שתף קטע נבחר

פרשת שבוע כלכלית: מי אחראי לחינוך ילדינו?

פרשת "כי תצא" מספקת לנו מצוות והנחיות כיצד לחיות חיים נאותים ומוסריים, איך ראוי להתייחס לבעלי חיים, איך לחנך ילדים וגם איך להתייחס לשכירים. לכל אחד מאיתנו אחריות אישית לעיצוב פניה החברה כולה

שנת הלימודים נפתחה , וזה הזמן לבדוק, האם אנחנו באמת נותנים הזדמנות שווה לכל ילד? בפרשת "כי תצא" יש הרבה מצוות והנחיות הבאות להדריך את עם ישראל כיצד לחיות חיים נאותים ומוסריים. הפרשה פותחת בהוראה כיצד יש לנהוג בשבויי מלחמה. היא ממשיכה ומורה על הדרך שיש לנהוג בה בחינוך ילדים, וכן כותבת כיצד יש להתייחס לשכירים ולבעלי חיים. התורה מציבה לנו סטנדרטים גבוהים ומזהירה אותנו ללכת בדרכיה ולא לסטות מהן.

 

 

הלימודים נפתחו ללא שביתות מורים ואפילו איום בהשבתה לא היה. פתיחת השנה עברה בשקט, היו רק כותרות קטנות על הזנחה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים. גם הקסאמים שנפלו ביישובי עוטף עזה ערב פתיחת השנה נכנסו רק לשולי החדשות.

 

מלחמת כותרות לגבי תקציב החינוך ומצב החינוך בישראל מילאו את העיתונים. אבל למי אכפת? הרי החופש נגמר וההורים המותשים שמחו על השיבה של ילדיהם לבית הספר. עלינו לזכור ולהפנים כי החינוך אינו מעמסה, האחריות מוטלת בעיקר על כתפי ההורים ולא רק על כתפי המורים.

 

בן סורר ומורה: היה או לא היה?

"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויִסְּרוּ אותו ולא ישמע אליהם ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו...ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת, ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו" (כ"א, י"ח-כ"א). אמר רבי שמעון: בן סורר ומורה "לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין ע"א, ע"א).

 

על פי הנאמר בגמרא, מעולם לא היה בן סורר ומורה שהומת, והתורה מביאה את פרשת בן סורר ומורה כדי שישמש עבורנו תמרור אזהרה. התורה רוצה לכוון אותנו, את ההורים, כיצד יש לחנך את ילדינו.

 

אחריות שווה להורים

הנצי"ב מוולאזין, בפירושו "העמק דבר", מפרש את המושג "בן סורר ומורה": "מהו סורר ומורה? איננו שומע בקול אביו ואמו". דכתיב בספר משלי: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך". הביאור בזה, שהאב דרכו ללמד את בנו תורת ה' שנקראת מוסר, והאם מלמדת דרך ארץ מנהג טוב הנקראת "תורת אם".  מעתה, הבן, אשר אינו שומע למוסר האב, נקרא סורר, ואשר אינו שומע לתורת האם, נקרא מורה. והכוונה, שאינו הולך לא בדרך התורה ולא בדרך ארץ.

 

בגמרא במסכת סנהדרין יש חכמים שאומרים, שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא. לעומתם, רבי יונתן אומר: "אני ראיתיו וישבתי על קברו". אם כן יש הסוברים, שבן סורר היה במציאות, ויש הסוברים, שלא היה. אך אין מחלוקת על כך, שעל ההורים רובצת אחריות גדולה לחינוך ילדיהם. שני ההורים כאחד גם האם וגם האב מחויבים במידה שווה בחינוך בנם. מערכת חינוך טובה, ככל שתהיה, לא מהווה תחליף לבסיס האיתן המוענק בבית. יש להציב גבולות ואיסורים כדי להכשיר את הילד לחייו הבוגרים.

 

נכון שהמציאות הכלכלית אינה פשוטה והגדלת היקף שעות העבודה מביאים הורים רבים להיעדר מהבית רוב שעות היום. אך חשוב שיהיה קשר בלתי אמצעי עם הילדים.

 

רחמנות על בעלי חיים

מצוות "שילוח הקן" היא אחת המצוות היחידות בתורה, שמוזכר בהן השכר שמתקבל מי שקיים את המצווה. "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רבצת על האפרוחים או על הביצים - לא תיקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (כ"ב, ו'-ז').

 

רש"י מפרש את המילים "למען ייטב לך והארכת ימים: "אם מצווה קלה שאין בה חסרון כיס אמרה התורה למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחומר למתן שכרן של מצוות חמורות". התורה מצווה אותנו להיות רחמנים. לא להתעלם מהכאב של בעלי החיים. התורה חסה גם על החמור - "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (כ"ב, י'). מפרש האבן עזרא: "והשם חמל על כל מעשיו, כי אין כוח החמור ככוח השור".

 

הנהגות אלו הן הקדימון למצווה "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך, ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו..." (כ"ד, י"ד-ט"ו).

 

התורה מצווה לגלות אמפטיה ורחמים כלפי החלש. התורה לא מבחינה בין תושב לזר. התנהגויות אלו הן חלק מהחינוך שלנו, ה-DNA אותו אנחנו מנחילים הלאה.

 

אחוז האבטלה במדינת ישראל עלה בחודש האחרון. מעל ל-16 אלף איש פוטרו והצטרפו למעגל האבטלה בחודש יולי. הדרך אל העוני מתקצרת במהירות והאיומים במשבר כלכלי נשמעים השכם והערב. גם פשיטות רגל של טייקונים הפוגעות בציבור המשקיעים ובחוסכים הפשוטים מעניקות רוח גבית להיווצרות עננת המשבר המתקרבת.  קיצוץ ברווחים יש, פיטורים יש, אך פגיעה בשכר בכירים זו מציאות שכמעט ולא שמענו עליה.

 

רמת המוסר של הממשל: ואידך זיל גמור

"מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך" (כ"ג, כ"ד). רמת המוסר בישראל בירידה, האמון ההדדי לא קיים. האמון כלפי נבחרי ציבור בשפל המדרגה. מעמד בית המשפט בקרב הציבור הרחב בירידה מתמדת.

 

אמנם האחריות על תחלואי המדינה, החינוך והמשק רובצת לפתחן של הממשלה והכנסת, אך היכן היא האחריות האישית של כל אחד מאיתנו? אנו בעיצומו של חודש אלול. לפתחנו הימים הנוראים. הכלל והפרט צריכים לעשות חשבון נפש, להגביר אהבה אחווה ורעות!

 

מתי אלפר, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים באור-יהודה, יועץ לשיווק ואסטרטגיה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים