שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    וידויו של פורטר נפאלי: הישראלים על הגב שלי
    ג' הוא פורטר נפאלי שכבר 12 שנה סוחב ציוד של ישראלים לטרקים בהימליה. כדי להמשיך לעבוד בזה אחרי פרסום הדברים שיש לו להגיד עלינו, הוא ביקש שלא נחשוף את שמו. הקטע של לשנות את המסר המקורי שלו ל"על הגב שלי" כבר היה יוזמה שלנו

    המילה הראשונה שלמדתי בעברית הייתה "עבד". המורים שלי היו שני מטיילים ישראלים שבדיוק השתחררו מהצבא. כשהצלחתי לבטא את המילה הזאת, הם לימדו אותי להגיד גם "נעים מאוד, אני". שאלתי אותם מה המשמעות של המשפט, והם אמרו: "אני אדם מכובד עם פרנסה טובה". רק בקבוצה הרביעית או החמישית של ישראלים, הסבירו לי מה למדתי בשיעור העברית הראשון שלי.

     


     

    "איזה סיוט זה נתב"ג 2000" (צילום: gettyimage) (צילום: gettyimage)
    "איזה סיוט זה נתב"ג 2000"(צילום: gettyimage)

     

    מאז שמעתי עוד הרבה מונחים חדשים שתיארו את עבודת היומיום שלי. "סבל", "עוזר", "סוחב". היה גם אחד שקרא לי "הצל", ובסוף הטיול נתן לי תמונת פוטומונטאז' שלי עם איזה ראפר שקוראים לו סאבלימינל. אבל מכל השמות, הכי אני אוהב את הכינוי הראשון שקיבלתי. בכל פעם שאני לוחץ יד של ישראלי אני מציג את עצמי ב"נעים מאוד, אני עבד". גם כי זה שובר את הקרח, וגם כי יש בזה משהו. נכון שההגדרה השכיחה היא "פורטר", אבל אחרי הכל, אני עובד בלסחוב תיקים של אחרים.

     

    12 שנה אני סוחב את התיק הישראלי, והוא מגיע בלי תוספת תשלום ועם כמות מכובדת של שריטות, שיגעונות והפרעות קשב. המקום הקבוע שבו אני פוגש אתכם נקרא סובב אנפורנה, Around Annapurna. אם אתם מהשניים-שלושה ישראלים שעוד לא עשו את הטרק הזה, אזכיר שהוא מקיף את שמורת האנפורנה בהרי ההימליה בנפאל, ומשתרע על-פני 230 ק"מ במסלול כמעט מעגלי שנמשך בערך שבועיים וחצי.

     

    זה אחד הטרקים הכי פופולריים בעולם, וכנראה החרוש ביותר ברגלי ישראלים. יוצאים אליו בדרך כלל בין ספטמבר לנובמבר, או במרץ-אפריל. יש אנשים שמחליטים לעשות אותו גם מחוץ לעונה, כך שיוצא לי להקיף את האנפורנה משהו כמו חמישה חודשים מלאים בשנה עם שמונה קבוצות שונות. בממוצע, שבע מהן יהיו של ישראלים. בחשבון פשוט, ביליתי בין רבע לשליש מהחיים הבוגרים שלי בטיולים עם ישראלים. אני חושב שזה מספיק זמן לגבש רושם ראשוני.

     

    "אבל אין כמו החרמון בחורף" (צילום: ויז'ואל/פוטוס) (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
    "אבל אין כמו החרמון בחורף"(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

     

    התיקים של הישראלים הם הכי מוזרים בעולם. על פי הגדרות התפקיד אני אמור לסחוב תיק אחד שמכיל ציוד של שני מטיילים ולא חורג מ-18 קילו, אבל יש אנשים עם בקשות חריגות. פעם ליוויתי שני ישראלים, אחד מזוקן ואחד מחוצ'קן, שהגיעו למפגש שלנו עם תיק ענק שקשור אליו כיסא קטן כמו של בית ספר יסודי, שבמקום מושב הייתה לו אסלה מפלסטיק.

     

    "מה זה?", שאלתי אותם. "זה קקי צ'ר", חייך המזוקן והצביע על החבר שלו. "אתה מבין, לרמי יש קיבה רגישה. הוא מחרבן חמש או שש פעמים ביום, והשירותים הנפאליים במסלול נו גוד, נו אסלה. אז החלטנו לעשות איזה קומבינה. מה אתה דואג? כיסא קטן, אפילו לא תרגיש אותו". הבטתי במנהל הסוכנות שלי. הוא עשה פרצוף של אין מה לעשות, וככה הסתובבתי שבועיים עם תיק בגודל שלי שקשור אליו כיסא עם אסלה.

     

    לא רק כיסאות חרא סחבתי. גם חיות. היה אחד שהתעקש לקחת איתו אקווריום כי הוא לא רצה להיפרד מדג הזהב שקיבל מהחברה שלו בשדה התעופה, ואחד שחשב שיהיה מצחיק לטייל עם קוף. הכנסתי את התיק לאוטובוס שיוצא לעבר תחילת המסלול, ורגע לפני שיצאתי מתא המטען הוא ביקש ממני לפתוח אותו ולהוציא לו חטיף. הקוף קפץ לי על הפנים, ומרוב פחד דפקתי את הראש בתקרה של הבגז'. הישראלי כמובן מיהר לצלם את האירוע בווידאו. כל ערב שהעברנו בטרק הוא קרא לי לראות את הקוף תוקף אותי, ואותי חוטף בראש מהתא מטען. 

     

    "אין, בלי הפסלון חסינות בוקי נאה בטוח ידיח אותי" (צילום: gettyimage) (צילום: gettyimage)
    "אין, בלי הפסלון חסינות בוקי נאה בטוח ידיח אותי"(צילום: gettyimage)
      

     

    משום מה אתם אוהבים ללמד קללות בעברית. אין כמו תחושת הסיפוק של ישראלי שמצלם אותי בווידאו מברך חבר שלו ליומולדת ומסיים בברכה "יא בן זונה שרמוטה" או "אימא שלך מוצצת זין". אחרי הקללות אתם עוברים לדברים כבדים יותר.

     

    למשל, ישראלים שהשתחררו מהצבא ועדיין חשוב להם להסביר למה יחידה אחת בצה"ל טובה יותר מאחרת. במקרים כאלה אני מהנהן ומתכוון לשכוח מזה, אבל יש לי מחלה: אני זוכר כמעט כל שטות שמטייל סיפר לי. אם תבקשו, אין לי בעיה להסביר למה צנחנים הרבה יותר טובים מגולני ("ביקוז דה גיבוש"), או למה גולני הרבה יותר טובים מצנחנים ("גולני איטס דה סימפל פיפל, יו נואו?", כמו שהסבירו לי פעם). אני יכול לתת הרצאה לא גרועה בכלל על הסיבות שהפסדתם במלחמת לבנון השנייה, למה שרון טעה כשיצא מעזה, למה עדיף להיות קרבי ולא ג'ובניק, או סדרת הרצאות על ההפך המוחלט.

     

    מכל שיחות הצבא הייתה אחת מיוחדת, עם צמד מטיילות. הן היו קטנות מאוד, בקושי 1.60 מטר. אחת מהן הייתה לוחמת בתותחנים, והשנייה עשתה משהו שקשור למרגמות. הן דיברו על מבצע צבאי ששתיהן השתתפו בו, כל אחת בתפקיד שלה. לא הפסקתי לשאול אותן איך זה שנשים בגודל שלהן מאמנות גברים להילחם או נלחמות בעצמן, ועוד שנתיים שלמות. בסוף הטיול אמרה לי אחת מהן: "רק אחרי שהקשבתי לשאלות שלך הבנתי כמה אני משוגעת לחשוב שמה שעשיתי הוא נורמלי".

     

    היו לי גם שיחות בלתי נשכחות על כדורגל. למשל, היו שניים שאמרו שהם אוהדים שרופים וביקשו ממני לנחש של איזו קבוצה.

    "מנצ'סטר?", ניסיתי. הבחור הניד בראשו.

    "ברצלונה? ליברפול?".

