לא שובבים - עבריינים: על הנערים שפרצו לבית המורה
הוריהם של הילדים החשודים בהשחתת ביתה של מורתם מתראיינים בכל מקום, מגלגלים עיניים ומדגישים שכל מה שילדיהם עשו הוא "מעשה קונדס". נירית צוק, שבטוחה שאבן שושן מתהפך בקברו מההגדרה, קוראת להם ולנו להתעורר
"היינו אז ממש שובבים", מספר בעלי לילדים. "באיזשהו שיעור העלמנו למורה את כל הגירים, ובשיעור אחר התחבאנו בכיתה וזרקנו על ילד אחד שקית מים. יו, מה שעשו לנו. אני לא אשכח את זה בחיים".
"מה עשו לכם?", מתעניין הזאטוט.
"הזמינו את ההורים שלי, ואיימו שישעו אותי מבית הספר", הוא אומר, "בסך הכול רצינו קצת לצחוק, זה היה מעשה קונדס, אבל בבית הספר לא ראו את זה בעין יפה. המורים כעסו עלינו".
הטורים האחרונים של נירית צוק בערוץ הורים :
לרגל אחרי הילד בפייסבוק: זה בכלל עוזר?
סתם פאן? כשדור הריטלין פוגש את "האח הגדול"
הדלק יקר? אז תפסיקו להסיע את הילד לכל מקום
"מה זה מעשה קונדס?", שואל הזאטוט.
"זה מעשה שובבי כזה, שעושים כדי לעבוד על מישהו וגם כדי להצחיק", אני מסבירה.
מעשה קונדס? אבן שושן מתהפך בקברו
אני חושבת על הדור שלנו. פעם מעשה קונדס היה "לעבוד" על מישהו בטלפון או להחליף כיסאות בכיתה כדי להסתלבט על המורה המחליפה. אני זוכרת גם מעשי קונדס יותר רציניים. היה לנו בשכבה, למשל, ילד שצייר ציור נהדר של מורה מסויימת, וכשקיפלו את הציור היה כתוב שם: "המורה קופה". הוא נענש בכך שביטלו לו את המגן בהיסטוריה ובנוסף הוא לא הורשה להשתתף במסיבת הסיום. המעשה שלו נתפש בעיני כולם כמעשה נורא, אפילו בעיני התלמידים, אפילו בעיני אלה שבהתחלה צחקו.
אני נזכרת בכל ההיסטוריה הזו במיוחד עכשיו, כשאני שומעת את אחד מהורי הנאשמים בפרשת הפריצה לבית המורה מסבירים לתקשורת ובעצם לעולם כולו שהילדים עשו "מעשה קונדס". לאור ההגדרה הזאת נראה לי שאבן שושן היה מתהפך בקברו. זה מעשה קונדס? זה מעשה שובבי והיתולי?
מעניין אותי מה היה הכי קונדסי בעיני אותו הורה: הרגע שבו הילדים ארגנו את החדירה הזאת לדירה, או הרגע שבו הם חיטטו בחפצים האישיים ובמגירות של המורה. אולי בעצם הרבה יותר משעשע היה הרגע שבו הם שמו צואה במכונת הכביסה. אין ספק, בדיחת השנה. יגאל שילון בטוח מצטער עכשיו על כך שהוא לא חשב על זה קודם.
אשמים? הכי נוח לטמון את הראש באדמה
אבל מה שקורה פה לא באמת מפתיע. תחשבו כמה ידיעות קראתם רק בחודשיים האחרונים שעוסקות באלימות בני נוער. ומה הייתה גולת הכותרת בכל הידיעות האלו? חיפוש האשמים. ובמקרה הזה המורה בטוח לא אשמה, הם אפילו לא היו תלמידים שלה, ובכל מקום ציינו שלא היה כאן מעשה נקמה.
