מי שנחת על הירח, שיצביע
"הצילומים מזוייפים", "צילמו את הנחיתה על הירח באולפן טלוויזיה", "למי בכלל אכפת מה קורה על הירח": עידו גנדל עונה לכל הטוקבקיסטים המזלזלים
היום שבו מת ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שדרך על אדמת הירח, היה יום עצוב משתי סיבות. ראשית, מפני שארמסטרונג היה סמל חי לתקופה שהיתה ואיננה - של הרפתקנות טכנולוגית ומדעית עצומה, שסחפה איתה גם את האדם הפשוט. שנית, בגלל הגל העכור של התגובות המזלזלות, המפקפקות והמרושעות שהתקבלו לכתבות בנושא. אמנם אומת הטוקבקים אינה מדגם מייצג של האוכלוסיה, כך לפחות אפשר לקוות, אבל איך שלא מסתכלים על זה, הפרופורציה הגדולה של התגובות מסוג זה מעידה שמאז אותה נחיתה היסטורית, האנושות עשתה צעד ענק בכיוון הלא-נכון.
הבעיה העיקרית היא, כמובן, תיאוריית הקונספירציה שטוענת שלא היתה נחיתה בפועל, ושכל הצילומים והעדויות מבוימים. לפני כל דבר אחר, חשוב להבהיר שהנחיתה ההיא, וחמש הנחיתות שבאו בעקבותיה, הן אמת לאמיתה. אין שום "חור" בעדויות, שום נתון מפוקפק, שום צרימה כרונולוגית או סתירה לוגית שמצדיקות הטלת ספק ממשית בעצם הנחיתה. כל הקושיות שצצו לאורך השנים, החל בדגל המתנפנף בסביבה חסרת אוויר וכלה בהיעדר עיכובי התקשורת הלוך-ושוב עם האסטרונאוטים, מקורן בחוסר הבנה תמימה, בבורות או בטיפשות גרידא.
לא צריך ללכת רחוק כדי לגלות את התשובות ההגיוניות לכל השאלות שתיאוריית הקונספירציה מעלה (לעצלנים, יש אפילו דף שמוקדש לכך בוויקיפדיה). לאחרונה ממש זכינו לראות גם צילום של אתר נחיתה מחללית ששוגרה בשנת 2009 ונמצאת כעת במסלול סביב הירח. לא שזה יעצור, כמובן, את מטילי הספק המקצועיים: מבחינתם, אף מקור מידע אינו מהימן מספיק אלא אם מדובר באתר אינטרנט הזוי כלשהו של קונספירטור אחר.
מה שמדאיג באמת הוא הפופולריות היחסית של תיאוריית הקונספירציה. מה האינטרס של אנשים, שרובם נולדו הרבה אחרי שהחללית האחרונה עזבה את פני הירח, לאמץ בלהט את העמדה המגוחכת הזו? מדוע הם ששים כל כך להפחית מגודל ההישג הטכנולוגי ומהישגיו של ארמסטרונג האיש – הישגים שהם הרבה מעבר ליכולתם ואפילו לתפיסתם של אותם מפקפקים? למרבה הצער, נדמה שהתשובה בגוף השאלה.
חקר החלל: למה זה טוב?
הסוג השני והמטריד של התגובות הוא זה ששואל, רטורית או בתמימות, מה התועלת בנחיתה על הירח – וזו כבר שאלה שראוי להתייחס אליה ברצינות. התשובה הצינית המקובלת היא שהמרוץ לחלל כולו, מהלוויין המלאכותי הראשון ועד למעבורות החלל, לא היה אלא הפגנת כוח הדדית של שתי המעצמות הגדולות דאז.
לפי הסבר זה, התועלת האמתית שבשיגור הספוטניק-1 היתה שהאמריקנים שקשקו קצת מפחד, והתועלת שבנחיתה על הירח היתה שהרוסים שקשקו קצת בחזרה. כמו גורילה שחובט בחזהו בעוצמה מול מתחרה פוטנציאלי, כך המעצמות שלחו זו לזו, דרך ההישגים הטכנולוגיים, מסר עקיף: תראה מה אני מסוגל לעשות, ודמיין מה יקרה אם אפנה את היכולות האלה נגדך.
