לענייני העלבות. האם הוא פגע פעם במישהו שלא הגיע לו? "פעם צחקתי על מאט דיימון, פחות או יותר הבנאדם הכי נחמד בעסק הזה. הרגשתי רע, אני מקווה שהוא סלח לי. ברור שהיו בדיחות ב'איש משפחה' שאין סיכוי שהאיש שצחקנו עליו חשב שהן מצחיקות, אבל בעולם של סופר-סופר תקשורת המונים, כל אדם שנמצא בעין הציבור צריך להיות מוכן שיצחקו עליו בטלוויזיה. אני מנסה לא להיות אכזרי באופן סתמי, והקהל תמיד יגיד לי אם אני מגזים. בגלל זה עשינו הרבה הקרנות מבחן ל'טד'. כל הבדיחות עבדו".
אוקיי, והאם יש מישהו שרוצה לסגור חשבון עם היוצר של שלושה סיטקומים מצוירים בלי גרם של תקינות פוליטית? "לא ממש. בשנות ה-90 היית נורא היפ אם צחקו עליך ב'משפחת סימפסון', אז אני מניח שכשאנחנו הגענו כבר היה יותר קל להיכנס לטריטוריה הזאת. אדריאן ברודי התרגז עלי בפעם במסיבה, אבל בדרך כלל יש לאנשים גישה ספורטיבית. רוב הנעלבים שאני שומע מהם נמצאים קצת מחוץ לביזנס, והם נפגעים מזה שאנחנו צוחקים עליהם. זה יקרה גם ב'טד'. אגב, יש דווקא יותר מקרים של אנשים שמתקשרים ורוצים לעשות את הקולות של עצמם".
זה נשמע שונה מאוד ממצבו של סשה ברון כהן, שההעלבות שלו הרתיחו חצי עולם. "אבל איך אפשר לכעוס על סשה?", שואל מקפרלן. "הוא כזה חתלתול מתוק".
לא נו, היא לא נוסעת על פלוטוניום
סת' מקפרלן נראה בעצמו קצת כמו דמות אנימציה. חיוור, פנים מוארכות, נראה מעט צעיר מגילו הצעיר למדי, 38. הוא גם הרבה פחות חצוף מהכתיבה שלו. כצפוי, מדובר במקרה קלאסי של נקמת המחוננים: הוא מתעמל באופן קבוע במכון כושר, אוכל נכון, מעדיף עדשות מגע על פני משקפיים והפך עם השנים לסוג של סמל סקס. אחת המכוניות שלו היא רפליקה של הדלוריאן מ"בחזרה לעתיד", הוא מחזיק עם שותפים במטוס פרטי, לבוש יקר ונראה טיפ טופ מכל צד.
ב-2004 נכלל ברשימת הגברים הסקסיים בעולם של "פיפל", ולמרות שהפגין את המבוכה המתבקשת של "מי, אני?", די ברור שהוא אוהב את זה ואפילו עובד קשה בשביל זה. היתה תקופה שפעם בשבוע הופיעה על הסט של "איש משפחה" אשה מרשימה שהחזיקה ציוד קשה לזיהוי. מקפרלן היה נכנס איתה לשירותים ובמשך כמה דקות היו בוקעים משם רעשים מוזרים. כשגמרו הוא היה יוצא החוצה עם פנים שזופות להפליא.
הוא וורקוהוליק קיצוני, שפעם עבד 15 חודשים ברציפות, שבעה ימים בשבוע. זה נגמר בבית חולים. הוא לא הגיע למסיבת יום הולדת שערכו לו כל חברי הצוות, יותר מ-100 איש, כי הוא לא היה מרוצה מתסריט ונשאר בבית לעבוד
עליו. כמי שמדבב את מרבית הדמויות ב"איש משפחה'', ישיבות התסריט הן כמעט מופע יחיד שלו, שבו הוא עובר מדמות לדמות באופן מדהים למדי. בזמנו הפנוי הוא שר, ובשנה שעברה אפילו הוציא אלבום בניחוח פרנק סינטרה.
החוזה שלו עם פוקס מסתיים השנה, ומקפרלן רמז כבר יותר מפעם אחת שנמאס לו. "איש משפחה" היתה צריכה להיגמר לדעתו כבר לפני כמה שנים, בערך בתקופה שהתחיל לעבוד על "טד". בשנה האחרונה הוא כתב לפוקס גרסה מודרנית של "הפלינטסטונס" לטלוויזיה, אבל הם לא התלהבו וביקשו גרסה משוכתבת. מקפרלן השיב שהוא צריך לחשוב על זה קצת, חשב כמה שניות ואמר להם שיקפצו לו.
לפנייה לכתב/ת 
