הקול יהודית רביץ, אבל הצליל לא מכוון

בלב החוברת המצורפת לאלבום החדש שלה, מתנוסס תצלום שחור לבן של יהודית רביץ מאחורי התופים. היא חמושה במשקפי שמש ובמבט גברי, וחובטת בתוף בהתרסה כמעט פארודית. משהו בצילום הזה נראה לי מוכר. ואז קלטתי. זה הזכיר לי את התמונות שהבן הבכור שלי, בן 13, והחברים שלו מעלים לפייסבוק. תמונות שבהן הן משחקים בלהיות רוקרים. עושים בכאילו.

עוד תווים של שי להב ב-ynet:

• רם אוריון: הסנדק של המוזיקה הישראלית
• החדש של שב"ק ס': מתחמם, מתחמם, מתקרר
• עבודה שחורה: סטודנטים בעקבות אהוד בנאי
  

עכשיו, רביץ לא צריכה כמובן לשחק שום דבר. היא חיה ונושמת רוקנרול כבר למעלה משלושים שנה. ובכל זאת, משהו בצילום הזה מתמצת היטב את האלבום החדש שלה, "סופות של חול". מצד אחד, היא נשמעת שם משוחררת ונינוחה מאי פעם (בקלישאית: מחוברת לילדה שבתוכה). מהעבר השני, בחלקים נרחבים של האלבום היא פשוט לא בתדר הנכון. הקול קול יהודית רביץ, הנגנים עושים את עבודתם נאמנה - ובכל זאת, הצליל נשמע לא מכוון.

בפרספקטיבה של העשור האחרון, זה לא ממש מפתיע. יהודית רביץ מחזיקה באחת הקריירות היותר מפוארות - והיותר מוצדקות - במוזיקה הישראלית. אחד הגורמים לכך הוא היכולת שלה להישאר רלוונטית ורעבה. מחוברת למוזיקאים עכשוויים ולז'אנרים חדשים. אבל מאז "געגוע", שיצא בראשית שנות האלפיים, עושה רושם שמשהו אצל רביץ דורך במקום.

נכון, מסחרית היא חוותה מאז דווקא שנים מצויינות, עם חיבוק רחב של הקונצנזוס שחזר אל הקלסיקות הישנות ומופעי האצטדיונים שלה, וגם רכש במספרים יפים את אלבומיה החדשים - "עיר קטנה" (2007) ו"יהודית ויעקב - שירים מהבית" שהקליטה עם אחיה (2010). אבל בכל הנוגע ליצירה חדשה, היא כבר מזמן מתקשה להלהיב ולהפתיע. מותר לה, כמובן, אחרי קריירה כל כך ארוכה ומוצלחת. אבל מדובר בפרק זמן ארוך במיוחד של בינוניות.

"סופות של חול" דווקא עשה סימנים של חוזקה. הציוות לברי סחרוף כמפיק מוזיקלי, ודן תורן כיועץ אמנותי, הגביר מיד ציפיות. בייחוד לצליל מאופיין ומובחן של אלבום, ולאיזשהו קונספט אמנותי מוגדר. הסינגל הראשון, "באתי בידיים ריקות", רק הגביר את התיאבון. קלאסיקה מיידית, שמציגה את הרביציות במיטבה. היכולת לייצר שיר ענוג לכאורה, עם מיליוני רעידות אדמה קטנות מתחת לפני השטח.

אלא שאז הגיע האלבום עצמו, והתוצאה מאכזבת למדי. קודם כל, ברגע שבו מוציאים לאור רק שבעה שירים, ומצרפים אליהם כ"בונוס" שבעה שירים אחרים שרביץ הקליטה עם קולגות בשנים האחרונות, וכבר יצאו במסגרת אלבומים רשמיים, מתעורר חשד של חוסר ביטחון מצד חברת התקליטים בחומרים החדשים. בעיקר כשאין כל קשר קונספטואלי בין השירים החדשים לבין השירים המצורפים.

האזנה ל"סופות של חול" מלמדת שהחשד היה מוצדק: יש כאן אמנם כמה שירים יפים, כמו שיר הנושא (הסנדרסוני משהו) שכתב והלחין דן תורן. אבל גם כמה סתמיים, ואפילו מביכים, כמו "גלים גלים" שבו רביץ יוצאת מהארון, הפעם כעקרת בית. זה לא רוקנרול לפנים. זה רוקנרול על הפנים. בוטה. מעושה. לא שייך.

אבל זה בסדר. אפילו ליהודית רביץ מותר לפספס לפעמים. השאלה היותר מציקה היא, איפה היו יועציה המכובדים (ואין מיליגרם של ציניות בהגדרה האחרונה). ברי

סחרוף הוא אמנם לא מסוג המפיקים המוזיקליים שטורחים להבליט את טביעת האצבע שלהם מהאקורד הראשון, כמו רן שם טוב למשל (ע"ע "געגוע") - אבל הוא תמיד תורם בייצור קו אמנותי מאובחן ומוקפד, כמו באלבומי הבכורה של נקמת הטרקטור, ולחילופין - הבילויים.

גם לדן תורן, כיועץ אמנותי, יש הישגים יפים כמו "חם על הירח" של ברי, או אותו "געגוע" של רביץ. והנה, הפעם לא נשמע כלל שיש יד מכוונת מאחורי בחירת ועיבוד השירים החדשים של יהודית רביץ. אם כבר, זה מצלצל כמו מקבץ ראשוני של שירים, שעל בסיסם יתהווה אלבום עתידי.

בקיצור, משהו לא מסתדר בתמונה הכוללת. עושה רושם שהסיפורים מאחורי הקלעים של האלבום הזה עשויים להיות מעניינים בהרבה מהאלבום עצמו. העובדה שיהודית רביץ עדיין פעילה וחיונית היא משמחת כשלעצמה. אבל לפחות במקרה של "סופות של חול", היא ממש לא מספיקה.