מערכת החינוך תטען מנגד שגם היא לא אשמה – היא הרי מפעילה שלל תוכניות למניעת אלימות בקרב התלמידים. עכשיו גם ההורים ממהרים להצהיר שהם לא אשמים. הם הורים נורמטיביים לכל דבר ולא ידעו דבר על הנעשה, ומבחינתם הכול התחיל מהלצה שהלכה והידרדרה לזוועה (ההלצה הידרדרה, לא הילדים). והילדים עצמם, כבר אמרנו, בסך הכול נגררו לסיטואציה "מביכה" – ומה שהכי עצוב זה שרובם כנראה לא מבין בכלל את גודל הזוועה.
החיפוש אחר אשמים, תוך בריחה מהבעיה עצמה שרק הולכת ומקצינה, מזכיר לי את הפתגם הידוע על הרקדן שלא ידע לרקוד וטען שהבמה עקומה. ויותר מזה, גם כאן, כמו בפרשיות אלימות שהיו בעבר, אני צופה שבסוף כולם יאשימו את התקשורת בטענה שהיא מלבה סיפורים כאלו, או את התרבות שלנו שמאפשרת לילדים לצפות בסרטים אלימים ולהתנסות במשחקי מחשב ספוגי אלימות.
ובעוד שבועיים, אפילו לא, בעוד שבוע כולנו נחזור לשגרה. בלי להפיק לקחים, בלי רגע למחשבה, בלי לנסות לשנות דברים בסיסיים. למה? כי זה הכי נוח. הכי נוח לטמון את הראש באדמה ולהגיד שזה היה אירוע חד פעמי, קיצוני. זה לא קרה אצלי בבית, זה בטח גם לא יכול לקרות אצלי בית. אז הכול בסדר. גם רצח שמתרחש בגינה הוא אירוע חד פעמי, גם נער שדקר נער אחר במספריים כי הוא עצבן אותו הוא אירוע חד פעמי. ושום דבר מזה לא באמת נוגע בחיינו. אנחנו קוראים, מדסקסים קצת וממשיכים הלאה.
אז תגידו לי אתם, מתי יגיע הזמן להתחיל לפקוח את העיניים? להישיר מבט אל הנערים האלה וגם אל הוריהם? להישיר מבט לדמות שלנו במראה? איך אנחנו יכולים להגיע למצב שבו הילדים שלנו לא יהיו מעורבים
באירוע כזה, אם לא בטוח שהם יודעים בכלל שהיה "אירוע כזה"? איך נגרום לילדים שלנו להבין שהאירוע הזה הוא חריג ואסור שהוא יחזור על עצמו לעולם, אם ההורים של הילדים האלה לא מבינים על מה המהומה? אם הילדים האלה לא יודעים לזהות את חומרת המעשה שלהם?
אז בואו נפסיק לחפש אשמים ונתחיל לעשות. נדבר עם הילדים על אירועים מתוקשרים וחריגים מהסוג הזה, נבהיר להם חד משמעית שאירוע כזה הוא אלימות לכל דבר. נבהיר להם חד משמעית מה ההבדל בין מעשה פלילי למעשה קונדס, ונקיים איתם דיאלוג אמיתי סביב הנושאים הללו – על אף שהיינו שמחים להדחיק אותם או להתנהג כאילו דבר לא קרה ובעצם אנחנו חיים בעולם טוב יותר.
כל הורה בישראל צריך היום לשאול את הילדים הפרטיים שלו מה דעתם על המקרה המצמרר שאירע בראש העין ואיך אפשר לעשות דברים אחרת. כי אם לא נתחיל את השינוי אצלנו בבית, שום דבר לא ישתנה. ואם כבר מדברים על דוגמה אישית, אז במקרה הזה כדאי לספר לדור הבא אילו מעשי קונדס אנחנו עשינו בילדות - ולהבהיר להם שגם בעידן הריאליטי, שבו הכול מוקצן ומוגזם, יש הבדל תהומי בין מעשה קונדס למעשה פלילי – פוגעני ואלים.
הכותבת היא מייסדת ומנהלת פורטל "עשר פלוס", מגזין אינטרנט חדש וייחודי שעוסק בגיל ההתבגרות
לפנייה לכתב/ת 
