אהבת דוד

רק לפני כמה חודשים מלאו העיתונים כתבות על סיפור האהבה בין אהוד ברק לדוד לוי. יש שרים שיזהו את קולו של רוני בונדי, היועץ הפוליטי של ברק, כקולו של ראש הממשלה, כי זה הקול היחיד שדיבר אליהם בשמו בשנה האחרונה. אבל לא דוד; דוד זכה לליטופים מעל כל במה, פומבית כפרטית. בשיחות שלא לפרסום הישווה ברק את חושיו הפוליטיים המחודדים של לוי ואת תבונתו ונסיונו, לאלה של חברי מפלגתו הבכירים, שנשאו את עיניהם לתיק החוץ; מן ההשוואה הזו, לדברי ברק, יצא לוי מנצח, ולא בנקודות.
בשבועות האחרונים מגלה ברק, ויש להניח שלא להפתעתו המושלמת, מה פירושה האמיתי של אהבת דוד, ולאן מוליכים החושים הפוליטיים המחודדים את לוי, אם הוא מריח ריח סכנה לעורו. נכון, חלק מגינוניו של המחזה העתיק קהו עם הזמן: לא עוד נחזה בלוי המסתגר בביתו בחברת מקורביו, היוצאים ובאים בהולים, להוטים אלי פלאפון. יכול להיות שחם מדי בבית שאן בזמן הזה של השנה. אבל כך או כך, לוי – שמכר סחורה פוליטית משומשת יותר פעמים בהצלחה יותר גדולה מכל אקס-גנרל כריזמטי – הוא איש של גבר אחד. והגבר הזה אינו אהוד ברק.
אפשר להאמין ללוי שהוא באמת נחרד מהידיעות כמה הרחיק ברק לכת בקמפ דייויד. אנחנו יודעים שניחש – האיש הרי באמת נבון ומנוסה, ואמר דברים בקול רם – שאלה יהיו תוצאות הפיסגה. ברור שהחנופה של ברק, שנבעה מהערכה אמיתית או מזה שיש ללוי תדמית של מי שחרד בעיקר על כבודו, לא עזרה. וזה לא קורה בפעם הראשונה: רגע כזה, כשהשקפת העולם של לוי מתחברת למה שהאינסטינקט הפוליטי אומר, עלה לבנימין נתניהו בשלטונו בדצמבר 1997, כשלוי וחבריו בגשר פרשו מהממשלה בהצבעה על התקציב. נכון שההודעה שלו מהיום היא לוי במיטבו, מין "תחזיקו אותי גם כשאני כבר אינני". אבל לוי בדרך החוצה, והוא מסוג האנשים כשהם קופצים מהספינה, אתה יודע שאיפה שהוא יש חור של ממש.
ברק לא אשם בכך שלוי הולך. יש ניגוד של ממש בין אמונתו של לוי לבין הדרך שברק התחייב לה בקמפ דייויד. אבל מי שבחר בשר חוץ שאיננו שר חוץ (והשאיר אותו בבית הן במו"מ עם הסורים והן במו"מ עם הפלסטינים) לא רק הביע בוז לתפקיד הזה, אלא גם לא עשה די כדי לנסות ולרתום את לוי למהלך. בסופו של דבר לא היה לישראל שר חוץ, ועכשיו גם ממשלה ספק אם יש לה. ורק דוד לוי, הוא נשאר עם האהבה האחת שלעולם איננה מאכזבת.