שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "רצפת חול": אובססיה היא ספרות טובה
    "רצפת חול" מאת אורית גרוס הוא ספר משכנע ואינטנסיבי המתאר את חייה של גליה, עובדת סוציאלית שמקרה של ילדה פגועה אחת חודר לתא המשפחתי שלה, ומפר בו את ההרמוניה

    מהו הדבר הזה שמתרחש בעת קריאת סיפור על אנשים שמעולם לא הכרנו, שמצליח למגנט אותנו אליהם? מהו הדבר הזה שגורם לנו לאמפתיה כלפי הדמויות שרק מילים משרטטות את קיומן? כיצד מתגבש במלואו עולם צדדי, סמוך לזה שאנו חיים בו, ומשפיע עלינו לתקופת זמן בלתי ידועה? שאלות כגון אלו עולות במהלך הקריאה בספרה החדש של אורית גרוס, "רצפת חול", ובמידה רבה הן גם הכוח המניע את הנרטיב ואת הדמויות הראשיות, גליה וחגי.

     

    גליה היא עובדת סוציאלית המטפלת בבית סבה וסבתה העזוב ברחוב האשל ברמת גן, בילדה שחוותה התעללות קשה ולאחר מכן הועברה למשפחת אומנה. השעה האחרונה ביום עבודתה נפרשת לפנינו באמצעות קולה התובעני, האלים והפגוע של אותה ילדה מצולקת, שאיננו רואים את פניה.

     

    "רצפת חול". תיאור מסודר לצד התרופפות פנימית (עטיפת הספר) (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "רצפת חול". תיאור מסודר לצד התרופפות פנימית (עטיפת הספר)

     

    אותו קול משתבר לכל יום מימות השבוע, ומשנה את שגרת החיים בביתה של גליה, ואת ההרמוניה בינה לבין שני ילדיה ובעלה, חגי. גליה הופכת למסוגרת ומרוחקת, אגואיסטית ומכונסת בעצמה, ואט-אט מתחילים לקרוס כל היסודות המשפחתיים והזוגיים.

     

    נעליים עם משמעות

    פגיעתה של הילדה ודרישתה העצובה לתשומת לב וחיבה, מעוררת אצל גליה את פצעי ילדותה; מעצימה את כעסה על אמה שעקרה למילאנו ומאז ומעולם התעניינה רק בקריירה שלה ובמפעל הנעליים שירשה מאביה - וגם מעמתת אותה עם נטישת סבתה פולה, שהיתה מקור נחמתה בילדותה, ולאחר שניסתה להתאבד באמבטיה, הושלכה לבית משוגעים בצפון הארץ. גרוס עוקבת אחר תהפוכות הנפש של גליה והסובבים אותה, אחר התמוטטותה וניסיונות התיקון שהיא מבקשת לבצע.

     

    "רצפת חול" הוא ספר טוב מאוד. הוא משכנע, אינטנסיבי וכתוב ביד בוטחת של מספרת מיומנת. שפתה של גרוס כמספרת מצומצמת. היא נוטשת כמעט כליל את השפה הפיגורטיבית (אך מרבה בסימבוליזם ובמשמעות מצטברת - למשל, בנוגע לנעליים, שלהם תפקיד מרכזי ברומן), ואף ניתן לומר שהיא עניינית מאוד ומוסרת את ההכרחי ביותר, גם במקרים בהם ההכרחי הוא הטריוויאלי והיומיומי, ומהלך זה תורם למלאות של העולם שהיא מתארת בריאליזם פשוט. אותו ריאליזם המתקיים במרחב סתמי למדי, עומד בניגוד חריף ומתמיד אל מול אימת הנפש המשתוללת בקרבה של גליה; אימה אשר מנתבת את המהלכים הדרמטיים העדינים, אך עתירי המשמעות שברומן.

     

    התיאור ה"מסודר" והברור מאוד של דמותה של גליה, משתנה לאורך הרומן במקביל להתרופפות שגליה עצמה חווה. גרוס בנתה היטב את דמותה בפתיחת הרומן, והיא מקלפת ממנה שכבה אחר שכבה ומניחה את הקוראים באותו מישור בו נמצא חגי, בעלה. יחד איתו אנו מנסים להבין את שמתרחש בנפשה, לגלות את הטראומות שמקננות בה והתפרצו לפתע פתאום בקול תרועה. אנו גם מבקשים - כמוהו - להצילה; כואבים את כאבה; כועסים על מעשיה ובעיקר, מנסים לעקוב אחר דרכי התנהלותה, אך ללא הועיל.

