"היו זמנים באנטוליה": מסע מופלא אל הלא-כלום
בסרטו של נורי בילגה ג'יילאן הטורקי "היו זמנים באנטוליה", חיפוש אחר גופתו של קורבן רצח הופך למסע בעקבות ההוויה האנושית בכללה. ואת המסע הזה אסור לכם לפספס
יצירת המופת הטורקית "היו זמנים באנטוליה" ("Bir zamanlar Anadolu'da") נפתחת ברצח שאינו נראה, ואחר כך בחיפוש משטרתי אחר הגופה שאחד משני הרוצחים אינו זוכר היכן בדיוק הטמינו אותה. כל נקודה שבה שיירת מכוניות המשטרה עוצרת במהלך החיפוש נדמית בדיוק כקודמתה. מחציתו הראשונה של הסרט מתרחשת בלילה, בדרכים נטושות ובין גבעות סחופות רוח, כשרק פנסי שלושת כלי הרכב מפלחים את החשיכה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
"היו זמנים באנטוליה", שחלק את הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן אשתקד (יחד עם "הילד על האופניים" של האחים דארדן), הוא סרטו העלילתי השישי של נורי בילגה ג'יילאן, שמזה כעשור נמנה על במאי הקולנוע המובילים כיום בעולם. חמשת סרטיו הקודמים (שרק אחד מהם, "שלושה קופים" מ-2008, הוקרן מסחרית בישראל) מוקרנים בימים אלה במסגרת מחווה שהיא בבחינת צפיית חובה שעורכים לו הסינמטקים בארץ. חבל שזו אינה מלווה בתערוכה מצילומיו של ג'יילאן שהוא, בנוסף, אמן סטילס מדהים.
החיפוש העקר לכאורה הולך ומתמשך, והדרמה מתמקדת במספר דמויות ובאינטראקציה ביניהן. הרוצח קנן (פיראט טאניס), ששומר רוב הזמן על שתיקה; הפתולוג המשטרתי (מוחמט אוזונר) הרציונליסט; התובע (טאנר בירסל) שתוהה על היבטיו המטפיזיים יותר של העולם; וכן מפקד המשטרה המקומית (יילמז ארדוגן).
החמישה, מלווים בפמליה של שוטרים וקברנים, נוסעים בנופיה החשופים של רמת אנטוליה, נכשלים שוב ושוב באיתור המקום, ושוקעים בינתיים בשיחות של יומיום - בין היתר על יוגורט, בעיות פרוסטטה, וסוגיות בירוקרטיות הקשורות לתחום השיפוט.
בסצינה היפה ביותר בסרט הם מגיעים לכפר, ומתארחים בביתו של המוכתר. מראה פניה של בתו המגישה להם תה לאור עששית מהפנט את הרוצח קנן, והוא מדמיין שקורבנו יושב עמם במקום. לתובע פניה מזכירים את אלה של אשה (שאת הסיפור המוזר על אודותיה הוא משמיע קודם לכן באוזני הרופא), שחמישה חודשים לאחר שילדה מתה בדיוק במועד שניבאה, אף שלא היתה חולה ולא שלחה יד בנפשה. זוהי סצינה בעלת אופי הזייתי, שמעניקה לסרטו של ג'יילאן את צביונו החמקמק והאניגמטי - זה המשלב בין הממשי והמטאפיזי, היש והאין, משמעות והיעדרה.
כלום לא קורה, וכמה זה יפה
"היו זמנים באנטוליה" הוא דרמה משטרתית אקזיסטנציאליסטית שבמרכזה החיפוש אחר המת, והניסיון לתהות על משמעות הדבר הזה שהיה פעם אדם. מבחינה זו, סרטו של ג'יילאן מתכתב עם יצירותיו הספרותיות הגדולות של דוסטוייבסקי (ולא ברמת המחווה החלולה נוסח וודי אלן ו"נקודת מפגש" שלו), שגם הן נדרשות למאפייני המותחן על מנת להעלות סוגיות קיומיות ופילוסופיות.
זהו סרט מסע אל הלא-כלום, שמבקש לשקף שמץ מהמסתורין של החיים וממה שמתחת לפני השטח. במהלכו מתבררים פרטים שכל אחד מהם, שולי ככל שנדמה, הוא חלק משמעותי בתמונה השלמה ההולכת ונפרשת לנגד עינינו. הדמויות המרכזיות, עולמן ומניעיהן משתנים ומתעצבים, כך שבהדרגה נוצקות מסיפוריהן אמיתות אנושיות וקיומיות מרגשות.
שמו החידתי של הסרט, שמתייחס לסיפורי אגדה כמו גם למערבוני סרג'יו לאונה ("היו זמנים במערב"), עומד לכאורה במהופך לקצבו האיטי ואופיו המהורהר. אבל הנופים העירומים שבהם הוא מתרחש, והדמויות שמשייטות בתוכם - מעניקים ל"היו זמנים באנטוליה" את יופיו הפיוטי והנהדר כמו גם את החיבור שמתקיים בו בין הקונקרטי והאלגורי, המציאותי והמיתולוגי.
ישנן בסרט סצינות שקסמן בפשטותן הנפלאה, כמו זו שבה במהלך אחת העצירות מתמקדת המצלמה דווקא בתפוח שנושר מהעץ ומתגלגל עד שהוא נעצר בערוץ נחל. ומה שיפה בסרט הוא שג'יילאן אינו מבקש לספק הסברים, והופך את הצופה לשותף פעיל ומלא בפענוח השאלות הקיומיות והמטפיזיות שסרטו מעלה.
"היו זמנים באנטוליה" הוא סרט שבו לכאורה "דבר אינו קורה". קצב ההתנהלות האיטי, אורכו (יותר משעתיים וחצי), האיפוק שמאפיין את עבודתו של ג'יילאן, והרתיעה המובנית שמעוררים סרטים "גבוהי מצח" מסוגו - כל אלה הם, על
פניהם, בבחינת מקדמים מבריחי קהל. אך העושר הרגשי והאנושי של הסרט מתקיים מתחת לפני השטח (בדומה לדרמה משטרתית אחרת, "שם תואר: משטרה" הרומני).
זהו גם, ושוב לכאורה, סרט על "מה שקורה אחרי". אחרי חקירת הרצח, אחרי שהתגלתה זהותו של הרוצח, אחרי שהודה ונחשפו מניעיו. אך גם כאן, מה שנתפס כ"אנטי-סרט משטרה", כזה שקורה אחרי שהתגלה הכל, הוא כזה רק לכאורה. שכן התעלומה האמיתית בו אינה חקירת הרצח אלא ההוויה האנושית בכללה.
וכך, ישנם סרטים שהם בבחינת מתנה יקרת ערך שמעניק יוצר לקהלו. "היו זמנים באנטוליה" הוא סרט שכזה.
