שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "האמריקאי השקט": כותב על הדם
    בספרו "האמריקאי השקט", מתאר גרהאם גרין את העולם ללא מסכות: אדמה בוערת מדם, מלחמה בלב העולם ומערכת יחסים שנעה בין הירואיות גברית לבין התפכחות מאשליות. ביקורת

    במובן מסוים גרהאם גרין מסמל עולם שכבר לא קיים. עולם שרובו התבסס על הממשי, ועל התעקשותם של האנשים לחוות אותו ללא סימולציות, סימולקרות ומניפולציות. כפי שלארנסט המינגווי לא היתה בעיה עקרונית לקחת את עצמו ולנחות בלבה המדמם של מלחמת האזרחים בספרד, וגם לייצר מזה ספר חד פעמי כמו "למי צלצלו הפעמונים", כך גם גרין, שהיה עיתונאי בהודו-סין הצרפתית מ-1951 ועד 1954, לא היסס להגיע, לחוות ולכתוב על אזור שהוא פצע מדמם בלב העולם, ודומה כי כל רגע האדמה תיפער ותבלע את הצרפתים, הבריטים, האמריקנים ובעיקר כמובן את המקומיים.

     

     

    בשלב מסוים במאה ה-20 אותה "תשוקה אל הממשי", כפי שמכנה אותה סלבוי ז'יז'ק, כבר החלה לדעוך לגמרי, ובמקום אותם גברים ונשים שמתרוצצים בין קולות נפץ עם מיקרופון ומצלמה ועט, קיבלנו בעיקר מערכות ממוחשבות, מעטפות אנתרקס וספקטקלים חצי-מבוימים. כפי שפאולר, הדמות הראשית בספר אומרת: "אני לועג לכל מי שמקדיש זמן רב כל כך לכתיבה על מה שאינו קיים - מושגים מופשטים". אז אולי העולם של גרין שכבר לא קיים הוא בעצם המודרניזם. ופאולר בתחילת הספר כבר הרגיש איך הוא יחמוק לו מבין ידיו.

     

    "האמריקאי השקט". ספרו של גרהאם גרין  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "האמריקאי השקט". ספרו של גרהאם גרין

     

    בניגוד לדימוי מוטעה שאולי יצרו, על הצד ההרואי, המזכך, הגברי של המלחמה -

    גם המינגווי וגם גרין הבהירו באמצעות המציאות אותה חוו, כמה מלחמות הן קרבות אגו מיותרים של מנהיגים שגוררים את עמם לתוך גיהינום. הסיבות המכוננות אותן תמיד לוטות בערפל, ומה שיש היא מציאות שותתת, אבסורדית, שאולי מחד, אכן חושפת צדדים הרואיים, אך מאידך אין בה כדי להעניק כל נחמה ממשית. אצל המינגווי הגיבורים מתמודדים עם המראות בעיקר באמצעות ויסקי ויין. אצל גרין באמצעות מקטרות אופיום. כל אחד ומה שזמין במקום בו הוא נמצא.

     

    כמו כן, שניהם לא הפכו את האותנטיות לחזות הכל בשני הספרים הללו. הם היו נאמנים קודם כל למבנה הספרותי ולעלילה הקצבית, ולבניית הדמויות (אגב, גם פואונג של גרין וגם מריה של המינגווי, בעצם מראות שהצד השני של אותה גבריות ממשית ומחוספסת הוא שוביניזם ספרותי. שתיהן בחורות נטולות משקל ואופי, שהמחברים הגחיכו אותן כמעט לגמרי, למרות הטרגיות של מצבן). זאת בניגוד לאי אילו ספרים בעלי אופי "דוקומנטרי" יותר, שמרוב אותנטיות, הצהרות על אותנטיות והוכחות על אותנטיות, היו בעיקר מפגן מרשים של טרחנות מייגעת.

