"גם העובדה שאתה גוסס לא גורמת לי לסלוח"

אפרת (שם בדוי) בהתה בכוס הקפה שהונחה מולה והתחילה לדבר: "אבא שלי אוהב אותי נורא", היא אמרה ונשכה את השפה התחתונה. "נורא זו בדיוק ההגדרה. אוהב נורא עד שבחר להכות אותי בערך מאז שאני זוכרת את עצמי.

"'מכות של למידה', הוא קרא לזה, כשכל דבר שימש כסיבה מצוינת להרביץ, ואני לא מתכוונת לסטירה על הלחי או טפיחה על היד, אלא למכות אמיתיות, כאלה שמשאירות צלקות על העור ופגמים על הנפש. הוא היה תופס אותי ביד וחובט בי בכזו יעילות עד שימים שלמים פשוט לא יכולתי ללכת.

חינוך רע

"כשהייתי קטנה האמנתי שככה מתנהגים עם ילדים, ושאבא שלי מרביץ כי זה חלק מלמידה וחינוך נכון, אבל מה שהכי נורא זה שבכלל הייתי ילדה שקופה, לא מזיקה, כמעט אילמת. חייתי בעולם משלי ורוב הזמן לא הטרדתי אף אחד, ובכל זאת הייתי לו לשק חבטות.

"תמיד שנאתי את זה אבל לקח לי הרבה שנים להבין שזה מעוות לגמרי ושרק בבית שלנו החגורה נועדה להצליף, תלויה שם בכניסה מחכה לטעות, לאיחור, למילה שאינה במקום. לא ידעתי שרק אצלנו עונש משאיר כאלה כאבים בגוף וכזה עלבון בלב.

"כבר עשר שנים לא ראיתי אותם ובקושי שמעתי מהם", היא אמרה ועצרה רגע קל לבחון את תגובתי. "בהתחלה אמא שלי עוד הייתה מתקשרת בשם שניהם כדי להתעניין ולנסות לקרב, אבל כשהבינה שהשיחות לא יובילו לביקור, הטלפונים הלכו ופחתו, ולבסוף אף פסקו לגמרי.

"לפני שבועיים היא התקשרה ובעצב סיפרה לי שאבא שלי חולה מאוד, ולחשה שלא נשאר לו עוד הרבה זמן לחיות. היא ביקשה שאבוא להגיד לו שלום, והאינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד לה לא, כי העובדה שהוא גוסס לא גורמת לי לשכוח וגם לא לסלוח. אבל שתקתי, ואמרתי לה שאתקשר מאוחר יותר, ובמקום זה צלצלתי אליך וביקשתי שתפגשי אותי.

"קראתי הרבה מכתבים שכתבת והחלטתי לבקש ממך שתכתבי גם לי. אולי בגלל הזרות בינינו יהיה לי קל יותר להסביר ואת תוכלי להבין באמת מה אני מרגישה, בלי לשפוט ובלי ליפות את הכאב, לא בשבילי ובטח שלא בשבילו". שלוש שעות ישבתי איתה ונחשפתי לכל העולם כפי שחוותה אותו, הקשבתי וכתבתי וכך נראה המכתב של אפרת לאבא שלה:

לגעת במילה הכתובה

"גבריאל, כבר עשר שנים לא ראיתי אותך אבל תמיד ידעתי שיגיע היום הזה, בו אצטרך להתמודד איתך. עצוב לי שככה מסתיימים החיים שלך, בלי עצמאות ובלי כוח, אבל זה לא מפתיע אף אחד אני חושבת. אתה היית איש קשה ואכזרי מאז ומתמיד, ובאופן טבעי גם הסוף שלך כזה.

"בחרתי לכתוב במקום לבוא, ואני יודעת שאמא תשב ליד מיטתך ותקריא לך את המילים שלי בלב כבד. אולי היא תדלג על שורות כי לא תרצה להוסיף לך כאב, ואולי כי לא תסכים עם מה שכתוב. הרי אמא תמיד דאגה קודם כל לך, דאגה ושתקה, העיקר שתהיה רגוע, ואם צריך קצת לשקר או לסתום את הפה, אז שיהיה.

"אני בספק אם מילים יכולות בכלל לגעת בך, אם הן אי פעם נגעו. אמא מספרת שאתה מזמן כבר לא האבא שהכרתי, שהשנים ריככו או פייסו אותך ושעכשיו לא נשאר ממך כלום חוץ מגוף חולה ופה שהפסיק לדבר בהיגיון, אבל לפעמים נדמה לה שאתה עוד מקשיב. אז אולי עכשיו, רגע לפני שאנחנו נפרדים באמת, אולי הפעם תצליח להקשיב גם לי?

"אני זוכרת את הפעם האחרונה שבאתי אליך. ישבת על הכורסא שלך בסלון, כועס כמו תמיד ובקושי הבטת בי. ניסיתי לדבר עלינו, על הילדות בבית שלך, על ההשפלות והמכות, חיפשתי סיבות או הסברים, אבל אתה לא רצית לשמוע וירית לעברי משפט אחד קצר, בו קבעת שהכל הגיע לי כי הייתי ילדה לא מחונכת, וילדים כמוני צריכים משמעת.

"כשהמאפרה התנפצה על הקיר מעל הראש שלי, ברחתי מהבית שלך וסירבתי לחזור. רק היום, אחרי שנים של מחשבות, אני יכולה להודות שלפעמים אני מצליחה גם לזכור ממך דברים טובים, כמו אז ברחצה הלילית בבריכה כשקנית לי ארטיק שהחליק ונפל, ובפעם היחידה בחיי לא כעסת עלי.

"אני זוכרת שהתכופפת ואני התכווצתי כי חיכיתי למכה, ואתה רק טפחת על ראשי פעמיים וקנית לי ארטיק חדש. הייתי המומה. היום אני מבינה שאולי זו הייתה בכלל טעות להתנהג כל כך שונה מכל מה שידעתי, כי ברגישות הזו שלך בעצם אמרת בלי מילים, שאתה יכול גם אחרת, והמכות הן לא יותר מבחירה. בנקודה הזו, גבריאל, הבנתי שאתה לא חייב להיות אכזר אלי, אלא רוצה להיות. ואז התחלתי באמת לשנוא אותך.

עין אחת פקוחה

"פעם חשבתי שזו שנאה מוחלטת, אחר כך רחמים. אמא בטח סיפרה לך שאני כבר אמא בעצמי והילדים שלי נפלאים ומתוקים, אבל הם יודעים להיות גם צווחניים ומכעיסים כל כך עד שלא פעם מגרדת לי היד ואני מרגישה שאני עומדת לאבד שליטה, ואז אני רואה אותך לנגד עיני, וחושבת על ההורים והילדות שלך והלב שלי יוצא אליך, אבל לא מספיק כדי להבין אותך. אצלי בבית אין חגורות והידיים נועדו רק כדי לחבק ולהגן.

"אתה יודע, אני תמיד ישנה עם עין אחת פקוחה ולא כי אני מפחדת, בגלל שאני רגילה. בעצם, אני תמיד ערה ואם לרגע אני נרדמת ובעלי או בני מנסים בעדינות להעיר אותי, אני קמה עם יד קפוצה שאוטומטית מגנה על הפנים, וזה נורא. אתה מבין אבא, מה שנורא הם לא המכות שנתת לי כשהייתי קטנה, מה שנורא זו המלחמה הפנימית שלי כאמא שנאבקת לא לטעות אפילו לשנייה, כי אסור לי להיות אתה, אסור שהגנים ינצחו את התודעה, וזאת לא משימה פשוטה.

"אני מצטערת, לא אבוא לראות אותך, אני נפרדת ככה ומבטיחה לך שמשהו בי נרגע ומקווה שתקשיב למילים שלי ותרגיש גאווה על כך שגדלתי להיות אחרת ממך. אולי אפילו מגיעה לך תודה כי בזכות האדם שאתה אני יודעת בדיוק מה אני לא רוצה, מהכעס והכאב צמחה ההבנה הצלולה שאני, הבת שלך, לעולם לא אהיה אתה. שלום אבא ותודה על כל מה שהפכתי להיות בזכותך".

אהבה לא עוברת בגנים

מנת אמת כמו זו של אפרת, שלא חסכה מאביה דבר גם לא לפני מותו, מעוררת בי יותר מהכל גאווה, על כך שיש אנשים שנאמנים לעצמם ויהי מה, אנשים שלא מוכנים לברוח מתחושות הלב.

ולא, בעיני היא לא ברחה, היא רק בחרה ללכת ממה שעושה לה רע, ולהבין שאת אבא שלה, המבוגר והשלם, היא לא תשנה אלא רק את עצמה. כי משפחה אומנם לא בוחרים, אבל אהבה היא לא תוצר של הולדה והיא לא עוברת בגנים. אהבה היא תוצאה של כבוד, של דרך של תחושת בית, של בטחון ודאגה.

מזדהים עם תחושותיה של אפרת? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים

• שחר הדר כותבת מכתבי אהבה לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"