    "נראה לך?", הם צחקו וחשפו חזות עם קעקועים כתומים. "אנחנו רק בני יהודה".

    ברור, זה היה הניחוש הבא שלי.

    "בארצות הברית יש אינדיאני אחד שיודע הכל על מכבי פתח תקווה", הם הסבירו לי. "אם תרצה נוכל להפוך אותך לידען כזה, רק על קבוצה באמת טובה". חייכתי ואמרתי שאני מעדיף לשתות חמישה ליטר של מים נפאליים מזוהמים. הבחור החליט שאני צוחק איתו ושאני בעצם נורא רוצה להתמחות בקבוצה שלו, והמשיך לדבר. עד היום תקועים לי בראש שמות כמו קודריצקי, סביליה ומזרחי.

     

    לישראלים יש רק אלוהים אחד: אלוהי הקומבינה. כל יום אתה מגיע לעיר שיש בה שלושה-ארבעה בתי אירוח שונים, והמטייל הסביר הולך אל מנהל גסט האוס, מקבל הצעת מחיר ללילה, מתמקח קצת וסוגר על מחיר באמצע. אבל אצל ישראלים זה עובד אחרת. הם מגיעים למנהל וצועקים עליו: "אקסקיוז מי, יזראלי דיל?". הדיל הישראלי אומר שאתה תאכל במקום ארוחת ערב וארוחת בוקר, ובתמורה לא תשלם על הלינה. עכשיו תבינו, המנהלים מבקשים 100-300 רופי ללילה, שזה בין דולר וחצי לשלושה דולר. אבל הישראלים לא פראיירים: "מה זה 100 רופי? יס יזראלי דיל אור נו יזראלי דיל?".

     

    הנפאלים די מחורבנים במשא ומתן. הם יגידו לך, "200 רופי, לאסט פרייס", וישברו לעצמם את המילה אחרי שנייה וחצי. רק מה, כל אורח חצוף נוסף שעושה פרצוף כועס כשלא מציעים לו חדר חינם הופך את המנהלים של הגסט האוס לקצת יותר אנטישמיים. אחר כך הישראלים מתפלאים למה מגישים להם מרק עם תבלין מיוחד שמאלחש את הפה לשלוש שעות.

     

    אבל לפעמים הקומבינה הישראלית באה טוב. שני ישראלים שליוויתי פעם הגיעו לטרק עם 20 טי-שרטים למכירה, ועל פסגת האנפורנה פתחו דוכן. את חלקן אני זוכר, למשל חולצה של גרגירי חומוס עם הכיתוב "רק סעיד יביא שלום". בזמן שהם מכרו הגיע למקום מפקד המחוז של המשטרה. הוא בא לסגור את הבסטה של הישראלים, כי אסור לאדם למכור ציוד לא חוקי לאורך המסלול. מה זה לא חוקי? כל דבר שהמוכרים לא שילמו עליו שוחד למשטרה. השוטר עמד לרשום קנס לישראלים על הדוכן המאולתר שלהם, אבל הם לא נלחצו.

     

    "ססאמק, איך אני שונא חתונות עם קטע" (צילום: gettyimage) (צילום: gettyimage)
    "ססאמק, איך אני שונא חתונות עם קטע"(צילום: gettyimage)

     

    "קאם היר מיסטר אופיסר", אמר אחד מהם, קרא לו לבוא לדוכן ושלף חולצה לבנה. "השילוב בין הלבן לגון העור שלך יתאים כמו קארי לאורז", הוא אמר לשוטר בלי להתבלבל. השוטר נעץ במוכר מבט ממושך, חשב קצת, ואז לקח את החולצה ומדד אותה. היא הייתה גדולה עליו בשלוש מידות, ובכל זאת הוא לקח אותה. על הקנס הוא ויתר.

     

    אתם גאונים באירועי הימורים. הדברים הבנאליים הם ערבי פוקר או תחרויות סנוקר, אבל ראיתי גם מה עשיתם באליפות האנפורנה בחיצים. פעם בשנה, ביום העצמאות, כמה עשרות נפאלים מתכנסים באחד הכפרים שעל המסלול עם חיצים וקשתות, ויורים למטרה. בדרך כלל הפרס למנצח הוא שהרבה גברים מרימים אותו, ואחד עם מנדולינה מנגן לו שיר ברכה.