     

    משא האדם הלבן

    במרכז עלילת "האמריקאי השקט" עומד טום פאולר, עיתונאי בריטי שהשאיר מאחוריו בנות זוג מפורקות, והגיע לאזור המדמם הזה של העולם בלי שום אשליות. הוא גם לא מעוניין לחזור בחזרה אל הנוחות הבריטית הבורגנית. זמן רב עבר מאז שירו המפורסם של רודיאד קיפלינג "משא האדם הלבן", ובפאולר אין כבר שמץ התנשאות לגבי המקומיים, והוא בז לכל אלו שרואים במזרח עולם סנטימנטלי בסגנון וולט דיסני. הוא כאן כי נוח ונכון לו להיות כאן. הוא מוצא בחורה מקומית בשם פואונג, והוא לא מכיר בערכה, עד שמגיע אמריקאי בשם מייקל פייל ולוקח אותה ממנו, אם כי בצורה די ג'נטלמנית ולא שגרתית.

     

    ואז פייל נהרג. חשוב להבין, מדובר במציאות בה פצצות עפות מכל עבר, אנשים חמושים מסתובבים ברחובות, ודומה כי המצב רק הולך ומחמיר. אבל פייל לא נהרג במקרה, ותוך כדי תנועה עליליתית אנחנו לאט-לאט צוללים עוד יותר אל המציאות הרותחת, ואל הנסיבות שהביאו להריגתו.

     

    עד מותו, פייל מביא איתו משהו נוסף לסיפור: תפיסת עולם, שלפי פאולר נקראת בעצם "תמימות". פייל לא מאמין שאפשר לחוות את המציאות הזו בצורה אובייקטיבית, ולא לנקוט עמדה, לא משנה מה הנסיבות הגיאו-פוליטיות. הוא מאמין שהפתרון לכל האזור טמון בהתערבות "כוח שלישי", הלא הם האמריקנים (מה שיוביל אחר כך למלחמת וייטנאם), והאמונה הזו שלו הופכת אותו מהר מאוד ממשקיף בעל דעות, לאדם מעורב שיוזם את התהליכים עצמם. פאולר מנגד, נאמן לתפיסת העולם הצינית, המחוספסת והנייטרלית שלו. רק כך, הוא מאמין, ניתן באמת לשרוד. כל השאר זו תמימות, ותמימות לדעתו היא סוג של חוסר שפיות.

     

    "בתמימות יש תמיד הזמנה אילמת להגנה, כשבעצם יהיה חכם הרבה יותר

    מצדנו לו נדע להתגונן מפניה. התמימות היא כמו מצורע אילם שאיבד את הפעמון התלוי לצווארו, והוא משוטט בעולם ללא כוונת זדון", כותב גרין, אך למעשה מבצע תרגיל ספרותי מאוד מחוכם. זו לא העלילה, כי העלילה עצמה מעט בנאלית ואפילו צפויה. זה מה שנשאר ביד אחרי שמנערים אותה: אותו עיסוק ב"תמימות" ככוח מניע, וכחרב קטלנית בעלת שני להבים. כדי לא להרוס לגמרי את העלילה עבור מי שלא קרא, נאמר רק שבסופו של דבר מתברר שדווקא פאולר הוא זה שהיה תמים לכל אורך הדרך.

     

    כמובן, הוא לקה בסוג אחר של תמימות. הוא באמת חשב שאפשר להיות אובייקטיבים, נטולי פניות וחסרי דעה, כפי שהוא אמור להיות בעולם מודרניסטי, אליו הוא נשלח רק כדי לדווח, ואולי דווקא ההתפכחות הזאת של פאולר, אובדן התמימות שלו, היא זו שמסמלת את סופה של התקופה. סופו של המודרניזם. סופה של האובייקטיביות. סופה של הממשות.

     

    "האמריקאי השקט", מאת גרהאם גרין. מאנגלית: יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור, 246 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גרהאם גרין. הוויסקי של המינגווי הוחלפה אצלו במקטרת אופיום
    צילום: באדיבות הוצאת ידיעות ספרים
    7 לילות
    מומלצים