שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    לא עוצרים בשוליים: קולנוע עצמאי בסינמטקים

    ארבעה סרטים ישראליים באורך מלא מוצגים כעת בסינמטקים: "מלח ים", "יותר איטי מלב", "אף פעם לא מאוחר מדי" ו"כל הזמן שבעולם". ולמרות הפגמים והנאיביות שמאפיינת אותם, נוכחותם מחוץ לקולנוע הממסדי חשובה לתעשייה המקומית

    לא פחות מארבעה סרטים ישראליים עלילתיים באורך מלא מוצגים כרגע במקביל בסינמטקים. ארבעתם הופקו באופן עצמאי, בשיטת "חבר מביא חבר", נעים על הגבול שבין האבסטרקטי למסורתי, ומייצגים כל אחד בדרכו את העושר התמטי והאסתטי שמאפיין את הקולנוע הישראלי שנוצר בשולי התעשייה.

     

    "מלח ים" של איתי לב הוא, אולי, הקיצוני שבהם. סרט על חבורה של שחקנים ואנשי הפקה שיורדים לסוף שבוע במקום הנמוך ביותר בעולם, על מנת להשתתף בפרמיירה חגיגית של סרטם החדש.

     

    "מלח ים". מעבדה אנושית הזויה ()
    "מלח ים". מעבדה אנושית הזויה

     

    העלילה כולה מתרחשת בסביבות ים המלח ובאחד מבתי המלון שלחופו, וגיבוריה הם בין היתר כוכבת הסרט-שבתוך-הסרט (יעל רייך), מאהבתהּ השבה משהות בת שנתיים בברלין (ליאת גליק), הבמאי הארוגנטי (בגילומו של לב עצמו), מפיק הסרט (זבולון מושיאשוולי) ובמאי פרסומות (ליאור מילר) שהוא גם החבר של הכוכבת.

     

    סיפוריהם המצטלבים של חברי הצוות מובאים מנקודת מבטה של נערת התסריט הזרה, שדמותה נותרת אלמונית רוב הסרט. היא זו שמתצפתת בריחוק אירוני על הדמויות, ומלווה בקריינות את מרבית דקותיו של הסרט.

     

    קשה לומר על התוצאה הסופית (הסרט נערך מחדש אחרי הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ירושלים אשתקד) שאינה מבולבלת, ואפילו תמוהה לעיתים. קל להבין זאת, נוכח העובדה שהסרט צולם במהלכם של שבעה ימים רוויי אלכוהול, ושברגע האחרון נטשו אותו שניים מכוכביו.

     

    אבל הצפייה ב"מלח ים" מעוררת סקרנות מסוימת, בעיקר משום שהיא מספקת הצצה אל תוככי מעבדה אנושית הזויה, מין חבורה ניהיליסטית של אנשי בוהמה עדכניים שמערכות היחסים ביניהם משקפות איזושהי מצוקה קיומית אותנטית. זהו, אגב, הראשון בסדרה בת חמישה סרטים, שכל אחד מהם יצולם בתנאים דומים בלוקיישן אחר.

     

    "יותר איטי מלב". מלנכולי ונוגע ללב (צילום: שי פלג) (צילום: שי פלג)
    "יותר איטי מלב". מלנכולי ונוגע ללב(צילום: שי פלג)

     

    גם "יותר איטי מלב", סרטם של יוני זיכהולץ וינאי גוז שמוצג בהצלחה מזה מספר שבועות, החל כהפקה עצמאית וזכה למענק השלמה מטעם קרן רבינוביץ'. וגם הוא, כקודמו בסקירה זו, עוסק בטשטוש שבין המעשה האמנותי והעולם "האמיתי" מבעד לסיפורה של סופרת צעירה (רוני הדר) התרה אחר גיבור לספרה החדש. על הדרך היא פוגשת בנינו (גיא לואל), אמן גרפיטי החי בשוליים, שגם הוא מחפש אחר משהו, אהבה.

      

    כך הופך הקשר הרומנטי שהולך ונרקם בין השניים למקור השראה בעבור היוצרת, בעיקר כאשר בסיפור משתלבת דמותו של אמן "דראג" חרדי (פיני טבגר), שעולמו הלילי שואב אל תוכו את הצמד.

     

    יש משהו ילדותי ונאיבי בסרט (כדרכם של לא מעט סרטים מהורהרים מסוגו); אבל יש בו גם משהו מלנכולי ונוגע ללב, עולם דימויים שמזכיר את סרטיהם המוקדמים של לאו קראקס ("הנאהבים מפריז") וז'אן ז'אק ביינקס ("בטי בלו"), וטריו שחקנים שעושה עבודה ראויה בהחלט.

     

    כנות ואותנטיות לצד נאיביות ודידקטיות

    מידה של ילדותיות ונאיביות מעיבה גם על "אף פעם לא מאוחר מדי" של עדו פלוק. עבודה קולנועית שלוקה בסמליות יתרה, ועודף של דימויים פיוטיים ושתיקות מרובות משמעות. הסרט מביא את סיפורו של צעיר בן 30 (נוני גפן), ששמו הסימבולי מצוין לראשונה רק אחרי כמחצית השעה, השב הביתה אחרי שהות בת שמונה שנים בדרום אמריקה.

     

    "אף פעם לא מאוחר מדי". יותר מדי סמליות ושתקנות (צילום: איתי מרום) (צילום: איתי מרום)
    "אף פעם לא מאוחר מדי". יותר מדי סמליות ושתקנות(צילום: איתי מרום)

     

    הוא מתעכב לזמן קצר בבית אמו (פירה קנטר), ואז יוצא למסע בארץ במכוניתו העזובה של אביו המת, שבתא המטען שלה מונחת מזוודה ישנה וסמלית כל כך, שאתה רק מקווה שהגיבור לא יפתח אותה בסוף.

     

    מפעם לפעם הוא נעצר ליד לוח מודעות אקראי, ומדביק עליו פוסטרים המפרסמים משרד שידוכים שהסלוגן שלו הוא כשם הסרט. פה ושם אף צץ בדרכו האב המנוח (עמי ויינברג), שעוטף אותו בזיכרונות ילדות ומטיף לו לעשות משהו עם עצמו.

     

    נוכחותו המונוטונית של גפן, שמסתובב רוב הסרט במבע מיוסר וראש שמוט, נדמית יותר כקלישאה של ניכור. אבל ישנם בסרטו של פלוק (שחלק מתקציבו הנמוך גויס באמצעות קבוצה בפייסבוק) רגעים יפים וכנים. כאלה שהופכים את המסע השרירותי שבמרכזו להרהור קיומי אותנטי של צעירים בורגנים ומפונקים שמחפשים את עצמם.

     

    "כל הזמן שבעולם". המרתף חזר, הדידקטיות מפריעה ()
    "כל הזמן שבעולם". המרתף חזר, הדידקטיות מפריעה

     

    בעוד שלושת הסרטים הנ"ל מתרחשים בטריטוריה שהיא יותר נפשית מריאליסטית, פונה "כל הזמן שבעולם" אל המציאות הפוליטית העכשווית. סרטו של רן מגר, לפי תסריט מאת יובל ואודט אור, מתרחש במהלכו של מבצע צבאי בשטחים שמשתבש.

     

    יחידת מילואים נשלחת להרוס את ביתו של חשוד בפעילות טרור, אך בהגיעה לשם מגלה משפחה פלסטינית תמימה. כאשר לגמרי בשוגג נחרב הבית בפיצוץ, נלכדים מתחת להריסות חייל ישראלי (יחזקאל לזרוב) ובנה הצעיר של המשפחה. מכאן והלאה מתפתחת מעין טרגדיה יוונית מקומית שקורבנותיה הם ישראלים ופלסטינים כאחד.

     

    מדובר בדרמה קולחת אך בעייתית מבחינה אידיאולוגית. "כל הזמן שבעולם" נצמד לשיח הנדוש הרואה ב"כולם", ישראלים ופלסטינים, כמי שמשלמים את המחיר על הכיבוש. יתר על כן, הבחירה לעצב את קציני צה"ל העוקבים בדאגה אחר המתרחש מהמפקדה האזורית כאנשים מתונים הנוקטים גישה אחראית וזהירה, ולעומתם את הפלסטינים כאנשי טרור צמאי דם ונקם - היא בבחינת דמגוגיה מקוממת.

     

    חלקיו המוצלחים של "כל הזמן שבעולם" מתרחשים במרתף הבית, בו לכודים הכובש והנכבש (הנער אמיר רבאח ניחן בנוכחות אקספרסיבית ואותנטית).

    חבל על כן, שההיבט הפוליטי נותר דידקטי, והסרט מעדיף להתמודד עם הסיטואציה הטרגית שבמרכזו באופן סנטימנטלי וחמקמק.

     

    על אף פגמיהם של הסרטים הנסקרים לעיל, קשה שלא להתרשם מהנחישות שמובילה את יוצריהם. הנחישות הזו מעניקה ליצירות הללו צביון רומנטי מסוים, כזה שמתלווה לא פעם למושג "שוליים", ואשר בא לעיתים על חשבון הערכה שקולה של הסרטים. אבל האפשרות לצפות בהם במרוכז, ובמקביל, מעידה על נוכחותו ומשמעותו של קולנוע שנוצר מחוץ למערכת הקרנות המוסדית.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שי פלג
    מתןך "יותר איטי מלב"
    צילום: שי פלג
    צילום: איתי מרום
    מתוך "אף פעם לא מאוחר מדי"
    צילום: איתי מרום
    לאתר ההטבות
    מומלצים