     

    ככל שקולה של הילדה המטופלת הופך דומיננטי ומטריד, כך גם האובססיות של גליה, כעסה ועקשנותה אינם נהירים לנו, ובכל פעם שאנו חושבים שהבנו את הקשרים, שפיצחנו את הסודות, שהנה, האמת הולכת להיחשף בפנינו, הן באמצעות דיבורה של גליה והן באמצעות גילוי של דמות אחרת מעברה, גרוס בולמת באמצע האוטוסטראדה הרגשית ואינה מאפשרת לנו הבנה שלמה של המצב.

     

    קול מיוסר

    ייתכן ומשום ההקבלה המתגבשת בינינו לדמותו של חגי, האמפתיה האמתית מופנית כלפיו. לא כלפי פולה האומללה בבדידותה בבית המשוגעים; לא אופירה, האם המרוחקת - שברור כי היא פצועה ופגועה לא פחות מבתה; לא גליה המבוהלת או הילדים שכמהים לתשומת לב; גם לא שרה האדיבה, דודתה של גליה, שטיפלה בה באהבה רבה משום שמעולם לא הצליחה להביא ילדים לעולם; גם לא הילדה שאין לה פנים, רק קול תוקפני ומיוסר, שאיננו יודעים מה קרה לה, אך בדומה לסיפורה של גליה, אנו יכולים לנחש כי עברה חוויה נוראה.

     

    כל הדמויות הללו חוו משבר גדול והאמפתיה כלפיהן היא בסיסית, כמעט מתבקשת. דווקא חגי, שגרוס מיטיבה לעצב את דמותו, והוא רגיש ומתחשב, אב למופת ובעל אוהב שנאלץ (אך גם מוכן) להקריב כמעט הכול כאשר התא המשפחתי מתערער – דווקא הוא שמעורר את האמפתיה הגדולה מכולן. ובמידה רבה, בדומה לשארל בובארי, "רצפת חול" הוא הסיפור שלו ולא של אשתו. הוא הוא הגיבור האמיתי של הרומן, ומאבקו והתמרונים שהוא עושה כדי לעזור, הם שנוגעים ללב יותר מכל.

     

    אי-הידיעה מכוננת את הרומן היפה של גרוס. חגי רוצה לדעת מה עובר על גליה, אך הוא גם מפחד מכך וכמעט שאינו שואל שאלות ישירות (וגם כאשר הוא עושה זאת, גליה אינה חושפת דבר). במקביל, רק גליה יודעת את סיפורה של הילדה בה היא מטפלת, בעוד אנו שומעים קטעים סתומים שאינם מציירים תמונה שלמה.

    אי-הידיעה היא שמטריפה את דעתה של גליה, והיא שניצבת במרכז מערכת היחסים הבעייתית שלה עם אמה, וכך כאשר חוסר הרצון לדעת הופך פתאום לתאוות ידע, נתקלות הדמויות במחסומים של שנים שהשתיקה בנתה ולא ניתן יהיה להרוס בקלות.

     

    לפיכך, לא מפתיע שגרוס נמענה מסגירה "הרמטית" של העלילה, ואף על פי שמערך חיים נגלה לעינינו באופן משכנע, אינספור שאלות נותרות ללא מענה. אי-הידיעה עודנה חזקה גם בסופו של הרומן, ואילו גרוס מסתפקת בפיזור סלקטיבי של רמזים, פליטות פה, העלאת זיכרונות בודדים, אשר בעקבותיהם נאלצים הקוראים לנחש ולספר לעצמם את הסיפור שלעולם לא ידעו את טיבו באמת.

     

    זהו מהלך אמיץ מאוד מצידה של גרוס ובמרבית הרומן היא מצליחה לשמור את הקוראים דרוכים, מצפים ונרגשים. דווקא חלקו האחרון חלש יותר, ועל אף כתיבתה האינטליגנטית והרגישה של גרוס, היה נכון לקצר במעט את הרומן, לקצץ בתיאורים העודפים ולוותר על סצנות שנראות כאילו תפקידן למלא את החלל. אך לשמחתי אלו סצנות בודדות ובשונה מרומנים עכשוויים רבים, "רצפת חול" הוא טקסט מדויק שקל מאוד להישאב אליו ולהתמסר לו.

      

    "רצפת חול", מאת אורית גרוס. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 303 עמ'.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים