הקונצנזוס נחלש: על הרצון בכישלון הנבחרת

לפני, ולבטח בעקבות המשחק מול אזרבייז'אן, ביקשו כדורגלני נבחרת ישראל והצוות מקצועי את אמון הקהל. השפעתם של הצופים ביציע על ההישגים הספורטיביים במגרש הוכחה בשורה ארוכה של מחקרים. ההסברים לכך מגוונים, אך די להביט על הישגי הספורטאים הבריטים במשחקים האולימפיים האחרונים, על מנת ללמוד על תרומתו וכוחו של הקהל.

אל תחמיצו את התקצירים ב-ynet ספורט:

• תקצירי הליגה האנגלית: ואן פרסי כובש שלושער, ארסנל שוברת בצורת
• צפו בשערים של ליגת העל. חדש: גם בסמארטפון ובאייפד
• תקצירי הליגה הבלגית: השערים של רפאלוב ודודו ביטון
  

לעובדה שחלק משמעותי מהיציעים באצטדיון רמת גן יהיו ריקים במשחקה של נבחרת הכדורגל מול רוסיה, יש ככל הנראה משמעות מהבחינה המקצועית. אבל מעבר לכך, מיעוט הצופים מלמד גם על היחס לנבחרת ברמה החברתית וההזדהות של הקהל איתה. ברור כי היחס קשור בראש ובראשונה ליכולתה והישגיה של נבחרת הכדורגל.

התחושה כי הנבחרת לא עמדה בציפיות כבר במשחק הראשון, החלישה, מטבע הדברים, את הרוח במפרשים של האוהדים. גם הביקורת על יכולתה

של הנבחרת לא תרמה למוטיבציה של הקהל להגיע לאצטדיון ולתמוך פיזית בשחקנים.

אבל, במקביל, מתחת לפני השטח מתרחשת תופעה חדשה ומרתקת, שמלמדת על היחלשותו של הקונצנזוס סביב הנבחרת הלאומית. מחקר שנערך בישראל ובחן פורומים של אוהדי כדורגל (של קבוצות שונות) לפני משחקים רשמיים של הנבחרת מצא כי אוהדי כדורגל ישראלים מביעים, בגלוי, את רצונם בכשלונה של הנבחרת הלאומית.

מספר אוהדי הנבחרת הולך ופוחת(צילום: ראובן שוורץ)

הקריאה של אוהדים ישראלים להפסדים של קבוצות ישראליות, שלכאורה מייצגות את הספורט הישראלי מול קבוצות זרות, נתפסת כלגיטימית. שהרי

היריבות בין קבוצות (בטח מאותה העיר) היא הדלק המרכזי שמניע את גלגלי האהדה לקבוצות. אבל, הקריאה להפסד הנבחרת היא כבר מדרגה אחרת לחלוטין.

חלק מהאוהדים מעדיפים במובהק את האינטרס הקבוצתי על פני טובתה של הנבחרת הלאומית, מתוך שיקולים מגוונים. יש שלא מעוניינים בהצלחתה של הנבחרת מכיוון שאין בה מספיק שחקנים של הקבוצה שאותה הם אוהדים. אחרים מבקשים את רעת הנבחרת מכיוון שהמאמן מזוהה עם קבוצה יריבה להם.

שחקני ישראל זקוקים לתמיכת הקהל(צילום: גטי אימג'ס)

אוהדים נוספים מתקשים לקבל את נוכחותם של שחקנים ערבים בנבחרת הלאומית וחלק אחר חושש ששחקני הקבוצה שלו יפצעו ועל כן מאחל לנבחרת להיכשל,

כך שהיא לא תידרש למאמץ ממושך בהמשך הטורניר. נוסף על כל אלו, יש אוהדים הטוענים כי הנבחרת הישראלית אינה ברמה מקצועית מספקת ולכן אינם מביעים אמונה או רצון לנצחונה.

במידה רבה מאוד, התופעה שזוהתה בקרב קהילות האוהדים מתחברת לאירועים דומים במגרש עצמו. אייל ברקוביץ' שהצהיר על רצונו בהפסד הנבחרת כשלא זומן, או מאור מליקסון שהעדיף לשחק בנבחרת פולין ומקרים דומים, גם הם חלק מהפאזל המלמד על שחיקתם של הסמלים הלאומיים, גם בזירות שמעבר לספורט.

האמת היא שלא מדובר על רוב האוהדים, אלא חלק מאוד מצומצם. ועדיין, מדובר בהחלט בתופעה ולא באנקדוטה חד פעמית. מבט חטוף על דפי הפייסבוק של חלק מקבוצות הכדורגל המקומיות בשבוע האחרון, רק ממחיש את העניין. הודעות של אוהדים שמתחילות ב"רק שלא ייפצעו לנו שחקנים", מגיעות די מהר למשאלות בנוסח "שייקבלו 8 בראש".

בעידן של גלובליזציה מהצד אחד ומימוש עצמי מהצד השני, נראה שהרוח הלאומית כבר אינה מובנת מאליה כפי שהדברים באים לידי ביטוי בספורט, בצבא וזירות נוספות.