     

    לפני שנתיים, רגע לפני תחילת התחרות, הגיעה לשם משלחת ישראלית שהבינה את הפוטנציאל הכלכלי בסיפור הזה. מישהו שלף דף גדול ועליו נרשמו יחסי ההימורים שחושבו בדקדקנות בסיבוב החימום של השחקנים. על כל רופי ששמת על "ההוא עם הזקן תיש" היית מקבל שישה רופי אם היה זוכה, לעומת ההימור על "ההוא עם הזקן אל קעידה" שיכולת לזכות עליו בתשעה רופי.

     

    הנפאלים נכנסו להיסטריה. בכפר פשטה השמועה על התחרות שפתחו הישראלים, והסכומים בקופה השתוו למשכורות חודשיות של אנשים. הסוף לא יפתיע אתכם: מתברר שאחד הישראלים שם היה אלוף לשעבר בקליעה למטרה. כמה מהחברים של המארגנים שמו עליו הרבה מאוד כסף, וזכו בכל הקופה. אחרי הזכייה הם הזמינו את המפסידים לשוטים של ערק. בסוף כולם היו מרוצים.

     

    אחרי האירוע יצא לי לדבר עם בחור בשם גיל. ילד בן 22 שהכניס את כולם לטירוף, קריין את התחרות במגפון שלו עם בדיחות שהפילו מצחוק את הנפאלים, וקיבל מבטי הערצה מהרבה נשים מקומיות. כשהוא חילק את כספי הזכייה בין החברים שלו, אמרתי לו שכיף להיות הוא. הוא חייך ושאל אם אני יודע מה זה מכונת רעש. "זה כמו מכונת כביסה", הוא אמר, "רק בלי כביסה. בלי שמשהו יוצא נקי בסוף. מכונה שרק מסתובבת ועושה רעש.

     

    "אצלי, ואולי גם אצל אחרים, יש מכונה כזאת שעובדת כמעט תמיד. סיימתי שלוש שנים בצבא, ואני לא מבין איפה הייתי ולאן אני הולך. נשארה לי רק המכונה. אני חושב שאם אהיה בתנועה ואעשה מספיק רעש, לא אשמע מה קורה לי בפנים. אבל גם מכונות עוצרת לפעמים, וכשאני מקשיב לשקט אני קולט את הבלגן. אז כבר לא כל כך כיף להיות אני".

     

    ביום המשוגע ביותר בטרק מגיעים לפאס, פסגת המסלול שנמצאת בגובה 5,400 מטר. הסכנה הכי גדולה בגובה הזה היא מחלת גבהים, שבקלות יכולה להרוג אותך. אם לא הולכים מאוד מאוד לאט ועושים יום מנוחה לקראת הגבהים הקשים באמת, זה יכול להסתיים גרוע מאוד. חלק מהישראלים לא פוחדים. היה לי מטייל אחד, צעיר בן 25 שהשתחרר זמן קצר לפני כן אבל בראש עדיין היה בצבא, שלא אהב שאמרתי לו שחייבים לעצור ליום מנוחה כדי להתרגל לגובה.

     

    "ליסן, אחי", הוא אמר לי, "אני יודע שאתה כבר עשית את המסלול הזה, אבל אני הייתי קצין בצנחנים. דו יו נואו סקונד לבנון וור? אני הובלתי חיילים למלחמה, אני יודע מה זה כשקשה לך וכשאין לך אוויר. אז עזוב, ראיתי את ההר הזה, אנחנו לא צריכים בשבילו יום מנוחה. נטפס תוך כמה שעות ונעוף לשתות איזו בירה. איטס בקטנה".

     

    "אם זה מה שאתם רוצים, סו סבבה", אמרתי לו. בערך חצי יום אחר כך שאלתי את אחד מהחברים שלו: "תגיד, אתה חושב שזה אחראי לתת לו לרדת לבד לעיר זרה על חמור בשתיים בלילה?". כן, הקצין המהולל חטף חתיכת מחלת גבהים אחרי שרץ את המסלול, והתעלף בלילה שלפני הפסגה. המעשה הנכון היה להזמין מסוק שיפנה אותו, אבל אדון קצין לא דאג לביטוח, אז הלכנו על אמצעי התחבורה השני הכי טוב והזמנו חמור.