אין ספק שלמלחמה הקרה היה חלק חשוב בלידתו של חקר החלל, ובמיוחד בתקצוב שלו, אך התועלת שבו לא התמצתה בהפגנת הכוח. מאות מיליוני האנשים שצפו בנשימה עצורה בשידורי הנחיתה לא עשו זאת כדי לגלות ממי הם צריכים לפחד יותר. הם צפו כי באותו רגע האנושות כולה התקדמה צעד אחד קדימה. לא בתגלית מקרית, שיכולה לצוץ בכל מקום ובכל זמן, לא בפיתוח נקודתי שעושה את החיים טיפה יותר נוחים, אלא במאמץ מרוכז של מאות אלפי אנשים (אם לא יותר) שפיתחו בעבודה משותפת כלים שלא נראו כמותם מעולם, לעשות דבר גדול שלא נוסה מעולם.
כצעד לאנושות, הנחיתה על הירח היתה משמעותית לפחות כמו הטיסה הראשונה של האחים רייט בשנת 1903 – ואיש אינו טוען שטיסה זו היתה מבוימת או מיותרת. זו היתה הגשמה של חלום עתיק שהושגה באמצעות רצון עז, תכנון מדוקדק ואומץ לב ניכר, ואם ככה נראית הפגנת שרירים של יריבים, הלוואי על כולנו יריבויות שכאלה.
מבחינת הידע המדעי, שהוא מטרה נעלה בפני עצמו, המשימה הספציפית של אפולו 11 לא היתה קריטית. מדובר אמנם על ימים בהם רובוטים אוטונומיים כמו קיוריוסיטי (ואפילו מחשבים או סמארטפונים כמו זה שלפניכם) היו רק מדע בדיוני, כך שלא היה תחליף לארמסטרונג ולאולדרין ולמשימות שביצעו שם. עם זאת, קשה לומר שאלמלא הניסויים המדעיים שהריצו על פני הירח והסלעים שהביאו משם חיינו היו נראים אחרת.
אלא שזה לא המדד הנכון. מדינות משקיעות, לדוגמה, סכומי עתק בספורט מקצועני מדי שנה – ואיזו תועלת ארוכת-טווח צומחת לאנושות מעוד שיא של יוסיין בולט? אם התוצאה (המבורכת) היא שעוד אנשים יעסקו בספורט חובבני ויהיו בריאים ומאושרים קצת יותר, איך אפשר בכלל להתחיל למדוד את התועלת שבמרוץ לחלל, ששלח מיליוני אנשים לאקדמיה ללמוד בהתלהבות מתמטיקה, הנדסה ומקצועות אחרים שחיוניים לקדמה ולהתפתחות?
תוכנית אפולו בכללותה יצרה פיתוחים טכנולוגיים מידיים רבים וחשובים (הנה כמה דוגמאות). מי שחושב לטווח הארוך מאוד יודע, שבשלב כזה או אחר, אם המין האנושי ירצה להמשיך ולהתקיים, לא תהיה לו ברירה אלא לצאת אל הכוכבים. הנחיתה על הירח היא אמנם צעד זעיר ביחס לכוכבים הרחוקים, אך כמאמר הפתגם הסיני הידוע, גם מסע של אלף לי מתחיל בצעד אחד. למעשה, קשה לדמיין קנה מידה בו האירוע ההיסטורי הזה אינו בעל חשיבות ותועלת.
ניל ארמסטרונג היה אדם אמיץ, מוכשר ואינטליגנטי להפליא. הוא הוצב בחוד החנית של פרויקט לאומי עצום, יקר, מסוכן וחשוב לאין ערוך – ועמד במשימה בהצלחה מעוררת השתאות. כל כך קל לשבת היום מול המקלדת, בחדר ממוזג, ולשלוח לחלל הווירטואלי הערות ציניות, פריטי טריוויה חסרי חשיבות או קונספירציות מופרכות שהועתקו ממקורות מופרכים לא פחות. ארמסטרונג, לעומת זאת, היה בחלל האמיתי ועשה דברים שאותם טוקבקיסטים יכולים רק לחלום עליהם – אם בכלל נשארה להם היכולת לחלום. יהי זכרו ברוך.