     

    כל אדם עם קצת היגיון היה מבין שזה לא רציני לתת לשני החמורים לרדת לבד, אבל כל מה ששמעתי מהחברים שטיילו אותו היה "עזוב, הוא ילד גדול, הוא יסתדר". לא יודע מה עלה בגורלו, אבל אני די משוכנע שלפאס הוא כבר לא הגיע.

     

    אני לא יכול לשמוע יותר את המילה "בקטנה". יחד איתה ברשימת המילים העבריות שאני לא סובל נמצאות "באימאש'ך" (הסבירו לי מה זה אומר ואני עדיין לא מבין), "בונקר" ו"אח שלי". איך, איך יכול להיות שאני אח שלך?

     

    יש ישראלים שמתנהגים כמו מטומטמים לפני הפסגה, ויש כאלה שמתנהגים ככה כשמגיעים אליה. למשל דתיים. מילא זה שהם מביאים אוכל מהבית ועושים פרצוף של כבש שחוט כשעוברת לידם בחורה, אבל איך בדיוק הם הגיעו למסקנה שהדבר הנכון לעשות כשמגיעים לפסגה של האנפורנה זה להוציא ספר תורה ולהתחיל להתפלל? תחשבו על הסיטואציה: אנחנו בגובה 5,400 מטר, משהו כמו מינוס 6־7 מעלות. יורד שלג, ובגלל שאין לך חמצן, אפילו פעולה פשוטה כמו שתיית מים יכולה לגרום לך להתנשף כאילו קיבלת דלקת ריאות. ומה עושים הדתיים? מתפללים.

     

    האמת היא שהדתיים פחות גרועים מאלה שמצטלמים בעירום. בשנים הראשונות זה לא היה נפוץ, אבל לאחרונה זה הגיע למצב שרוב הפורטרים ראו יותר איברי מין של צעירים ישראלים מכאלה של צעירות נפאליות. בהקשר הזה צריך להבין שאזור האנפורנה בודהיסטי ברובו. ככל שעולים מתרבים המקדשים ומבני הפולחן, והפאס של האנפורנה נחשב למקום קדוש. תחשבו כמה שמחים הייתם אם חבורה של נפאלים הייתה באה לכותל המערבי שלכם, שולפת את הזין, מסתירה אותו באיזה מגזין נפאלי עם בחורה בשער, ואחר כך עוד מסבירה לך שהמגזין ההוא אוהב תמונות בסגנון הזה.

     

    על כל ישראלי שמשוכנע שהוא יודע הכי טוב יש שניים שחושבים את זה בצדק. פעם טיילתי עם נהג אוטובוס שהצליח לפנצ'ר לעצמו שני צמיגים בנסיעה אחת. היינו באמצע דרך עפר בכביש איום במיוחד, ולנהג לא היו צמיגים רזרביים. הוא ניסה להתקשר להביא חילוץ, אבל אמרו לו שרכב החילוץ נמצא חמישה קילומטר משם, וגם הצמיגים שלו בדיוק התפנצ'רו. באותו רגע השתלטו הישראלים על העסק. אחד פיקד על הדחיפה של האוטובוס כדי שלא יחסום את התנועה, וארבעה יצאו בריצה לעבר רכב החילוץ.

    "איך תדעו למצוא אותו?", שאלתי אותם כשהם כבר יצאו לדרך.

    "יהיה בסדר", צעק לי אחד מהם, "נסתדר".

    הם באמת הסתדרו. שניים לקחו ממנו את הצמיגים, שניים אחרים נשארו לעזור להוא עם הפנצ'ר שלו. וככה בעיה שלנפאלים היה לוקח איזה יומיים לפתור נפתרה תוך שעה וחצי.

     

    אני לא מכיר את ראש הממשלה שלכם. מכל מה ששמעתי מישראלים אני יכול רק לקבוע שהוא גאון פוליטי, אידיוט פוליטי, שונא ערבים, אוהב ערבים, אמיץ, פחדן, עומד במילה שלו וחסר עמוד שדרה. בכל מקרה, אדוני ראש הממשלה, אם אתה רוצה ללמוד איך עושים שלום ואיך סוגרים פערים עם מדינות אויב, תפוס שיחה עם המטיילים מהמדינה שלך.

     

    לפני שנתיים ישנתי עם קבוצה של שלושה ישראלים בגסט האוס שהיו בו כמה טורקים. בבוקר הלכנו לאכול ארוחת בוקר, ואחד הטורקים התקרב לשולחן שלנו והתחיל לקלל. הישראלים נדרכו והיו קרובים מאוד לתת לו מכות. אף אחד לא הבין מה קרה, רק אחר כך סיפרו לנו על איזה משט שיצא מטורקיה ויצר מלחמה עם השייטת שלכם. אחד המטיילים היה לוחם שייטת, והוא שאל אותי ברצינות אם יפריע לי שהוא יפרוץ לחדר של הטורקים בלילה ויגרום להם לבלוע את הכרית.

     

    בנקודה הזאת בא אליהם החבר השלישי ואמר שזה הכי משעמם לתת להם מכות, והציע לעשות ועידת פיוס. החברים שלו הקשיבו, שתקו כמה שניות, ואז אמרו שזאת הפעם האחרונה שהם מטיילים עם שמאלני. הוא התנתק מהם ורץ קדימה כדי לתפוס את הטורקים שכבר יצאו למסלול.

     

    כשעברו החברים שלו הם ראו אותו עם הטורקים, יושבים יחד ושותים קפה. לא הייתה להם ברירה, הם הצטרפו. בסוף התברר שאחד מהטורקים היה כמה שנים לפני זה בישראל והוא אוהב את הזמר אייל גולן. אחד הישראלים אמר לו שהוא מוזמן לבוא שוב לארץ והפעם לקחת את אייל גולן איתו לאנקרה. כולם צחקו, והחבורות המשיכו לטייל ביחד.

     

    אחד הטורקים שכח את התיק שלו באוטובוס לקראת סיום הטרק ההוא. במקום לא הייתה קליטה כדי לדבר עם חברת האוטובוסים, והבנאדם נשאר בלי כלום. לא כסף, לא טלפון, לא בגדים. הישראלי השמאלן אסף אנשים ושאל אותם אם מישהו יכול לתרום משהו לטורקי שהשאיר את כל החיים על האוטובוס. הטורקי חייך ונראה נבוך לגמרי, אבל המגבית הישראלית עבדה. תוך שעה היה שם מספיק כסף לשרוד עד סוף השבוע. מי שלא היה לו כסף הביא בגדים. אפילו זה מהשייטת פתח את התיק שלו. הוא נתן לטורקי זוג תחתונים עם הכיתוב "אני אוהב את שייטת 13".

     


     

    יש הרבה ישראלים שהם טוטאלי סבבה. בדרך כלל מעל גיל 30, ובלי זקן של פעילי אל-קעידה, אבל יש גם צעירים שהם בסדר. הנה, סיפור מהשנה: הלכתי באותו מסלול שכבר עברתי מיליון פעם, ונפלתי על חתיכת בזנ"ט שאיזה מטומטם תקע שם. איבדתי את ההכרה, וכשהתעוררתי אמרו לי הישראלים שליוו אותי "כמה דקות, המסוק מגיע".

     

    "מה פתאום מסוק?", שאלתי אותם והייתי בטוח שהם צוחקים, אבל נשבע לכם שרבע שעה אחר כך כבר הייתי באוויר, בדרך לבית החולים הקרוב. מה עם כסף, שאלתי. "עזוב, זה עלינו", הם אמרו, וכשהצעתי שהסוכנות שלי תשלם הם עשו פרצוף שהנפאלים עושים ללקוח מעליב. "דונט וורי אבאוט איט", הם אמרו, "איטס בקטנה".

     

    סייע בהכנת הכתבה: טל מילר 

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים